שרה פיינברג, יובל פלג ותומר פדלון
תקציר
המלחמות באוקראינה ובישראל עוצבו במידה רבה על ידי מתקפות מתמשכות של טילים, רקטות וכטב"מים על מטרות אזרחיות וצבאיות, דבר הממחיש את חזרתה של המלחמה הכוללת (total warfare). מאמר זה חוקר מדוע וכיצד מדינות שונות עומדות בפני כפייה אווירית (aerial coercion) ומפתח מסגרת אנאליטית תלת-שכבתית המורכבת מהגנה אקטיבית (יירוט), הגנה פסיבית (התרעה מוקדמת, מקלטים, מנגנוני רציפות תפקודית), והגנה התקפית (שחיקת יכולת התקיפה של האויב במקור). אנו טוענים כי מידת האינטגרציה בין שכבות אלו משפיעה על עמידות העורף, ומדגימים זאת באמצעות השוואה בין אוקראינה, המאופיינת בהסתגלות תוך כדי לחימה (in bello) תחת מחסור חומרי, לבין ישראל, שבה מיסוד טרום-מלחמתי (ante-bellum) אפשר הסתגלות מהירה – אך לעיתים לא אחידה – לאחר ה-7 באוקטובר. בהתבסס על נתונים ממקורות גלויים (OSINT), מסמכי מדיניות, דיווחים תקשורתיים, וראיונות עם בעלי תפקידים רשמיים, אנשי מקצוע ופעילים אזרחיים, אנו מראים כי שונות בשילוביות בין שכבות ההגנה משפיעה על אופי ההגנה המתקבלת וביצועיה בכל אחד מהמקרים. הממצאים תורמים לדיונים האקדמיים בנושאי עמידות והתמודדות עם כפייה, חוסן והסתגלות תחת לוחמה אווירית, ומציעים בסיס אמפירי לתכנון אינטגרציית ההגנה בסביבות איום גבוהות אחרות.
מילות מפתח: כוח אווירי, הגנה אקטיבית, הגנה התקפית, הגנה פסיבית, הגנה טוטאלית, אוקראינה, ישראל
מבוא
במהלך שלוש וחצי השנים האחרונות, אוקראינה וישראל מצאו עצמן מעורבות בלחימה ממושכת המאופיינת באיומים אוויריים מתמידים ועצימים. האופי הכולל של איומים אלו אילץ את שתי המדינות לאמץ גישה כלל-ממשלתית (whole-of-government) וכלל-חברתית (whole-of-society), תוך גיוס משאבים צבאיים ואזרחיים בזמן מלחמה על מנת להתמודד עם האתגרים הנובעים ממתקפות אוויריות מתמשכות. בין אם מקרים אלו הם תלויי-הקשר ובין אם הם מעידים על מגמות רחבות יותר בלוחמה העכשווית, עולה שאלה מרכזית: כיצד מדינות מעצבות את ארכיטקטורות ההגנה שלהן כדי לעמוד בפני איומים אוויריים רציפים ולשמור על רציפות תפקודית בתנאי מלחמה?
שאלה זו מהדהדת דיונים אקדמיים ושאלות מדיניות בנוגע למושג "הגנה טוטאלית" בעידן שלאחר המלחמה הקרה. הספרות הקיימת בנושא הגנה טוטאלית הדגישה בעיקר מענים כוללים לאיומים היברידיים, בפרט מבצעי סייבר, לוחמת מידע וחדירות קרקעיות מוגבלות. עם זאת, מלחמת רוסיה-אוקראינה והמלחמה הרב-זירתית של ישראל מאז ה-7 באוקטובר מדגישות את מרכזיותו של הממד האווירי בכל שלבי הסכסוך בעצימות גבוהה בעידן הנוכחי. הדבר מצביע על פער בולט בין הגישות הקיימות להגנה טוטאלית לבין המציאות המבצעית של שתי המלחמות הגדולות ביותר של ראשית המאה ה-21. מאמר זה מתייחס לפער זה על ידי ניתוח האופן שבו אוקראינה וישראל פיתחו מענים הגנתיים כוללים לאיומים אוויריים חסרי תקדים בזמן מלחמה, באמצעות שילוב של שלוש רמות הגנה: אקטיבית, פסיבית ו"התקפית".
מבחינה אמפירית, הניתוח מתבסס על מאגרי מידע גלויים (OSINT) העוסקים בדפוסי התקיפות האוויריות, שיעורי היירוט ופעילות מערכות ההתרעה באוקראינה ובישראל. בהינתן אי-הוודאות והמחלוקות המובנות סביב נתונים בזמן מלחמה, הדגש מושם על זיהוי מגמות ותמורות ולא על ספירה כמותית מדויקת. נתונים אלו מגובים במחקר אקדמי, מסמכי מדיניות, וכן גם בניתוחי מדיה. להעמקת בסיס הראיות ותיקוף הממצאים, נערכו כתריסר ראיונות עומק בין השנים 2023 ל-2025 עם בעלי תפקידים בהווה ובעבר במערכת הביטחון, מנהלי מערכות חירום ציבוריות, אנשי מקצוע בתחום ההגנה האווירית ופעילים אזרחיים בשתי המדינות (נספח 1). רוב הראיונות נערכו תחת תנאי מלחמה והם אנונימיים מטעמי ביטחון. הראיונות התקיימו בקייב באוגוסט 2023, בישראל ב-2025, ובאמצעות פלטפורמות תקשורת וידאו בקיץ 2025 עם מרואיינים הממלאים תפקידים בדרג בינוני ובכיר במוסדות ממשלתיים וצבאיים בשתי המדינות.
ממצאינו מראים כי האופי המשתנה של האיומים האוויריים מאלץ מדינות לאמץ ארכיטקטורות הגנה רב-שכבתיות ומסתגלות, המשלבות רכיבים אקטיביים, פסיביים והתקפיים. היעדר אחת השכבות, או אינטגרציה חלשה של שכבה אחת מביניהן, מחלישים את החוסן והאפקטיביות של מערכת ההגנה כולה. הן אוקראינה והן ישראל בנו מערכות המשלבות יירוט אקטיבי, מיגון פסיבי ושיבוש התקפי של אש האויב; עם זאת, הן מייצגות מודלים נבדלים של הסתגלות בזמן מלחמה. אוקראינה מדגימה מודל שעיקרו תוך-לחימתי (in bello), המאופיין באלתור מבוזר, רשתות חדשנות אזרחיות-צבאיות והסתגלות מהירה תחת אילוצים חומריים חמורים. ישראל משקפת מודל שעיקרו טרום-מלחמתי (ante-bellum), המעוצב על ידי מיסוד קודם נרחב, הגנה מפני טילים רב-שכבתית ומבני פיקוד ושליטה ריכוזיים, אך כזה שעבר גם הוא הסתגלות מואצת בעקבות ההלם המערכתי של ה-7 באוקטובר וההתרחבות שבאה בעקבותיו של חדשנות בהובלה אזרחית.
מאמר זה תורם לספרות האקדמית בשלושה אופנים עיקריים. ראשית, הוא בוחן כיצד פיתוח פלטפורמות אוויריות חדשות וחידושים בדפוסי הפעולה המבצעיים מעצבים מחדש את אופיו ותפיסתו של האיום ובהתאם גם את ההגנה האווירית. שנית, הוא מנתח כיצד אוקראינה וישראל גייסו, התאימו ושילבו שכבות הגנה אקטיביות, פסיביות והתקפיות תחת תנאים של מתקפה אווירית מתמשכת. שלישית, הוא מספק בסיס מעוגן אמפירית לדיונים האקדמיים המתמשכים ולשאלות המדיניות לגבי הקשר בין יכולת ההגנה הטוטאלית בזמן מלחמה לבין הגנה אווירית משולבת (IAMD): סוגיה בעלת רלוונטיות אסטרטגית גוברת לא רק עבור אירופה והמזרח התיכון, אלא גם עבור דרום-מזרח אסיה.
ניתוח ההגנה באמצעות המסגרת האנליטית התלת-שכבתית (הגנה אקטיבית, פסיבית והתקפית) עושה יותר מאשר לתאר ממדים מוכרים של הגנה אווירית ואזרחית. היא מבקשת להסביר את השונות בעמידות העורף תחת מתקפות אוויריות מתמשכות על ידי פירוט האופן שבו דרגות שונות של אינטגרציה בין הגנה התקפית, אקטיבית ופסיבית משפיעות על שלוש תוצאות נצפות: (1) הנפח והקצב האפקטיביים של התקיפות הנכנסות; (2) שיעורי היירוט; ו-(3) רציפות תפקודית מדינתית וחברתית תחת אש. באמצעות השוואה בין בניית ארכיטקטורת ההגנה של אוקראינה, שהייתה בעיקרה תגובתית ותחת אש, לבין המודל הישראלי שהיה בעיקרו יוזם וערוך מראש, המחקר מציע הסבר מדוע מדינות מסוימות מסוגלות לספוג מערכות טילים וכטב"מים מאסיביות עם שיבוש מערכתי מוגבל, בעוד אחרות חוות קושי מערכתי מתמשך על אף הסתגלות טקטית מרשימה.
המאמר בנוי כדלקמן: החלק הבא סוקר את הספרות בנושא הגנה טוטאלית ומציג את המסגרת האנליטית. החלק שלאחריו מתחקה אחר התמורות המבניות והטכנולוגיות בכוח האווירי העכשווי והשלכותיהן המערכתיות על המדינה והחברה. לאחר מכן, המאמר מיישם את מסגרת הניתוח התלת-שכבתית לטובת הערכה השוואתית של ארגון ההגנה וההסתגלות בזמן מלחמה באוקראינה ובישראל, ולבסוף מסכם עם השלכות לגבי הגנת העורף בסכסוכים עכשוויים ועתידיים.
סקירת ספרות ומסגרת אנליטית
סיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה ב-2014 עורר מחדש את הדיונים סביב הגנה טוטאלית והגנה כוללת ברחבי אירופה ובאזורים אחרים המתמודדים עם איומים ביטחוניים מוגברים, כולל טייוואן. בעוד שעקרון ה"הגנה הטוטאלית" עובר כיום עיבוד מחודש, הוא שאוב מתקופת המלחמה הקרה, במיוחד בקרב המדינות הבלתי-מזדהות שגבלו בברית המועצות, שם עקרון ה"אומה במדים" (Nation-in-Arms) נועד להבטיח הישרדות לאומית באמצעות אינטגרציה רציפה של מוסדות צבאיים, המינהל המדינתי, התעשייה האזרחית והאוכלוסייה הכללית (Bērziņa, 2020; Shaishmelashvili, 2023).
אף שתשומת הלב להגנה טוטאלית דעכה לאחר שנות ה-90, על רקע עלייתם של מבצעי "שליחות" צבאיים רחוקים (expeditionary operations) והאמונה כי הסבירות למלחמות רחבות-היקף בין מדינות פחתה, התוקפנות של רוסיה מאז 2014 פתחה מחדש את הדיונים ברחבי אירופה בשאלה כיצד חברות נערכות לשיבוש חמור ורב-ממדי בזמן מלחמה (Government Offices of Sweden, 2024; Government of the Republic of Estonia, 2023). ראוי לציין כי דיונים אלו לא התפתחו באופן אחיד. מדינות המאמצות מודלים של הגנה טוטאלית או כוללת נבדלות משמעותית באופן שבו הן תופסות השתתפות אזרחית, מעורבות אזרחית דיגיטלית, רציפות תשתיות קריטיות, מוכנות כוחות מילואים וחלוקת תחומי האחריות בין הרמות המוניציפליות, האזוריות והלאומיות (Bērziņš, 2023; Jordan, 2024; Ljungkvist, 2025). אפילו בקרב המדינות הנורדיות המזוהות ביותר עם המודל, נותרו הבדלים בעיצוב המוסדי, בציפיות החברתיות ובסינרגיות האזרחיות-צבאיות (Rakov & Fainberg, 2023). מדינות שונות מגדירות הגנה טוטאלית על פי הגיונות אסטרטגיים שונים בהתאם לתפיסת האיום שלהן (Ångström & Ljungkvist, 2024).
