פעילויות חניכים בכפר נהר הירדן. המקום מציע נופש לילדים החולים במחלות כרוניות, ושלל פעילויות אתגריות. צילום באדיבות כפר נהר הירדן

כפר השווים

כפר נהר הירדן הוא לא בדיוק כפר נופש, אבל כמעט כל מי שהיה בו חולם לחזור אליו. היכרות עם גן העדן הסודי לילדים שמתמודדים עם מחלות מסכנות חיים ומחלות כרוניות

כשנכנסתי בפעם הראשונה בשעריו של כפר נהר הירדן, לא יכולתי שלא לעצור לרגע ולהתפעל. הנוף הירוק, הצמחייה הפורחת, השבילים המטופחים, המבנים החדשים – כולם יצרו תחושה שאני נמצאת בכפר נופש בגן עדן. וכך, עוד לפני שהבנתי לאן באמת הגעתי, מצאתי את עצמי מסתכלת על הנוף עוצר הנשימה של הגליל ושואלת את עצמי: כמה יעלה לי להשכיר פה חדר לסוף שבוע. כשיצאתי משם אחרי שעתיים, כבר ידעתי שלהשכיר חדר אני לא אוכל, אבל הבנתי שארצה לחזור לשם בעתיד עבור מטרה אחרת לגמרי – להתנדב במקום.

כפר נהר הירדן הוא לא עוד "כפר נופש" כפי שאנחנו רגילים לתפוס את הביטוי. זה לא בית מלון וגם לא צימר והוא גם לא נועד עבור חופשה משפחתית או זוגית. הוא הוקם במטרה להעניק לילדים הסובלים ממחלות מסכנות חיים וממחלות כרוניות נופש חווייתי, מעצים ובעיקר בטוח – וללא שום עלות מצדם. המקום מאוכלס בבני ובנות שנת שירות וכן מתנדבים, שהם המרכיב המרכזי בכפר. הם מגיעים מכל רחבי הארץ ומכלל המגזרים.

את הרעיון להקים כפר נופש מהסוג הזה ייבאו בני הזוג מורי ומרילין גרנט ז"ל שעלו לישראל בשנת 1971, ממדינת הולדתם, ארה"ב, שם התוודעו למחנה קיץ בסגנון דומה, בניהולו של השחקן פול ניומן. בשנת 2000 בני הזוג הקימו את עמותת "כפר נהר הירדן" על בסיס תרומות של תאגידים, תורמים פרטיים וקרנות. ב-2005 קיבלו אישור מהממשלה להקמת הכפר בגליל התחתון, בסיועו של השר לענייני הנגב והגליל דאז, שמעון פרס ז"ל. ההקמה הושלמה ב-2011, עם פתיחתו של המחזור הראשון. יו"ר העמותה הוא, נכון להיום, השחקן חיים טופול והמנכ"ל הוא יובל חלמיש.

במסגרת הנופש, האורחים לנים בדרך כלל בפעם הראשונה מחוץ לביתם. הם מעבירים בין שלושה ימים לשבוע בכפר, ונהנים מפעילויות שונות, כמו סדנת תיאטרון, מוזיקה, רכיבה על סוסים, אומגה של 150 מטר, ברכת שחייה ועוד. כל הפעילויות מותאמות ומונגשות, ומסייעות לאורחים לצבור חוויות, לצד ביטחון עצמי ביכולותיהם.

כמו להגיע למשפחה

בכפר נהר הירדן מתנדבים מדי שנה לפחות 1,000 אנשים. יש ביניהם צוותים רפואיים, מדריכים, עובדים סוציאליים, עובדי מנהלה ועוד, ומספרם, מסתבר, רק הולך וגדל. 20 ממתנדבי הכפר הם צעירים המתנדבים במסגרת שנת שירות או שירות לאומי – והם משמשים כבסיס של צוות ההדרכה במקום. לצדם יש רבים שמגיעים להתנדב בכפר מתוך רצון ועניין חופשי. אלה כמו אלה עוברים תהליך מיון, התאמה והכשרה לקראת תפקידם.