הרלוונטיות המחודשת של הגנה טוטאלית עמדה למבחן בשני סכסוכים עכשוויים שהפעילו לחץ חסר תקדים ומתמשך הן על קיבולת מערכות המדינה והן על העמידות החברתית: מלחמת רוסיה-אוקראינה בהיקף מלא והמלחמה הרב-זירתית של ישראל בעקבות מתקפת ה-7 באוקטובר. למרות ההקשרים הגאופוליטיים השונים בתכלית ואסימטריות הכוח הצבאי, הן אוקראינה והן ישראל חוו הלם אסטרטגי שמתח זמנית את מוסדות הפיקוד, מערכות ניהול החירום והאוכלוסיות האזרחיות, והוביל חוקרים לתאר אותן כמקרים הממחישים את חזרתה של "המלחמה הטוטאלית" – דהיינו, סכסוכים בהיקף מלא, המחייבים מענים כלל-חברתיים וכלל-מדינתיים (Karlin, 2024). שתי המדינות גייסו לא רק את הכוחות המזוינים אלא גם רשויות מוניציפליות, ארגוני מתנדבים, גורמים מהמגזר הפרטי ורשתות אזרחיות בהיקף מהיר ונרחב (Rakov & Fainberg, 2025), ובכך גילמו את ההגיון המרכזי של הגנה טוטאלית: שילוב משאבי המדינה והחברה בתגובה לאיום משמעותי.
שתי המלחמות חושפות כי הגנת המדינה והחברה עוצבה באופן מרכזי על ידי הצורך לעמוד בפני מתקפות אוויריות מתמשכות, רב-כיווניות ועצימות. בעוד שדיונים מוקדמים יותר על הגנה טוטאלית התמקדו רבות בהתערבות היברידית, מבצעי תודעה, שיבושי סייבר וחדירות קרקעיות מוגבלות (Bērziņa, 2020, p. 5), המלחמות באוקראינה ובישראל ממחישות תמורה במרכז הכובד של הכפייה. שני הסכסוכים הוגדרו בעיקר על ידי מערכות טילים וכטב"מים מתמשכות שכוונו לתשתיות לאומיות, צמתי פיקוד צבאיים ואזורים אורבאניים צפופים.
תמורה זו משקפת שינויים מבניים רחבים יותר בכוח האווירי. ראשית המאה ה-21 הייתה עדה להתכנסות של פיתוחים טכנולוגיים ומבצעיים החושפים חברות שלמות למתקפה אווירית רציפה ורחבת היקף. דינמיקות אלו מעצבות מחדש את החוויה המרחבית והזמנית של המלחמה, ומטשטשות את הגבול בין החזית לעורף בשל שילוב טכנולוגיות אזרחיות במבצעים צבאיים, תפוצתם של פריטים דו-שימושיים, והתרחבות המלחמה למרחב הסייבר והחלל, מה שמציב את האזרחים במרכז שדה הקרב (Stewart, 2025).
למרות מרכזיות זו, הממד האווירי נותר בלתי-חקור דיו במחקר על הגנה טוטאלית. חלק ניכר מהספרות שלאחר 2014 התרכז בדיסאינפורמציה, מבצעי סייבר וכוחות הגנה טריטוריאלית, דבר המשקף את סדרי העדיפויות הביטחוניים של המרחב הנורדי-בלטי לפני 2022. לעומת זאת, שיבוש אווירי מתמשך ותקיפות הצפה באמצעות טילים וכטב"מים שולבו רק לאחרונה בתכנון החוסן הלאומי, כפי שניתן לראות בתוכנית המודרניזציה של ההגנה האזרחית בשוודיה (2026-2028).
לפיכך, המחקר הנוכחי מבקש לקדם את ההבנה של הזיקה בין הגנה טוטאלית לבין איומים אוויריים על ידי התמקדות ספציפית בדינמיקות ההגנה של אוקראינה וישראל, תוך שימת דגש מיוחד על הממד האווירי. מבחינה אנליטית, המחקר מזהה שלושה ממדים פיזיים מרכזיים של הגנה הקריטיים ליכולתה של מדינה לשיכוך ההשפעה של מתקפות אוויריות: הגנה אקטיבית, פסיבית והתקפית. מסגרת ניתוח תלת-שכבתית זו היא הבסיס למחקר הנוכחי.
הגנה אקטיבית מתייחסת לגילוי, יירוט או נטרול של איומים אוויריים נכנסים באמצעים קינטיים ואלקטרומגנטיים. בסכסוכים עכשוויים, המשתנה המכריע בהגנה הוא השילוב בין תחכום הפלטפורמה לבין אינטגרציה רב-שכבתית: חיישנים, מיירטים, פיקוד ושליטה והתרעה לציבור, המשולבים לרשת אחידה ורב-שכבתית הפועלת על פני גבהים וממדים שונים.
הגנה פסיבית כוללת מנגנונים לא-קינטיים המצילים חיים ושומרים על רציפות תפקודית: התרעה מוקדמת ממוקדת-מיקום, מדיניות מיגון, רציפות שלטונית ושירותים, הגנה על תשתיות קריטיות ויוזמות אזרחיות מהשטח המסייעות בשמירה על תפקוד רציף, במיוחד כאשר מבני המדינה ומשאביה נמתחים עד הקצה או קורסים. במערכות אוויריות המאופיינות בייצור והפעלה המונית של חימושים, דיוק משופר, טווחים מוגדלים ורב-כיווניות, ההגנה הפסיבית שבה ומופיעה כמרכיב מכונן בחוסן הלאומי (Karlin, 2024).
הגנה התקפית (תוך כדי לחימה – in bello) מתייחסת למבצעים אוויריים (וקרקעיים תומכים) מדודים המבוססים על מודיעין איכותי, התרעה מוקדמת וגילוי איומים בזמן אמת, ומטרתם לצמצם את יכולת האויב לייצר ולקיים מתקפות אוויריות. היא מתמקדת במערכות שיגור, צמתי פיקוד ושליטה, שרשראות ייצור ורשתות לוגיסטיות בזמן מלחמה. מבחינה תפיסתית, היא משלימה את היירוט האקטיבי על ידי שחיקת פוטנציאל התקיפה במקור, ובכך מחזירה את היוזמה למגן ומקלה את הלחץ על האמצעים האקטיביים והפסיביים.
שלוש שכבות ההגנה הללו (אקטיבית, פסיבית והתקפית) תלויות זו בזו מבחינה מבצעית. הגנה התקפית מפחיתה את התדירות והנפח של המטחים הנכנסים; הגנה אקטיבית מיירטת או מנטרלת את אלו ששוגרו; והגנה פסיבית מצמצמת נזק ומשמרת רציפות חברתית ושלטונית. כשל או חוסר בממד אחד מטיל עומס בלתי פרופורציונלי על האחרים, ויוצר דפוסים נצפים של מתיחת-יתר (כגון רוויה של ההגנה האווירית, פערים ואי-ספיקה ברשת המקלטים, שחיקת משאבים התקפיים). לעומת זאת, רמות גבוהות יותר של אינטגרציה וסינרגיה בין שלושת הרבדים מפחיתות את הפגיעות המצטברת ומשפרות את עמידות העורף, הנמדדת במונחים של רמות נזק והיכולת לקיים רציפות תפקודית תחת אש.
אף שמחקר זה מכיר בכך ששכבות נוספות של הגנה בזמן מלחמה, כגון גיוס דיפלומטי דחוף להבטחת העברות של נכסי הגנה אווירית או פריסה קדמית מבוססת-קואליציה, ממלאות תפקידים קריטיים בעיצוב התוצאות, מאמר זה מתמקד ספציפית ביכולות ובהתנהגות המסתגלת של המדינה והחברה המגנה, ולא בתהליכי רכש או בריתות. כמו כן, אף שלוחמה רשתית (network-centric warfare) ולוחמה קוגניטיבית, לרבות מבצעי תודעה ושיבוש פסיכולוגי מבוסס-סייבר, שזורים יותר ויותר במערכות כפייה אווירית (Healey, 2024; Khoroshko et al., 2024), ממדים אלו של לוחמה חורגים מתחום מחקר זה. אנו מניחים אותם בצד מבחינה אנליטית, לא משום שהם משניים, אלא משום שהם פועלים באמצעות מנגנונים נבדלים הדורשים מסגרת אנליטית נפרדת. מטרתנו במאמר זה היא לבחון את הממדים החומריים והארגוניים ה"קשים" של הגנה אקטיבית, פסיבית והתקפית כנגד איומים אוויריים מתמשכים. מחקר עתידי יוכל לחבר מחדש רבדים אלו באופן מועיל על ידי בחינת האופן שבו לוחמה רשתית לצד מבצעי סייבר ומידע משפיעה הדדית ומעצימה את אפקטי הכפייה של מערכות טילים וכטב"מים.
בנוסף, המסגרת שלנו מתכתבת עם דיונים אקדמיים בנושא כפייה אווירית. הטיפולוגיה של פייפ (Pape, 1996) לאסטרטגיות אוויריות של כפייה והמחקר הכמותי של הורוביץ ורייטר (Horowitz and Reiter, 2001) מדגימים שניהם כי האפקטיביות של מערכות אוויריות היא מותנית ולא אוטומטית, ותלויה לא רק במאפייני התקיפה אלא גם בפגיעות ובחוסן של הצד המגן.
המחקר העדכני בתחום מאשש דינמיקה זו. סונדרס וסובה (Saunders and Souva, 2020) מראים כי כוח אווירי נמצא במתאם עם הצלחה אסטרטגית ומבצעית בעיקר כאשר למגן חסרה היכולת לערער על השליטה בממד האווירי. ממצאיהם מצביעים על כך שהאפקט הכפייתי של תקיפות אוויריות הוא מותנה ולא אינהרנטי, ומופיע רק כאשר יכולת ההגנה האווירית הנגדית חלשה או נעדרת. בדומה לכך, קרויצר (Kreuzer, 2024), וכן פוגט והיידר (Vogt and Haider, 2024), טוענים כי אי-עליונות אווירית (contested skies), רשתות הגנה אווירית צפופות ומסתגלות, והפעלה נרחבת של כטב"מים מאפיינים יותר ויותר את הלוחמה האווירית העכשווית. תנאים מבניים אלו מפחיתים באופן משמעותי את היעילות של מערכות אוויריות התקפיות ומעלים את החשיבות האסטרטגית של ארכיטקטורות הגנה רב-שכבתיות איתנות.
לסיכום, הספרות מצביעה על כך שכוח אווירי כפייתי מודרני אינו מצליח מכוח יכולת התקיפה לבדה. תחת זאת, יעילותו מתווכת על ידי יכולתו של המגן לשלב ולסנכרן מספר שכבות הגנה בזמן אמת, ובכך להפוך את ההגנה האווירית מפונקציה תגובתית לגורם מכריע וליבתי בעמידות בזמן מלחמה.
מאמר זה תורם לדיונים אלו על ידי בחינת האופן שבו אוקראינה וישראל משלבות הגנה אקטיבית, פסיבית והתקפית כרכיבים המחזקים זה את זה בתוך החוסן הלאומי תחת מתקפה אווירית מתמשכת. על ידי מעקב אמפירי אחר האינטראקציה בין שכבות אלו תחת לחץ, אנו מדגימים כיצד עמידות העורף אינה נובעת ממערכת בודדת כלשהי, אלא מהסינרגיה בין יירוט, מיגון ושיבוש התקפי: משולש המפחית את הפגיעות המצטברת ומאפשר למדינות לתפקד תחת הפגזה רציפה.
תמורות באיומים האוויריים והשפעתן על העורף
חלק זה בוחן את אופיים של האיומים האוויריים העכשוויים כפי שהם משתקפים במלחמות באוקראינה ובישראל, ומדגיש את השפעתם המערכתית על המגן (המדינה והחברה). אנו מצביעים על חמישה מאפיינים עיקריים של איומים אוויריים עכשוויים המייצרים השפעה מערכתית על המגן: נְשִׂיגוּת/עלות, כמות-הפעלה המונית, דיוק, טווח וגמישות-רב-גוניות (איור 1).
איור 1. מאפייני איומים אוויריים במאה ה-21.
מקור: מרכז אלרום לחקר מדיניות ואסטרטגיית אוויר וחלל, 2025.
נְשִׂיגוּת – עלות (Affordability): מה שהיה בעבר נחלתם של צבאות מתקדמים בלבד הפך כעת לנגיש באופן נרחב: אפילו שחקנים דלי-משאבים יכולים לרכוש כטב"מים, חימושים משוטטים וכלי נשק אוויריים מאולתרים כדי לקיים שיבוש ולהפעיל לחץ פסיכולוגי על עורף היריב (Cronin, 2019, p. 52; Hammes, 2016, p. 35; Yan, 2025). מזעור, רכיבים מסחריים וחדשנות דו-שימושית הנמיכו את ספי הייצור ויצרו שוק עולמי לנשק כגון חימושים משוטטים וכטב"מי תקיפה חד-פעמיים (OWA) (ADF, 2025). רבות ממערכות אלו דורשות ידע טכנולוגי ומבצעי מינימלי לשימוש ותחזוקה, מה שמוביל לתפוצתן בקרב שחקנים ובזירות מלחמה שונות.
דוגמה לכך היא השימוש הנרחב בכטב"מי תקיפה חד-פעמיים (OWA) ארוכי-טווח וזולים יחסית, חימושים משוטטים ורחפני "מבט ראשון" (FPV), כמו גם טילי קרקע-קרקע וטילי שיוט זולים יותר לטווח קצר ובינוני (Hammes, 2016; Kunertova, 2025; Molloy, 2024b). מערכת הכטב"מים המתאבדים (OWA) של רוסיה מאז מחצית 2022, יחד עם השימוש הנרחב של איראן ושלוחיה במערכות דומות במזרח התיכון, מראים כיצד כטב"מי נגד (standoff) זולים יכולים להכריע הגנות אוויריות מתקדמות ולגבות מחירים אסטרטגיים מהמגנים (Hollenbeck et al., 2025; Plichta, 2025). כטב"מים הם זולים בהרבה מסוגי חימוש אחרים כגון טילי קרקע-קרקע, מה שהופך אותם למשתלמים מבצעית, שכן כטב"ם בודד יכול לגרום נזק קריטי לתשתית או לנכסים אסטרטגיים של היריב (Hollenbeck et al., 2025). במועד הכתיבה, ה-Shahed 136/131 האיראני, סוג נפוץ בשימוש הן על ידי רוסיה והן במזרח התיכון, מוערך בעלות של כ-25,000-35,000 דולר לכטב"ם. ההסבה המשתלמת של רקטות לטילים מונחי-מדויק, כפי שמודגם ב"פרויקט הדיוק" של חזבאללה, מראה אף היא כיצד חדשנות בעלות נמוכה יכולה לסייע לשחקנים שאינם מדינתיים לרכוש מערכות בעלות משמעות.[1]
כמות (Quantity): עקרון המסה היה מאז ומתמיד מרכזי בלוחמה; שינוי טכנולוגי מאפשר להשיג כוח הרס רב יותר באמצעות פחות משאבים (Alman & Venable, 2020; Podestà, 2024). במקביל, הוא מפחית את עלויות הייצור והתחזוקה, ומאפשר לשחקנים מדינתיים ושאינם מדינתיים לרכוש, לקיים ולהפעיל יכולות אוויריות בקנה מידה מסיבי.
איראן ושלוחיה ניצלו את "עקרון המסה" הזה של נשק אווירי, ואף רוסיה, לאחר כישלונות מוקדמים של חיל האוויר באוקראינה, פנתה לתקיפות טילים וכטב"מים המוניות (Shiferman, 2023). שתיהן בנו ארסנלים שניתן לייצר במהירות ולשגר בגלים מתמשכים, בין אם כמטחים מרוכזים ובין אם כמטחים מצטברים לאורך זמן (Elran et al., 2024). ארסנלים אלו משמשים לא רק כדי להכריע את ההגנה האווירית ולגרום הרס, אלא גם כדי להאריך את משך המלחמות.
מאז ה-7 באוקטובר 2023, איראן ושלוחיה ירו יותר מ-37,000 חימושים (Fabian, 2024), כאשר כ-10,000 מהם שוגרו במהלך החודש הראשון, ושליש מתוכם בשעות הראשונות של מתקפת ה-7 באוקטובר (Zitun, 2023). חזבאללה, מצדו, תכנן לשגר אלפי רקטות וכטב"מים, בתוספת מספרים קטנים יותר של טילי קרקע-קרקע וטילי שיוט, במטח יחיד (Zitun et al., 2024).[2]
עד שנת 2025, יכולתה של רוסיה התרחבה לנקודה שבה ניתן היה לשגר מאות חימושים מדי שבוע (Harding, 2025; Jensen & Atalan, 2025; Sabbagh, 2025). בין 2024 ל-2025, השימוש החודשי של רוסיה בכטב"מים מתאבדים זינק מכ-1,900 לכ-5,300, בעיקר הודות להרחבת יכולת הייצור המקומית. במקביל, שיגורי הטילים הבליסטיים ארוכי הטווח גדלו פי ארבעה, מה שאפשר לרוסיה להתקרב לרוויה של מערכת ההגנה האווירית של אוקראינה (Atalan et al., 2025; Adams, 2025; Hollenbeck et al., 2025; Jensen et al., 2025; Kullab & Novikov, 2025).
דיוק (Precision): מהפכת הדיוק, שהחלה עם פיתוח חימושים מונחים מדויקים (PGMs) בסוף שנות ה-70 ויושמה מבצעית על ידי צבא ארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, שיפרה משמעותית את יעילות הנשק בכך שאפשרה תקיפות ממוקדות על מרכזי פיקוד, חיישנים, מוקדים לוגיסטיים והגנות אוויריות (Hubbard et al., 2019; Singer, 2016).[3] טכנולוגיות תקיפה מדויקות חדשות יכולות לשמש באופן מכוון להתקפות מדויקות ומתמשכות על אזרחים ותשתיות אזרחיות, התפתחות טכנולוגית המשרתת "דרך מלחמה אוטוקרטית" חדשה המשמשת ל"קורבנות אזרחית" (Bales & Mutschler 2025; Euronews, 2025; Santora, 2025).
השילוב של דיוק ומסה, או "מסה מדויקת בפעולה" (Plichta, 2025, p. 42), מאפשר למדינות לבצע תקיפות רבות בעלות נמוכה ובדיוק גבוה. בעוד שבעבר היו אלה נחלתם הבלעדית של צבאות מתקדמים, כיום הם נגישים לקשת רחבה של שחקנים, ממעצמות עולמיות ועד קבוצות שאינן מדינתיות וארגוני טרור. לוחמה מדויקת מעצימה אפוא את פוטנציאל ההרס: פחות כלי נשק יכולים להשיג אפקטים בלתי פרופורציונליים תוך הפחתת הסיכון לתוקף, בעוד שמסה של נשק זול עם דיוק מוגבר מרחיבה את נוף האיומים (Slusher, 2025).
במקרה של ישראל, ארגונים מיליטנטיים ואיראן הצליחו להטמיע טכנולוגיות וכלי נשק מדויקים (בתפוקה מלאה מאז ה-7 באוקטובר), מה שאפשר מטחים המוניים וגם תקיפות ממוקדות מאוד עם דיוק גובר (Antebi & Yanko-Avikasis, 2023; Antebi & Adar, 2024; Jensen et al., 2025; Klein, 2008; Michael, 2022; Zitun, 2024). רוסיה הסתמכה באופן דומה על נשק מדויק. בשלב הפתיחה של פלישתה לאוקראינה, מוסקבה ביקשה לבסס עליונות אווירית ולשחוק מטרות אסטרטגיות באמצעות תקיפות מדויקות, ורוקנה עקב כך במהירות חלק ניכר ממלאי טילי השיוט והפצצות המדויקות שלה. מאז היא הגבירה את הייצור ורכשה מערכות נוספות מאיראן ומצפון קוריאה, והפעילה אותן נגד מטרות צבאיות ואזרחיות כאחד (Hecht & Shabtai, 2023; Hinz, 2025; McCurry, 2025).[4]
באופן מכריע, חימוש מונחה מדויק מופעל לעתים קרובות לצד נשק לא מונחה במטחים מעורבים. מטחים המוניים של רקטות או טילים משוגרים במקביל למספרים קטנים יותר של חימושים מונחים, במטרה להכריע את מערכות ההגנה האווירית, להביא לרוויה של המכ"מים ורשתות ההתרעה המוקדמת, ולהבטיח חדירה חלקית לפחות של ההגנות (Goldberg, 2024; Jensen et al., 2025; Zitun, 2024).
טווח (Range): התקדמות טכנולוגית הגדילה את הטווח המבצעי של כלי נשק אוויריים רבים, ומאפשרת לתוקף לכסות שטחים נרחבים בתוך שטח המגן תוך שמירה על שרידות הפלטפורמות האוויריות והמפעילים. באוקראינה, רוסיה משגרת חימושים בטווחים משתנים, רבים מהם מתוך שטחה שלה. לדוגמה, טילי שיוט ארוכי טווח כמו ה-Kh-101, Kh-47 ו-Kalibr (1,500–2,500 ק"מ) וכטב"מי שאהד 136/131 (1,300–1,500 ק"מ) יכולים לפגוע במטרות בכל רחבי אוקראינה (Dmytriieva, 2024). מערכות קצרות טווח יותר כמו NK-23/24, Fatah-360, איסקנדר וטוצ'קה (120–700 ק"מ) משמשות נגד מטרות בחזית ובעומק, כולל אתרים אזרחיים (Atalan & Jensen, 2025; Daly, 2025; Hinz, 2025). ישראל מתמודדת עם איומים דומים בקנה מידה קטן יותר, מתימן, לבנון, סוריה, עיראק ואיראן, כאשר מערכות איראניות וחות'יות מסוימות מגיעות לטווחים של 1,300–1,750 ק"מ ויכולות לפגוע בישראל הרחק מעבר לסביבתה הקרובה.
גמישות ורב-גוניות (Versatility): איומים אוויריים עכשוויים מוגדרים יותר ויותר על ידי מסלולים, מהירויות וגבהים משתנים ולעיתים בלתי צפויים (Schütz et al., 2019). שלא כמו מבצעים קרקעיים המוגבלים על ידי גבולות ותנאי שטח, מערכות אוויריות מנצלות את הפתיחות של המרחב האווירי, מתמרנות באופן בלתי צפוי ומסבכות את הגילוי, היירוט וההתרעה המוקדמת (Schütz et al., 2019). כטב"מים וטילים משוגרים מפלטפורמות יבשתיות, ימיות ואוויריות על פני אזורים ומדינות מרובים, ומגיעים בזמנים ובעוצמות שונות (Kubovich, 2024).
חלק מהאיומים מהירים ביותר: נשק רוסי כגון הטיל הבליסטי האווירי "קינז'אל" (Kinzhal) מגיע על פי הדיווחים למאך 12, או כמעט 14,700 קמ"ש, בעוד טיל הקרקע-קרקע "איסקנדר" מגיע למאך 6.3, כ-7,560 קמ"ש. אחרים איטיים יחסית, כגון כטב"מי שאהד 136/131 מונעי מדחף, המשייטים במהירות של כ-200 קמ"ש (Epstein, 2025; Kramarenko & Vialko, 2024; Norsk Luftvern, 2025). הגובה מוסיף רובד נוסף של מורכבות. כטב"מים מסוימים טסים בגבהים נמוכים מאוד כדי לחמוק ממכ"ם, ואחרים פועלים בגבהים בינוניים, בעוד שטילים בליסטיים וטילי שיוט מסוימים מטפסים לגבהים רמים לפני שהם צוללים לעבר מטרותיהם. טווח זה של פרופילי טיסה דורש הגנות רב-שכבתיות המסוגלות לתת מענה לאיומים על פני כל הספקטרום.
שטח חתך מכ"ם (שח"ם) קטן מעמיק אתגר זה. רבות ממערכות אלו מנצלות פערים בכיסוי המכ"ם ובמעטפות ההגנה, מפחיתות את זמן ההתרעה ומסבכות את היירוט גם כאשר המגנים פורסים ארכיטקטורת הגנה אווירית איתנה (Foreign Policy Council “Ukrainian Prism,” 2025; Kalisky, 2025; Kostis, 2025; Kubovich, 2024).
השלכות התמורות על המגן
התפתחות הכוח האווירי המתוארת לעיל מגדירה מחדש הן את טיב האיום והן את תפיסתו עבור המדינה והחברה כאחד. בהתבסס על תובנות השוואתיות מאוקראינה וישראל הנתמכות בהתייעצויות מומחים עם גורמים רשמיים ואנשי מקצוע אוקראינים וישראלים (ראו נספח 1), טרנספורמציה זו באה לידי ביטוי במספר תמורות הקשורות זו בזו בחשיפה לאיום ובתפיסתו.
ראשית, המעבר מהפצצות אפיזודיות למטחים מתמידים (המתאפשרים בזכות הזמינות, העלות הנמוכה והייצור ההמוני של החימושים) יצר תחושה של סכנה מתמדת, והפך את האיום האווירי למצב קבוע. הדבר טיפח הלך רוח של "שגרת חירום", שבו חיי היומיום האזרחיים מתקיימים לצד ציפייה מתמדת למתקפה. אזרחים מתרגלים לשהות ממושכת במקלטים, תוך שמירה על תפקוד בתוך אזעקות והפצצות חוזרות ונשנות (תקשורת אישית, בכיר ישראלי, אוקטובר 2025). רוטיניזציה זו של התרעות ואזעקות חיזקה והחלישה את החוסן באופן פרדוקסלי: נורמליזציה של הסכנה מאפשרת תפקוד רציף תחת אש, אך היא גם מולידה שאננות ותגובות מושהות, שלעיתים מביאות לנפגעים שניתן היה למנוע.
בדומה לכך, הטווח והגמישות המוגדלים של החימושים מחקו את המושג "אזורים בטוחים". טריטוריות לאומיות שלמות, כולל אזורי פריפריה או גבול שנחשבו בעבר לאזורי סכנה חריגים, נופלים כעת בטווח האש של האויב. בנוסף, התקיפות המדויקות השזורות במטחים חסרי אבחנה מעצימות את הפחד והשיבוש, ומפיצות אימה בקרב אוכלוסיות אזרחיות. התמקדות מדויקת והמונית בתשתיות לאומיות קריטיות ובצמתים עירוניים הגבירה את ההשפעה הפסיכולוגית של כל תקיפה. הלחץ הציבורי גובר על ממשלות להבטיח שיעורי יירוט גבוהים. בתגובה, אזרחים מתארגנים באופן ספונטני כדי לשמור על רציפות תפקודית תחת אש, הבטחת אספקה חיונית במהלך תקופות ממושכות של שיבוש או הפסקת חשמל, ועיסוק בסולידריות שורשית (grassroots) ומאמצי שיקום.
מהירות חימוש מוגברת מקצרת את זמן ההתרעה והתגובה, ומאלצת את המגנים לבצע אוטומציה של פונקציות מפתח בהגנה אקטיבית ופסיבית. מערכות התרעה מוקדמת דיגיטליות, מעגלי החלטת פיקוד מהירים ויכולת הציבור להבחין בין רמות שונות של איום (כתלות בחימושים בשימוש או במקורם) יכולים ליצור תחושת "שליטה" ולייצר מידה של שגרת מלחמה.
בה בעת, חשיפה לא אחידה לאיום וגישה דיפרנציאלית למקלטים חשפו והעצימו אי-שוויון חברתי-גיאוגרפי. קהילות פריפריאליות, לעיתים קרובות עם תשתיות חלשות יותר, מקבלות לעתים יכולות כיסוי פחותות על ידי מערכות ההגנה האווירית. פערים אלו, שתועדו על ידי גורמי הגנה אזרחית אוקראינים וישראלים, מייצרים עקירה פנימית של אוכלוסייה (בין אם כפויה או ספונטנית), המהדהדת על פני אזורים שלמים, במיוחד אזורי גבול, ההופכים לנפגעי כלכלה ומטילים עומס על הקהילות הקולטות.
הגנה תלת-שכבתית: השוואה בין אוקראינה וישראל
חלק זה מנתח כיצד אוקראינה וישראל הסתגלו לאיומים האוויריים המתפתחים באמצעות הגנה אקטיבית, התקפית ופסיבית, אשר יחד מדגימות מודלים נבדלים אך בני-השוואה של הסתגלות מדינתית וחברתית.
הגנה אקטיבית
הגנה אקטיבית – אוקראינה
בתחילת הפלישה המלאה של רוסיה בפברואר 2022, רשת ההגנה האווירית המתיישנת אך הרב-שכבתית של אוקראינה מהעידן הסובייטי התגלתה כחזקה איכותית אך לא מספקת כמותית להיקף ההתקפה. התמהיל שלה של מערכות לטווח קצר, בינוני וארוך, בסיוע מכ"מי התרעה מוקדמת ופיזור מונחה-מודיעין אמריקאי, מנעו בתחילה מרוסיה עליונות אווירית מהירה (Kofman, 2025; Simmill, 2025). עם זאת, התכנון הסטטי של המערכת, שבריריותה הלוגיסטית והסתמכותה על מיירטים סובייטיים הפכו אותה לבלתי בת-קיימא מול תקיפה ממושכת ורב-ממדית (Bronk et al., 2022).
האבולוציה של ההגנה האווירית האוקראינית התפתחה בשלושה שלבים עיקריים, שכל אחד מהם משקף הסתגלויות שונות למערכה האווירית המשתנה של רוסיה ולעקומת הלמידה הטכנולוגית והארגונית של אוקראינה (נספח 2). השלב הראשון (מתקפת פתיחה שנכשלה, פברואר-2022) ראה את רוסיה מנסה לשחזר בליץ בסגנון קרים באמצעות תקיפות מרוכזות על אתרי מכ"ם, צמתי פיקוד ובסיסי חיל אוויר, בחיפוש אחר עליונות אווירית מהירה. מערכת ההגנה האווירית הקרקעית (GBAD) מורשת-הסובייטית של אוקראינה (הבנויה סביב S-300, Buk-M1, Osa-AKM וטילי כתף/MANPADS) מנעה יעד זה, ויצרה מרחב אווירי שנוי במחלוקת שהגביל את פעילות המטוסים והמסוקים הרוסיים (Kofman, 2025; Shiferman, 2023, p. 52). אך נוקשות המערכת, תלותה במכ"ם ומלאי המיירטים המוגבל שלה הפכו אותה לבלתי מתאימה ללוחמה מתמשכת ורב-ממדית. כאשר רוסיה הכניסה כטב"מי שאהד-131/136 איראניים מאמצע 2022, שכוונו לרשת האנרגיה ולערים של אוקראינה, המגנים ביזרו את פריסות ה-GBAD, שיפרו את הניידות והסתמכו יותר ויותר על חדשנות אזרחית כדי לשמור על רציפות מבצעית בתוך השחיקה.
השלב השני (המעבר של רוסיה להגיונות של "הפצצה לניצחון", קיץ עד סתיו 2022) סימן את האינטגרציה ההדרגתית של טכנולוגיות מערביות ואת התאמת ההגנה האווירית של אוקראינה ללוחמת כטב"מים וטילים המונית. הגעתם של פטריוט, NASAMS, IRIS-T ומערכות ניידות כמו גפרד (Gepard) שיפרה את ההגנה על קייב ואתרים קריטיים אחרים אך נותרה בלתי מספקת לכיסוי כלל-ארצי. יכולות קצה-עליון אלו שולבו בהדרגה עם נכסים סובייטיים ששרדו ליצירת מבנה היברידי, בעוד שהתעשייה הביטחונית של אוקראינה וקרנות מתנדבים החלו לשדרג מערכות ישנות יותר. השלב השלישי (ענישה שוחקת, 2023 עד אוגוסט 2025) משקף התבססות ולמידה תחת לחץ מתמשך: עם התקפות חודשיות העולות על 2,000 חימושים, אוקראינה מיסדה את המודל ההיברידי שלה המשלב מיירטי קצה-עליון מערביים, מערכות מורשת מחודשות וייצור מקומי. נספח 2 מסכם שלבים אלו בפירוט טכני רב יותר; להלן נתמקד במנגנוני ההסתגלות ולא בתיאור מערכת ממצה.
ככל שהתקיפות הרוסיות התעצמו, הסיוע המערבי התגלה כלא מספק להבטחת כיסוי לאומי כולל, מה שהדגיש א-סימטריה מתמשכת בין צרכי ההגנה של אוקראינה לבין היכולת התעשייתית והפוליטית של שותפיה לקיים חידוש מלאי. בתגובה, אוקראינה יישמה שלושה אלמנטים: ביזור, מענה בעלות נמוכה, ומאמץ משולב ממשלתי-אזרחי.
נתחיל עם אלמנט הביזור: החל מסוף 2022, אוקראינה עברה מסוללות הגנה אווירית נייחות בעלות ערך גבוה למבנים ניידים המסוגלים לשינוי מיקום מהיר. הגנות אוויריות ניידות אלו נפרסו כדי ליירט כטב"מים בעלות נמוכה, לשמר מיירטים יקרי-ערך ולהבטיח קיימות של ההגנה האווירית באמצעות פיזור. יחידות אלו, שפעלו בעיקר באזורים הצפוניים והצפון-מזרחיים בסיכון גבוה, הסתמכו על ניידות מתמדת כדי לחמוק מאיכון ותקיפה רוסיים.
שנית, אוקראינה פנתה, ככל שהדבר התאפשר, לפתרונות בעלות נמוכה, מהירים, זמינים וניתנים להפצה מהירה כדי להיות מסוגלת להרחיב את הגנותיה ולעמוד בקצב ההתקפות הרוסיות. הדבר הצריך פיתוח מנגנוני גילוי מוקדם המבחינים בין טילי שיוט וטילים בליסטיים לבין כטב"מים (Simmill, 2025). הסתמכות זו על פתרונות בעלות נמוכה התאפשרה בזכות פיתוח חדשנות וייצור מהשטח (grassroots). האקוסיסטם של חדשנות ההגנה והביטחון באוקראינה הפך לאבן יסוד באסטרטגיית ההגנה האווירית המסתגלת שלה, הממזגת ממשלה, תעשייה, אקדמיה וחדשנות אזרחית כדי לפצות על קיבולת ההגנה האווירית המסורתית המוגבלת של אוקראינה. החל מ-2023, אקוסיסטם זה האיץ את פיתוח הכטב"מים כמכשירי הגנה אווירית, בעיקר כטב"מים מיירטים שנועדו לנטרל כטב"מי איסוף מודיעין (ISR) של האויב ורקטות-כטב"ם כגון ה-Palianytsia וה-Peklo, המשלבים טווח ומהירות דמויי-טיל עם זריזות של רחפן (Ostafiichuk et al., 2025). חדשנות אזרחית, הנתמכת במימון המונים ושיתוף פעולה בקוד פתוח, מילאה תפקיד חיוני בגישור על פערי יכולת וטיפוח הסתגלות מתמדת (Matlack, Zięba, & Sypniewski, 2025).
מעבר לפלטפורמות כטב"ם, מהנדסים אוקראינים קידמו טכנולוגיות לוחמה אלקטרונית (ל"א) ונגד-ל"א, כולל כטב"מי FPV המסוגלים לשנות תדרים תוך כדי טיסה ולהשתמש בראייה ממוחשבת לרכישת מטרות אוטונומית (Ostafiichuk et al., 2025). מאמצים מקבילים באוטומציה של נחילים ביקשו ליצור מבני הגנה מתואמים המסוגלים ליירט כטב"מים או טילים של האויב. יוזמות מוסדיות כגון כוח המערכות הבלתי מאוישות בתוך הכוחות המזוינים ופלטפורמת Brave1 מיסדו סינרגיה זו, וסיפקו מענקים ותשתית בדיקה כמו גם אינטגרציה דוקטרינרית למערכות בלתי מאוישות (Matlack et al., 2025). גורמים אקדמיים, בעיקר המכון לבעיות בינה מלאכותית (IAIP), תרמו אלגוריתמים לחיזוי מסלולי טילים ואופטימיזציה של היתוך מכ"ם וחיישנים (Ostafiichuk et al., 2025). במצטבר, טרנספורמציה סינרגטית זו בין המדינה לאזרחים הטמיעה חדשנות לתוך מרקם ההגנה האווירית של אוקראינה, ומצבה את אוקראינה כשדה ניסויים עולמי לארכיטקטורות הגנה אווירית מבוזרות (Matlack et al., 2025; Ostafiichuk et al., 2025).
הגנה אקטיבית – ישראל
בניגוד לאבולוציה המלחמתית המסתגלת של אוקראינה, הניסיון הישראלי משקף מודל ממוסד וארוך-שנים של מוכנות טרום-מלחמה. מושרשת בראשית ימי המדינה, דוקטרינת ההגנה האווירית של ישראל שאפה לקזז את העומק האסטרטגי המוגבל באמצעות הרתעה והתרעה מוקדמת, הגנה על מרכזי אוכלוסייה ותשתיות מפני איומים אוויריים אזוריים (Brun, 2022). עם הזמן, איום הטילים הבליסטיים, הרקטות ארוכות הטווח והכטב"מים עיצב מחדש סביבת איומים זו. מבצעית, כתגובה לעליית איומים אוויריים שונים משנות ה-80, ישראל פיתחה ארכיטקטורת הגנה אווירית רב-שכבתית המסוגלת להתמודד עם איומים אוויריים מגוונים בגבהים ובטווחים שונים.
על אף עשורים של פיתוח, ההגנה האווירית של ישראל התמודדה עם אתגרים חסרי תקדים לאחר ה-7 באוקטובר 2023, שדרשו גיוס מלא של משאבים לאומיים ובינלאומיים. לראשונה, המערכת הרב-שכבתית כולה עמדה למבחן סימולטני מול איומים מגוונים וחופפים.
ראשית, ישראל יישמה את מדיניות היירוט הסלקטיבי שלה כדי ליישב את הדילמה שבין העלות הגבוהה של מיירטים לבין ההשלכות הקטסטרופליות הפוטנציאליות של פגיעה מוצלחת (Chang & Granados, 2025). גישה זו סייעה לשמר את מלאי המיירטים וייעלה את הקצאת המשאבים, דבר שהוכח כקריטי במהלך סכסוך ממושך, כגון מלחמת 2023-2025.
ישראל גם מינפה את ההשלמה המבצעית של המערכת הרב-שכבתית שלה. "כיפת ברזל", שתוכננה בתחילה לרקטות קצרות טווח וכטב"מים משוגרים מעזה, לבנון וסוריה, הפגינה גמישות על ידי יירוט שרידים של טילים בליסטיים ארוכי טווח שנורו מאיראן ומתימן. כאשר טילים מתקדמים של האויב התפרקו לתחמושת משנה (submunitions) באמצע המעוף, ובכך אתגרו את פרמטרי התכנון של מערכת ה"חץ", כיפת ברזל פיצתה על כך באמצעות נטרול האיומים השיוריים (Gilead, 2025).
שלישית, ישראל חיזקה את ההגנה האקטיבית שלה באמצעות סיוע חיצוני. למרות האקוסיסטם החזק של חדשנות מקומית, ההגנה האווירית של ישראל נותרת תלויה מבנית בתמיכה פיננסית וטכנולוגית של ארה"ב.[5] במהלך מלחמת 2023-2025, תלות אסטרטגית זו העמיקה. פריסות אמריקאיות של מיירטי THAAD ותיאום עם כוחות בעלות הברית סיפקו חיזוק קריטי ליציבה ההגנתית של ישראל. מתקפת הטילים והכטב"מים האיראנית הגדולה ב-14 באפריל 2024 הדגישה עוד יותר את הממד האזורי של רשת ההגנה הישראלית, עם דרגות משתנות של סיוע מבצעי מצד ארה"ב, בריטניה, צרפת, ירדן, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות (UK Parliament, House of Commons Library, 2024).
לבסוף, חיל האוויר הסתגל לאתגר המתפתח של לוחמת כטב"מים המוגדרת על ידי גובה נמוך, חתימות מכ"ם קטנות ומהירויות משתנות (Fisher, 2024). הוא הפעיל ספקטרום של שיטות יירוט: טילי אוויר-אוויר ששוגרו ממטוסי קרב, ושימוש בטילי נ"ט מונחים וירי פגזי תותח ממסוקים, מיירטים ימיים וסוללות כיפת ברזל (The Jerusalem Post, 2025). העלות האוסרת של יירוטים קינטיים חוזרים ונשנים הביאה להסתמכות גוברת על מערכות לוחמה אלקטרונית (ל"א). אלו הוכחו כיעילות במיוחד במהלך מלחמת 12 הימים של 2025, כאשר כטב"מים איראניים ארוכי טווח הציגו משכי טיסה ממושכים שאפשרו גילוי ונטרול ממרחק. מעבר ליתרונם הכלכלי, אמצעי הל"א סיפקו תועלת פסיכולוגית: על ידי נטרול איומים בטרם חדרו למרחב האווירי הישראלי, הם מנעו את הישנותן של אזעקות כלל-ארציות. הסתגלות טקטית מתמדת לאורך כל הסכסוך שיפרה את שיעורי היירוט והרחיבה את הרפרטואר המבצעי של רשת ההגנה הישראלית.
הגנה התקפית
הן אוקראינה והן ישראל פנו ליכולות התקפיות בזמן מלחמה כצורה של מניעה טקטית, בשאיפה לשחוק את פוטנציאל התקיפה של היריב ו/או לגבות מחירים לוגיסטיים, כלכליים או תדמיתיים שידחו או ישבשו את יכולתו לנהל התקפות מתמשכות ואפקטיביות.
הגנה התקפית – אוקראינה
במקרה של אוקראינה, התפתחות זו סימנה מעבר מכוון מהגנה אווירית תגובתית ליציבה של הגנה התקפית יוזמת, שנועדה להפחית את היכולת והנכונות של רוסיה לנהל תוקפנות אווירית על ידי פגיעה במקורות הכוח הצבאי והכלכלי שלה (תקשורת אישית, בכיר צבאי אוקראיני, אוגוסט 2023; Simmill, 2025). המעבר של אוקראינה להגנה התקפית התאפשר בזכות שתי התפתחויות: אישור (זמני) של ארה"ב לקייב בנובמבר 2024 לתקוף באמצעות מערכת הטילים הטקטית של הצבא (ATACMS) עמוק בתוך שטח רוסיה, והיכולת לבצע תקיפות מסיביות של כטב"מי FPV וכטב"מי תקיפה חד-פעמיים (OWA) הודות להתרחבות המהירה של בסיס הייצור הביטחוני הצבאי-אזרחי שלה.
עד אמצע 2023, קייב השיקה מערכה מתמשכת, מבוססת כטב"מים ארוכי-טווח נגד בתי זיקוק לנפט, מאגרי דלק ותשתיות אנרגיה של האויב, תוך הרחבת הן ההיקף והן העומק הגיאוגרפי של מבצעיה. רגע שיא במערכה זו היה מבצע "קורי עכביש" (Operation Spider Web), שהושק ביוני 2025 עם למעלה מ-100 כטב"מי FPV שעל פי הדיווחים הוברחו לתוך רוסיה ושוגרו במתקפה מתואמת על מספר בסיסי אוויר אסטרטגיים. מקורות אוקראינים טענו כי עשרות מפציצים אסטרטגיים נפגעו, ורבים מהם הושמדו. מפציצים אלו היו חיוניים בתוכניות המלחמה של רוסיה נגד נאט"ו, אך עבור אוקראינה, חשובה יותר הייתה העובדה שמפציצים אלו שימשו לשיגור טילי שיוט ארוכי טווח נגד אוקראינה. על ידי תקיפתם, אוקראינה הצליחה, לראשונה, להביא למתקפה ישירה ספציפית שתפחית את יכולת התקיפה הרוסית נגדה (Collett-White et al., 2025; Reuters, 2025).
למערכה הייתה הצלחה מסוימת בהגנה על העורף, והיא חשפה בהצלחה את פגיעותה של רוסיה ל"מסה מדויקת בפעולה": ההשפעה המצטברת של תקיפות רבות בעלות נמוכה ובדיוק גבוה (Plichta, 2025, p. 42). תקיפות כטב"מים ארוכות טווח הגבילו את יכולתה של רוסיה להשיק ולקיים מבצעי אוויר וטילים (Reuters, 2025). מבצע "קורי עכביש" השמיד מפציצי מפתח (TU-95, TU-22, TU-160), הפחית את האיום האווירי הרוסי ואילץ את מוסקבה להסיט נכסי הגנה אווירית להגנה מקומית, מה שהגביל את הגמישות ההתקפית שלה (Collett-White et al., 2025). לתקיפות אלו הייתה גם השפעה פסיכולוגית, בהביאן את המלחמה לשטח רוסיה ובהדגמת יכולתה של אוקראינה לגבות מחירים בתוך העורף הרוסי (Plichta, 2025). עם זאת, היכולות ההתקפיות של אוקראינה נותרות מוגבלות, נשענות בעיקר על כטב"מים בעלי אפקט מבצעי צנוע (מבצעים בולטים כמו "קורי עכביש" נותרו חריגים), כאשר השפעותיהם הסופיות הן בעיקר כלכליות ולא צבאיות.[6]
הגנה התקפית – ישראל
הקרבה למדינות שכנות עוינות והיעדר עומק אסטרטגי בישראל עיצבו את דוקטרינת ההגנה שלה. נדבך מרכזי בהגנה הישראלית הוא יכולותיה ההתקפיות, המגולמות בתפיסת הביטחון הלאומי של הגנה התקפית. עקרון הליבה כרוך גם בפגיעה באיומים במקורם באמצעות תקיפות מקדימות ומונעות, הן לפני והן במהלך סכסוך, כדי להפחית את יכולת השיגור של האויב, לצמצם את נפחי החימושים ולמזער נזק למטרות צבאיות ואזרחיות. לדוגמה, במשך מספר ימים באוגוסט וספטמבר 2024, חיל האוויר השמיד במכת מנע (preemptively) אלפי רקטות, כטב"מים ומשגרים, ופירק למעשה את מתקפת הטילים המתוכננת של חזבאללה (FDD, 2024). ביוני 2025, תקיפות הפתיחה המונעות (preventive) של ישראל על נכסי הגנה אווירית, צמתי הנהגה, מחסני נשק ומשגרים ניידים איראניים סיפקו יתרון מוקדם מכריע: התוכנית האיראנית לירות 1,000 טילים בליסטיים ביום הראשון צומצמה לכ-100 טילים, ששוגרו כמעט עשרים וארבע שעות לאחר מכן, עיכוב שסיפק לעורף הישראלי זמן היערכות קריטי והחליש משמעותית את המומנטום ההתקפי הראשוני של איראן.
היבט נוסף הוא תקיפות ישירות ומבצעי "יעף" המנצלים עליונות אווירית כדי לשוטט מעל שטח עוין, לזהות ולנטרל אתרי שיגור לפני שהם יורים, ולשלול את יכולת השיגור של האויב. אף שהיו מוגבלות גיאוגרפית בעזה, בלבנון ובאיראן, משימות אלו הסתמכו על היתוך מודיעין בזמן אמת ולא רק ביטלו איומים מידיים אלא גם יצרו נתוני מטרה חדשים ששיפרו את המודעות המצבית ואת ארכיטקטורת ההגדרת המטרות הכוללת (Zitun, 2025).
הגנה פסיבית
אוקראינה וישראל פיתחו מודלים מקבילים אך נבדלים של הגנה פסיבית, שכל אחד מהם משקף את יכולותיהם המוסדיות, האקוסיסטמים הטכנולוגיים שלהם ורמות הסינרגיה בין המאמצים הממשלתיים, הצבאיים והאזרחיים.
הגנה פסיבית – אוקראינה
בסוף פברואר 2022, אוקראינה הסתמכה על רשת התרעה מוקדמת מהעידן הסובייטי שהנפיקה התרעות לא מובחנות. בתגובה, המשרד לטרנספורמציה דיגיטלית שהוקם לא מכבר והיה בעל אוריינטציה טכנולוגית נטל תפקיד מנהיגותי, והשיק בשותפות עם חברות פרטיות אפליקציית אזעקה אווירית (Air Alarm) למתן התרעות מבוססות-מכשיר ומקושרות-מיקום. עד השנים 2023–2025, כאשר תקשורת לוויינית קיימה שירותים חיוניים במהלך הפסקות חשמל, רשת ההתרעה המוקדמת התפתחה למערכת רב-שכבתית הנעזרת בבינה מלאכותית ומסוגלת לשמור על פונקציונליות במהלך מתקפות סייבר או הפסקות חשמל (Arkin, 2025). הכנסת התרעות ברמת הרובע בקייב ב-2025, בהשראת המודל הישראלי, שיפרה עוד יותר את הרציפות התפקודית תחת אש.
דיגיטליזציה ממשלתית מהירה זו לוותה בגיוס שורשי (grassroots) רחב יותר להגנה פסיבית: ערוצי טלגרם המנוהלים על ידי מתנדבים ומשקיפים מבוססי-קהילה הרחיבו את הכיסוי לאזורים מרוחקים, ויצרו אקוסיסטם התרעה היברידי אזרחי-מדינתי (תקשורת אישית, O. Rubina, ה-5 באוגוסט 2025). ברמה המקומית, רשויות אזרחיות ומתנדבים תיקנו מקלטים, שיקמו תשתיות וריכזו סיוע לעקורים פנימיים (Simmill, 2025). בין היוזמות הסמליות ביותר ניתן למנות את "דוברובט" (Dobrobat), רשת מתנדבים ארצית הבונה מחדש תשתיות אזרחיות שניזוקו באזורים שהופצצו כבדות, ומאפשרת שיקום מהיר של רציפות תפקודית (תקשורת אישית, D. Ivanov & M. Brizhko, אוגוסט 2023).
גם מדיניות המיגון השתפרה תוך כדי לחימה (in bello). בתחילה, בהסתמך על בונקרים מתקופת המלחמה הקרה ורשתות מטרו תת-קרקעיות סובייטיות, יכולת המיגון של אוקראינה הייתה לא אחידה (ABC News, 2022). מאמצע 2022 ואילך, הממשלה העלתה את בניית המקלטים לראש סדר העדיפויות הלאומי, כאשר הנשיא זלנסקי לחץ שוב ושוב על גורמים אזוריים בנושא מוכנות מקלטים (תקשורת אישית, בכיר אוקראיני, יולי 2025). פרויקט "מקלט ברזל" (Iron Shelter), שהושק ב-2023 על ידי המשרד לתעשיות אסטרטגיות, מיסד מאמץ זה באמצעות שותפויות ציבוריות-פרטיות, תוך מתן עדיפות לבתי ספר וגני ילדים, ומיפוי זמינות מקלטים בזמן אמת (Rubryka, 2023).
הגנה פסיבית – ישראל
לעומת זאת, הגישה של ישראל להגנה פסיבית בנויה על צפייה מראש שיטתית וממוסדת ולא על אלתור אד-הוק בזמן מלחמה. כבר במלחמת העצמאות ב-1948, ישראל נאלצה לספוג תקיפות אוויריות חוזרות ונשנות של חיל האוויר המצרי על תל אביב (Nicolle & Gabr, 2024). ניסיון זה האיץ את מיסוד ההגנה האזרחית, שהגיע לשיאו בחוק ההתגוננות האזרחית ב-1951, שחייב בניית מקלטים. איום הטילים ארוכי הטווח שהודגם במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר 39 טילים בליסטיים שוגרו מעיראק, יצר אתגרים חדשים לעורף הישראלי. בתגובה, ישראל הקימה את פיקוד העורף[7] [הפניה: הערה 7] והכניסה תקנות חדשות המחייבות שכל דירה חדשה תכלול ממ"ד (מרחב מוגן דירתי) (Brun, 2022; Israeli Ministry of Defense, 1951). לאורך שנות ה-90, ההגנה הפסיבית עוצבה עוד יותר על ידי ירי רקטות קצרות טווח מתעצם מדרום לבנון, ולאחר מכן איומים דומים מעזה. התפתחויות אלו, בשילוב עם היעדר עומק אסטרטגי של ישראל, חיזקו את הצורך באמצעי הגנה אזרחית מעוגנים בחוק. בהינתן המחסור בעומק אסטרטגי, השימוש בטכנולוגיות מתקדמות נראה כדרך הטובה ביותר להגיב לאיומים הגוברים.
מעבר למקלטים, ישראל חיזקה את מנגנוני ההתרעה המוקדמת שלה. התשתית הדיגיטלית שלה פותחה כדי לשלב נתוני מכ"ם בזמן אמת עם מנגנוני התרעה לציבור, המשדרים התרעות ממוקדות-מיקום באמצעות יישומוני סמארטפון, SMS ושידורי רדיו. מערכת "צבע אדום" הלאומית מתרגמת גילויי מכ"ם לספירות לאחור ספציפיות ליישוב המכוילות לזמני מעוף החימוש (Ringel, 2024). דיוק זה הוכח כמציל חיים במדינה קטנה גיאוגרפית שבה משך מעוף החימוש יכול להימדד בשניות עבור יישובי גבול. במהלך מלחמת 2025 עם איראן, טווחים ארוכים יותר סיפקו בתחילה חלונות התרעה של עד שלושים דקות; ככל שהלחימה התעצמה, אלו הצטמצמו לכעשר דקות, זמן שעדיין מספיק לרוב האזרחים להגיע למקום מבטחים.
לאורך המלחמה, פיקוד העורף ביקש לשמור על תפקוד חברתי באמצעות הנחיות מצב מדורגות שהופצו דרך פורטל החירום הלאומי (National Emergency Portal, n.d.). למרות תחכומה הטכנולוגי, ההגנה הפסיבית של ישראל נותרת מסומנת על ידי פערים מבניים ופיצול מוסדי. דו"ח של מבקר המדינה (2021) מציין כי לכ-2.6 מיליון אזרחים, בעיקר תושבי שיכונים ישנים ואזורי פריפריה, עדיין אין גישה למקלטים הולמים. יתרה מכך, מחסור מתמשך בכוח אדם מיומן, עיכובים במתן סיוע לאוכלוסיות עקורים ותמיכה פסיכולוגית מפוצלת ערערו את החוסן הכולל. הקבינט החברתי-כלכלי, האחראי רשמית על הרציפות האזרחית, כשל לעתים קרובות בכינוס או בהוצאת הנחיות מחייבות. כפי שהסיקה ביקורת מ-2024, "ההגנה הפסיבית נותרת השכבה החלשה ביותר של ישראל", תוך הדגשה כי חוסן אפקטיבי תלוי בתקשורת ותיאום מוסדיים לא פחות מאשר בתחכום טכנולוגי וכיסוי מקלטים מספק (Ran & Yagana, 2025).
דיון ומסקנות
סיבתית, הטיעון המועלה כאן הוא שאינטגרציה בין שלוש השכבות מתפקדת כמנגנון לשיכוך כפייה. הגנה התקפית מפחיתה את יכולת התוקף לייצר ולקיים מערכות התקפה אינטנסיביות ובקצב גבוה על ידי שחיקת פלטפורמות שיגור, מרכזי פיקוד ושליטה ושרשראות ייצור. הגנה אקטיבית מפחיתה עוד יותר את נפח האיומים האוויריים הנכנסים על ידי יירוט חלק מהחימושים ופיזור הנזק במרחב (אם בכלל). הגנה פסיבית קובעת כמה מהנזק השיורי מתורגם לשיבוש מערכתי ואובדן פונקציונליות. במקום שבו שכבות אלו מקושרות באופן רופף, משום שיכולות ההגנה ההתקפית מוגבלות, יכולות היירוט אינן מספקות או שהמיגון הפסיבי אינו אחיד, אותה תקיפה אווירית מייצרת רמה גבוהה יותר של לחץ מצטבר על הכח המגן. היכן שהאינטגרציה הדוקה יותר, לחץ הכפייה נספג חלקית או ברובו, וכך ההגנה המשולבת מאפשרת רציפות תפקודית אצל המגן.
הניתוח המשווה של אוקראינה וישראל תחת מערכות התקפה אוויריות מתמשכות ורב-כיווניות מראה כי שתי המדינות מסתמכות על ארכיטקטורת הגנה תלת-שכבתית המורכבת מהגנה אקטיבית, פסיבית והתקפית. הסתמכותן המשותפת על מבנה זה משקפת את האופי המשותף של האיום: מערכות טילים וכטב"מים בקצב גבוה המשלבות כמות, דיוק, עלות נמוכה וטווח מוגדל, שרבות מהן התאפשרו הודות להעמקת השותפות האסטרטגית בין רוסיה לאיראן (Fainberg & Matania, 2025). על אף הדמיון בארכיטקטורת ההגנה, היא פותחה בישראל ובאוקראינה מתוך שני מודלים נבדלים של הסתגלות ללוחמה אווירית ממושכת: מודל למידה שהוא בעיקרו "תוך כדי לחימה" באוקראינה ומודל מוכנות שהוא בעיקרו "טרום-מלחמה" בישראל. שני המקרים מאששים מחדש את הרלוונטיות של הגנה טוטאלית למלחמה עצימה עכשווית, ומדגימים כי הגנת העורף דורשת שילוב של משאבים מדינתיים וחברתיים לרוחב שלושת הרבדים הללו.
אוקראינה: הסתגלות תוך כדי לחימה, חיונית אך לא מספקת
הניסיון של אוקראינה מדגים את האתגרים והאפשרויות בבניית ארכיטקטורת הגנה לאומית בזמן מלחמה ללא יסודות דוקטרינריים או תשתיתיים קודמים. כאשר רוסיה פתחה בפלישתה המלאה בפברואר 2022, לאוקראינה חסרה מסגרת תפיסתית להגנת העורף, תשתית הגנתית הולמת ומנגנונים לתיאום שכבות הגנה צבאיות ואזרחיות. היעדר זה של הכנה טרום-מלחמתית ברמות התפיסתית, המבצעית והאינטגרטיבית הגביל בתחילה את יכולתה של אוקראינה להגן על אוכלוסיות אזרחיות, תשתיות קריטיות ומתקנים צבאיים (Rakov & Fainberg, 2023).
עם זאת, במהלך המלחמה, אוקראינה יצאה לתהליך מתמשך של למידה והסתגלות תגובתית ("מידה כנגד מידה"). עם סיוע חיצוני מוגבל ותחת לחץ מתמשך, היא פיתחה פלטפורמות הגנה אקטיבית חדשות, אילתרה יחידות יירוט ניידות והרחיבה את מערכות ההתרעה המוקדמת שלה באמצעות דיגיטליזציה מהירה. במקביל, היא הרחיבה ומיפתה מקלטים, במיוחד במרכזים עירוניים גדולים. תמורות אלו התאפשרו הודות לגיוס כלל-חברתי שמיזג תיאום ממשלתי, חדשנות אזרחית ויזמות מהשטח. הופעתו של אקו-סיסטם חדשנות ביטחונית בזמן מלחמה, המקיף סוכנויות מדינה, סטארט-אפים, מוסדות אקדמיים וארגוני שטח, אפשר לאוקראינה להציב הגנות חסכוניות, מבוזרות וניתנות להרחבה.
טכנולוגית, ההגנה של אוקראינה הפכה ליותר ויותר מסתגלת ויעילה כלכלית: מיירטים בעלי ערך גבוה נשמרו למטחי טילים מורכבים, בעוד כטב"מים זולים, יחידות מקלע ניידות ותרמילי לוחמה אלקטרונית (ל"א) ספגו את מרבית מתקפות הכטב"מים היומיות. פוליטית וחברתית, מודל הגנה מבוזר זה התאפשר הודות לתרבות הטכנולוגית המפותחת מאוד של אוקראינה וחיזק את החוסן הלאומי והפחית את התלות באספקה חיצונית. עם זאת, למרות חידושים מלחמתיים מרשימים אלו, יכולות ההגנה ההתקפית של אוקראינה נותרו מוגבלות. מבצעי תקיפת עומק, כגון מערכת "קורי עכביש" ביוני 2025, גרמו לשיבושים משמעותיים אך זמניים בלוגיסטיקה ובפלטפורמות התקיפה הרוסיות. אוקראינה השיגה אפוא עלייה משמעותית ביעילות ההגנתית אך, נכון למועד הכתיבה, ממשיכה לפעול מתחת לקצב ולהיקף של התקיפות האוויריות המסלימות של רוסיה, מוגבלת על ידי האסימטריה ביכולת התעשייתית, בטווח ובמלאים.
ישראל: מוכנות תפיסתית ומבצעית טרום-מלחמתית
ישראל מייצגת את המקרה ההפוך: מדינה שנכנסה לסכסוך עם ארכיטקטורת הגנה ממוסדת, מתוחכמת טכנולוגית ומנוסה מבצעית. עשורים של פיתוח דוקטרינרי, בשילוב עם השקעה מתמשכת במערכות יירוט רב-שכבתיות, סיפקו לישראל יכולת חזקה להגן על העורף, הנכסים הצבאיים והתשתיות הקריטיות שלה. מבחינה תפיסתית, ההגנה הישראלית נשענת זה מכבר על נדבכים המחזקים זה את זה, שבהם הגנה התקפית שואפת לשבש את יכולות האש של היריב לפני השיגור, הן טרם המלחמה והן במהלכה, ובכך להפחית את הלחץ על שכבות ההגנה האקטיבית והפסיבית.
מבצעית, ישראל מחזיקה בתשתית מתקדמת וממוסדת של נכסי הגנה אקטיבית (חיישנים, מכ"מים, פיקוד ושליטה ומנגנוני תיעדוף בזמן אמת המשלבים מערכות יירוט קרקעיות ואוויריות), כמו גם מערכת הגנה פסיבית מפותחת (התרעה מוקדמת ממוקדת-מיקום, משטר מקלטים כלל-ארצי ומשמעת אזרחית בזמן מלחמה המעוגנת בחוק ובתקנות).
הרובד ההתקפי הזה הוא בלתי נפרד מארכיטקטורת ההגנה של ישראל. מאמצים שיטתיים לשחוק את יכולת התקיפה של היריב באמצעות מבצעי גילוי והגדרת מטרות מוקדמים, מונעים (preventive) ובזמן אמת, נועדו להפחית הן את היקף והן את הסימולטניות של המטחים הנכנסים. במהלך מלחמת 2023-2025, תקיפות ישראליות מקדימות בלבנון ומערכות מונעות ובזמן אמת בלבנון ובאיראן נגד מלאי טילים, פלטפורמות שיגור וצמתי פיקוד, עיכבו וצמצמו את גלי התקיפה העוקבים. מבצעים אלו ממחישים את הערך המכריע של שילוב הגנה התקפית להגנת העורף. הגנה אקטיבית יירטה אז את מה ששרד, בעוד שההגנה הפסיבית (המעוגנת במקלטים, מערכות התרעה ופיקוד העורף) ספגה את ההשפעות השיוריות.
עם זאת, הניסיון הישראלי חשף גם את מגבלותיה של דוקטרינה זו, בפרט חוסר האפשרות למנוע את כל ההתקפות בהינתן ההיקף והאבולוציה הטכנולוגית של איומי הטילים והכטב"מים. למרות המוכנות הגבוהה, מלחמת 2023-2025 חשפה אי-שוויון מתמשך בפריסת מקלטים, פערי תיאום בין סוכנויות הגנה אזרחית, ואת חוסר האפשרות המעשי להשיג הגנה הרמטית לחלוטין תחת תנאים של רוויה ותקיפה רב-ממדית. עם זאת, יכולתה של ישראל להיכנס לסכסוך עם רמה גבוהה של מוכנות תפיסתית ומבצעית הוכחה כמכרעת במיתון השיבוש המערכתי ואיפשרה הסתגלות מהירה תחת אש.
מעבר להבדלים, מסלולים מתכנסים
ההנגדה בין המקרים של אוקראינה וישראל מדגישה את מרכזיותן של האינטגרציה והעיתוי בקביעת האפקטיביות ההגנתית. היא גם מראה שאינטגרציה פועלת בתוך תנאי מסגרת ברורים: בזירות ממושכות עם ערבויות סיוע מוגבלות ואילוצים תעשייתיים, כמו אוקראינה, חדשנות תגובתית בזמן מלחמה יכולה לפצות חלקית על תת-מוכנות טרום-מלחמתית אך אינה יכולה לקזז לחלוטין את יכולת התקיפה של היריב. במדינות קטנות וצפופות אוכלוסין עם בסיס טכנולוגי חזק ותעשייה ביטחונית-צבאית איתנה, כמו ישראל, שילוב טרום-מלחמתי של רבדים התקפיים, אקטיביים ופסיביים מניב יתרונות משמעותיים אך עדיין אינו יכול לספק הגנה הרמטית. בשני ההקשרים, המסגרת התלת-שכבתית מסייעת להסביר מדוע דפוסים דומים של כפייה אווירית יכולים לייצר דפוסים שונים של נזק, עקירת אוכלוסייה ורציפות תפקודית תחת אש.
ההסתגלות "תוך כדי לחימה" של אוקראינה מראה שמדינה יכולה ללמוד ולחדש תחת תנאים קיצוניים, אך במחיר של חשיפה אזרחית מתמשכת ושחיקה תשתיתית. המודל "טרום-מלחמה" של ישראל מדגים כי אינטגרציה מוקדמת של רבדים התקפיים, אקטיביים ופסיביים מעניקה יתרון מבני, המאפשר למגן להתחיל מרמת ההגנה הגבוהה ביותר האפשרית. שני המקרים חושפים כי גירעון ברובד אחד מטיל לחץ לא פרופורציונלי על האחרים: יכולת הגנה התקפית מוגבלת, כמו באוקראינה, מגבירה את הלחץ על היירוט והחוסן האזרחי, בעוד ליקויים בהגנה הפסיבית, כמו בישראל, שוחקים את היתרונות של יירוט מתקדם ומכות מנע.
ממצאי מחקר משווה זה מצביעים אפוא על כך שהגנה הולמת מפני כפייה אווירית מתמשכת מושגת בצורה הטובה ביותר באמצעות גישה אינטגרטיבית המשלבת אמצעים התקפיים, אקטיביים ופסיביים בתוך מערכת קוהרנטית המחזקת את עצמה. שלושת הרבדים מתפקדים כשכבות תלויות הדדית של ארכיטקטורת הגנה מאוחדת: הגנה התקפית שואפת לדכא את יכולת התקיפה של היריב; הגנה אקטיבית מסננת ומנטרלת את החימושים שחמקו מהדיכוי; והגנה פסיבית מצמצמת נזק, מקיימת רציפות ומבססת את העמידות החברתית. אינטגרציה על פני רבדים אלו מפחיתה את הסיכון המצטבר, משפרת את ההגנה ומחזקת את הרציפות התפקודית והעמידות בעורף.
התאמת הגנה טוטאלית לתמורות בכוח האווירי
אנגסטרום וליונגקוויסט (Ångström and Ljungkvist, 2024) טוענים כי הגנה טוטאלית אינה מודל מקובע אלא מעוצבת על ידי האופן שבו מדינות מפרשות את אופי האיומים מולם הן ניצבות. ממצאי המחקר הנוכחי מציעים כי הדגש האקדמי הרווח על לוחמה היברידית, חוסן חברתי לדיסאינפורמציה, מבני הגנה טריטוריאלית וגיוס מילואים משקף הקשר אסטרטגי ספציפי, דהיינו החוויה הבלטית והנורדית לפני 2022 עם כפייה מתחת לסף המלחמה בשילוב לוחמת מידע. בעוד שהם מהווים יסוד לפיתוח הפרדיגמה העכשווית של הגנה טוטאלית, דגשים אלו אינם לוכדים עוד באופן מספק את הלחצים העיקריים המופעלים בסכסוך בין-מדינתי בעצימות גבוהה.
המלחמות באוקראינה ובישראל מצביעות על כך שכפייה אווירית מתמשכת הופיעה כמנגנון מרכזי שדרכו מתערערת העמידות הלאומית. מערכות כטב"מים וטילים אינן רק משלימות מבצעים היברידיים או סייבר; הן מטילות לחץ רציף ומצטבר על מוסדות המדינה, מערכות ההגנה האזרחית והלכידות הסוציו-פוליטית. בשני המקרים, העורף הפך לזירת הקרב העיקרית, ויכולת המדינה לשמור על רציפות תפקודית תחת מתקפה אווירית מתמדת הוכחה כמכרעת לחוסן בזמן מלחמה. מבצעים היברידיים, סייבר וקוגניטיביים פועלים, אפוא, כמכפילי כוח ללחץ התקיפה האווירית ולא כתחומי כפייה עצמאיים.
הדבר עשוי להצביע על הצורך לבחון מחדש את מושג ההגנה הטוטאלית באופן המציב את הממד האווירי בליבה המושגית שלו. הגנה טוטאלית לא יכולה עוד להיות מוגדרת בעיקר כגיוס האוכלוסייה והכוחות המזוינים בציפייה לפלישה טריטוריאלית או לחתרנות תודעתית. יש להבינה גם כארכיטקטורת הגנה משולבת ורב-שכבתית שנועדה לספוג ולעמוד בפני מתקפות אוויריות מתמשכות, בנפח גבוה ומפוזרות גיאוגרפית. ההרחבה המתמשכת של רשתות הגנה אווירית אקטיביות, מודרניזציה של מקלטים ומערכות התרעה מוקדמת, ותכנון רציפות תפקוד ממשלתית בשוודיה, פינלנד, המדינות הבלטיות וגרמניה משקפת את המיסוד הראשוני של תמורה זו, גם אם ההשלכות הדוקטרינריות נותרות מנוסחות חלקית בלבד.
עם זאת, טיעון זה דורש תיקוף השוואתי נוסף. מרכזיותו של הממד האווירי עשויה לייצג מאפיין מבני כללי של סכסוך עכשווי, המונע על ידי תפוצת מערכי תקיפה מדויקים ומערכות אוויריות אוטונומיות זולות, או לחילופין לייצג מבנה סכסוך ספציפי הרלוונטי רק למדינות העומדות בפני יריבים בעלי יכולת ייצור תקיפה משמעותית. הרחבת הניתוח להקשרים אסטרטגיים כגון טייוואן, דרום קוריאה, פינלנד ואסטוניה תאפשר הערכה שיטתית האם הארגון מחדש של הגנה טוטאלית סביב הממד האווירי מהווה פרדיגמה גלובלית מתהווה או התאמה אזורית לסביבות איום ספציפיות.
נספח 1: רשימת ראיונות
· ראיון עם שני קציני צבא בכירים המעורבים בלוחמת כטב"מים, קייב, אוגוסט 2023.
· ראיון עם קצין מטה לשעבר, הכוחות המזוינים של אוקראינה, קייב, אוגוסט 2023.
· ראיון עם צוות מכון המחקר ANTS (עמותה אוקראינית המקדמת יוזמות הגנה לאומית ושיקום לאחר מלחמה באמצעות סנגור, רשתות מומחים והעצמת נוער), קייב, אוגוסט 2023.
· ראיון עם יוסף זיסלס, ראש ה"וועד" של אוקראינה (ארגון יהודי), קייב, אוגוסט 2023.
· ראיון עם לאוניד פינברג, מנהל "רוח ואות" (Duh i Litera) (הוצאה לאור אקדמית), קייב, אוגוסט 2023.
· ראיון עם דמיטרו איבנוב, מנכ"ל דוברובט (Dobrobat) (העמותה האוקראינית העיקרית המעורבת בשיקום מהשטח), קייב, אוגוסט 2023.
· ראיון עם מיכאלו בריז'קו, מנהל אזורי של דוברובט, קייב, אוגוסט 2023.
· ראיון עם אולכסנדרה רובינה, לשעבר מנהלת פרויקטים, המשרד לטרנספורמציה דיגיטלית של אוקראינה, באמצעות זום, ה-5 באוגוסט 2025.
· ראיון עם קצין פיקוד העורף בדרג ביניים, תל אביב, ה-15 באוקטובר 2025.
· ראיון עם דיפלומט אוקראיני בכיר, באמצעות זום, ה-3 ביולי 2025.
· ראיון עם שני בכירים לשעבר בחיל האוויר, ישראל, יולי 2025.
נספח 2: מענה והסתגלות ההגנה האווירית של אוקראינה לתקיפות האוויריות של רוסיה לפי שלבי המלחמה (פברואר 2022 – אוגוסט 2025)
| תוצאות מפתח ואילוצים | מענה ההגנה האווירית האוקראינית | האסטרטגיה הרוסית | שלב |
| מערכות הגנה אווירית קרקעית חופפות לטווח קצר וארוך מנעו מרוסיה עליונות אווירית מהירה, וסיכלו תוכניות למערכה בסגנון "קרים 2.0". טילי נ"מ אישיים (MANPADS) מילאו תפקיד משמעותי בשמירה על המרחב האווירי כסביבה אסורה הדדית (mutually denied), מה שהפך את השימוש במסוקים ובכלי טיס נמוכי-טוס קדמית לקו הכוחות לבלתי משתלם עבור הרוסים. ארכיטקטורת ההגנה האווירית האוקראינית נותרה סטטית, עתירת משאבים, ולא תוכננה לתקיפות רב-ממדיות ממושכות. | הגנה אווירית קרקעית (GBAD) רב-שכבתית מורשת-סובייטית: – טווח קצר: מערכות הגנה אווירית נישאות-אדם (MANPADS), נ"מ קני (AAA), Osa-AKM (SA-8B). – טווח בינוני[8]: Buk-M1 (SA-11). – טווח ארוך: גרסאות S-300 (S-300PS, S-300V1, S-300PT-1). – משלים: רשת מכ"ם התרעה מוקדמת, מיירטי מיג-29 וסוחוי-27 (מודרניזציה חלקית). | רוסיה שיגרה מטחים מרוכזים נגד בסיסי פיקוד ושליטה אוויריים וצמתי תקשורת כדי ליצור אפקט של "הלם ומורא". | שלב 1 – מתקפת פתיחה כושלת [24 בפברואר 2022] |
| רשת האנרגיה נשחקה קשות, תשתיות פיקוד וייצור הותקפו. הגנות מסורתיות מבוססות-מכ"ם התקשו מול שאהדים בטיסה נמוכה. מלאי המיירטים של אוקראינה דולדל באופן חמור, ולא הייתה יכולת מקומית לייצר תחליפים יעילים ובזמן. | פריסות GBAD ניידות ומבוזרות לקיום חוסן. דלדול חמור של מיירטים. היעדר יכולת ייצור מקומית לתחליפים בזמן. הופעת חדשנות בהובלה אזרחית, במיוחד בלוחמת כטב"מים ונגד-כטב"מים. | תקיפות מדויקות על התעשייה הביטחונית, מרכזים לוגיסטיים ותקשורת ממשלתית. בקיץ ובסתיו 2022, הכנסת כטב"מי שאהד-131/136 איראניים, ששימשו בנחילים מבלארוס ומטריטוריות כבושות בידי רוסיה, הוסיפה וקטור בעלות נמוכה ובלחץ גבוה להרוויית ההגנות המתוחות ממילא של אוקראינה ולפגיעה ברשת האנרגיה ובמרכזים עירוניים. | שלב 2 – הפצצה לניצחון [קיץ–סתיו 2022] |
| פטריוטים שיפרו משמעותית את ההגנה על קייב, אודסה, דניפרו ומטרות ערכיות. עם זאת, הכיסוי נותר מתחת לדרישת המינימום של אוקראינה (10–25 מערכות). פטריוטים הוגבלו על ידי עלות, זמינות מוגבלת ודרישות לוגיסטיות. הסתמכותה של אוקראינה על שרשראות אספקה מארה"ב/אירופה הציגה פגיעות מבנית; עיכובים פוליטיים בוושינגטון/בריסל האטו את חידוש המלאי. הודגמה מחויבות נאט"ו אך הודגשה הא-סימטריה בין צרכי אוקראינה להגנה כלל-ארצית לבין היעדר פתרונות מקיפים ובני-קיימא של הברית. | זרימת מערכות מערביות – טווח קצר, בינוני וארוך: גפרד (Gepard): מערכת נ"מ מתנייעת גרמנית שנמסרה בתחילה בספטמבר 2023. Zu-23-2: נמסרה בתחילה לכוחות אוקראינים החל מינואר 2024. טילי MBDA ASRAAM בריטיים מותאמים המותקנים על רכבי Supacat HMT 600 ("Raven"): נפרסו לראשונה ב-2022. Gravehawk: אלתור טילי R-73 לשיגור ממכולת משלוח סטנדרטית; 2 אבות טיפוס נמסרו בספטמבר 2024, עם משלוחים סטנדרטיים ב-2025. מערכת נ"מ OSA משודרגת עם טילי R-73. מסירת מערכות S-200 של פולין ביוני 2024. מעורבות השחקן האזרחי "קרן חזור בחיים" (Come Back Alive Foundation) במודרניזציה של מערכות הגנה אווירית קיימות בדצמבר 2024. – קצה-עליון (High-end): פריסת סוללות פטריוט מתוצרת ארה"ב (6 עד אמצע 2025: 2 ארה"ב, 2 גרמניה, 1 משותפת גרמניה/הולנד, 1 רומניה; מערכת חלקית מהולנד). – אינטגרציה: ריבוד הדרגתי של פלטפורמות מערביות עם נכסים סובייטיים ששרדו. | החל מסוף 2023 ותחילת 2024: מעבר למטחי כטב"מים וטילים מסיביים. החל מאוגוסט 2024: אינטגרציה מוגברת ומתמשכת של טילי שיוט עם נחילי שאהד, המקושרת למתקפות הנגד האוקראיניות בקורסק ואבני דרך דיפלומטיות. מאז אמצע 2024, ממוצע של מעל 1,000 תקיפות טילים וכטב"מים בחודש, עם מעבר למעל 2,400 מאז ספטמבר 2024. 2025: עצימות מוגברת של תקיפות, עם מספרים חודשיים המתקרבים ל-3,000. | שלב 3 – ענישה שוחקת [2023-2025] |
מקור: מרכז אלרום לחקר מדיניות ואסטרטגיית אוויר וחלל
תודות
אנו מבקשים להודות לד"ר ואל"ם (מיל') אסף הלר, ראש תחום המחקר במרכז אלרום לחקר מדיניות ואסטרטגיית אוויר וחלל, על הנחייתו ומשובו יקרי הערך. אנו מביעים גם את הערכתנו למרואיינים שלנו באוקראינה ובישראל, שרובם נותרו בעילום שם, על שהסכימו בנדיבות לחלוק את זמנם ותובנותיהם על דינמיקות הגנה בזמן מלחמה. אנו מודים לעמיתים וקולגות על הערותיהם והצעותיהם, במיוחד לאל"ם (מיל') דניאל ראקוב. לבסוף, ברצוננו להביע את תודתנו הכנה לאור אמני, עוזר מחקר באלרום, על תמיכתו המחקרית המצוינת וסיועו לאורך הכנת ופרסום מאמר זה.
ביוגרפיות
ד"ר שרה פיינברג היא חוקרת בכירה וראש תוכנית המעצמות במרכז אלרום לחקר מדיניות ואסטרטגיית אוויר וחלל באוניברסיטת תל אביב. היא שימשה בעבר כיועצת בכירה במשרד הביטחון, עמיתת מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ופרופסור אורח בבית הספר לשירות חוץ באוניברסיטת ג'ורג'טאון. היא חברת הנהלה ב-ELNET וחברה בפורום דבורה, הרשת המובילה בישראל לנשים בביטחון לאומי.
יובל פלג הוא חוקר במרכז אלרום לחקר מדיניות ואסטרטגיית אוויר וחלל באוניברסיטת תל אביב ודוקטורנט במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, שם הוא משמש גם כעמית דוקטורנט במרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים ובמרכז צ'ריק לחקר הציונות, היישוב ומדינת ישראל. הוא בעל תואר שני ושלישי מהאוניברסיטה העברית.
ד"ר תומר פדלון הוא מנהל אקדמי וחוקר בכיר במרכז אלרום לחקר מדיניות ואסטרטגיית אוויר וחלל באוניברסיטת תל אביב. הוא משמש גם כמרצה בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב. בנוסף, פדלון הוא עמית מחקר בתוכנית לכלכלה וביטחון לאומי ובמרכז למדיניות ישראל-סין על שם דיאן וגילפורד גלייזר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).
[1]לאורך שנות ה-2010 וה-2020, חזבאללה הסב רקטות לא-מונחות ארוכות-טווח לטילים מדויקים, ובכך שיפר את יכולתו הטכנולוגית לפגוע במטרות בתוך ישראל. על פי הערכות שונות, הדבר הביא לעלות שהיא שבריר מעלותו של טיל קרקע-קרקע תקני, המוערכת ב-5,000-10,000 דולר לטיל (BICOM, 2019).
[2]אף על פי שנכשל בביצוע הדבר מסיבות שונות, בעיקר בשל פעולה ישראלית, חזבאללה עדיין הצליח לשגר מטחים נרחבים של עשרות רקטות וחימושים אחרים לאורך כל הסכסוך, ובמקרים מסוימים אף הגיע לכמה מאות במטח בודד (McKernan, 2024).
[3]לרוב מתייחסים למערכות ניווט והנחיה כגון GPS או מערכות GNSS אחרות, כגון GLONASS הרוסית. עם זאת, בהתייחסות לנשק מדויק, אנו מתייחסים גם לטכנולוגיות מונחות אופטיות, אינפרא-אדום וטלוויזיה המאפשרות תקיפות נגד מטרות ניידות או מוסתרות (Hoehn & Courtney, 2024; Lifshitz & Meents, 2020; Maurer, 2023; Mahnken, 2011).
[4]דוגמאות לכך כוללות את משפחת כטב"מי ה"שאהד" שנעשה בהם שימוש נרחב בכל רחבי אוקראינה, וטילים לטווח קצר כגון ה-Fatah-360 האיראני וה-NK-23 וה-NK-24 הצפון קוריאניים, המשמשים הן לתקיפות קצרות טווח והן לתקיפות בחזית.
[5]מאז 2009, וושינגטון הקצתה כ-3.4 מיליארד דולר לתוכניות הגנה מפני טילים של ישראל (Bureau of Political-Military Affairs, 2025), כאשר כשליש מתוכם מוקדש לכיפת ברזל. המערכת הרב-שכבתית של ישראל, הכוללת את כיפת ברזל, קלע דוד וחץ 2/3, פותחה במשותף באמצעות שותפויות אמריקאיות-ישראליות: רפאל וריית'און עבור קלע דוד, והתעשייה האווירית לישראל עם מימון וטכנולוגיה אמריקאיים עבור סדרת החץ (IAI, n.d.).
[6]תקיפות העומק האוקראיניות שיבשו כ-17 אחוזים מיכולת הזיקוק של רוסיה, שווה ערך ל-1.1 מיליון חביות ביום (Sauer, 2025; Wall Street Journal, 2025).
[7]משימתו של פיקוד העורף היא להגן על חיי אזרחים על ידי הכנת המרחב האזרחי לקראת סכסוכים ותמיכה בו בשעת חירום.
[8] נכסי הטק"א העיקריים של אוקראינה, כגון ה-NPO Almaz S-300 (RS-SA-10 Grumble) לטווח ארוך וה-NIIP Tikhomirov 9K37 Buk (RS-SA-11 Gadfly) לטווח בינוני נפרסו כדי ליירט טילי שיוט לתקיפה קרקעית רוסיים כמו ה-Kh-101 (RS-AS-23A Kodiak) המשוגר מהאוויר, ה-3M14 Kalibr (RS-SS-N-30A Sagaris) המשוגר מהים, וטילים בליסטיים לטווח קצר כמו ה-Iskander-M (RS-SS-26 Stone) וה-Tochka-U (RS-SS-21B Scarab).