אוריין, בן 23, הגיע לכפר לאחר ששמע עליו מחברה קרובה. "אמרתי שאני אלך לראות אותו, כי העולם הזה ספציפית לא זר לי, התעסקתי כבר עם חינוך וצרכים מיוחדים בעבר", הוא מספר. "כשבאתי לכנס המיון, הרגשתי 'וואו'. אמרתי לעצמי שבין אם אני עובר את המיונים או לא, המקום הזה מאוד מיוחד ושונה בנוף". אוריין אכן התקבל ועשה בכפר את שנת השירות שלו טרם הגיוס לצה"ל.

לעומתו, אלישמע, בן 25, הגיע לכפר כחניך לאחר שנתיים שבהן התמודד עם מחלת הקרוהן (מחלת מעי דלקתית כרונית). טרם הגעתו לכפר, הוא הרגיש בודד מבחינה חברתית, הרגיש שאף אחד מסביבו לא מבין אותו ואת מה שעובר עליו. אבל אז, הוא מספר, "כשהגעתי לכפר, הרגשתי שאני נמצא בקבוצת השווים שלי, לא צריך לתת הסברים לאף אחד וזו הרגשה מאוד משחררת. כמו להגיע הביתה, למשפחה". הוא מוסיף שנהג להתנדב במקום ארבע-חמש פעמים בשנה וכיום, בשל לו"ז צפוף יותר, הוא משתדל להגיע לפחות פעם אחת בשנה, למחזור של חולים במחלות המעי.

 

מה היה הדבר הראשון שעבר לך בראש כשהגעת לכפר לראשונה?

אלישמע: "לחץ. פחדתי מאוד שלא אמצא את המקום שלי. כל אלו שהיו בשנה הקודמת חזרו שוב, והם היו ממש קליקה כזאת. לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שחמישה ימים אני אהיה תקוע בצד ואף אחד לא יתייחס אליי או ידבר איתי. אבל הגעתי, ומהרגע הראשון, גם המדריכים וגם החניכים – אף אחד לא השאיר אותי לבד. פשוט נתנו לי להיכנס". אלישמע מוסיף שכשחזר לכפר בתור מדריך, היה לו חשוב להראות לחניכים שאפשר להסתדר עם המחלה ולחיות חיים מלאים. "מלבד זה שאני לוקח תרופות, זה לא משפיע ולא מגביל אותי בשום מובן בחיים".

החוויות עם ילדי עזה

ע', מתנדבת נוספת, מספרת איך הקליטה במקום נראתה בעיניים שלה: "הייתי מוקסמת. פיזית זה היה נראה מדהים, אבל גם הייתי קצת בהלם. היה לי חשש, למשל ביום האוריינטציה הראשון שלי כל הזמן שאלתי 'איך זה עובד? הילדים יגיעו ואני פשוט אהיה איתם?' – לא הצלחתי לדמיין את זה. אבל ברגע שהילדים מגיעים, הקשר איתם פשוט קורה מעצמו".

איך היתה האינטראקציה עם החניכים?

ע': "במקרה שלי, לקחתי חלק בנופש של מחלקה פסיכיאטרית לילדים בכפר, והסיפור הבא אולי ימחיש את הקשר עם החניכים:

"בכל מחזור, עושים בכניסה תהליך 'וולקאם' שבו כולם עומדים בשתי שורות וכל ילד עובר באמצע ומוחאים לו כפיים. אחד מהם נכנס עם ידיים על האוזניים, נרתע, ישב בצד וכעס. בערב הראשון אחת מאנשי המחלקה אמרה לנו לא להתייחס אליו כי הוא בדיכאון עמוק וממש בתחילת האשפוז שלו.

"עכשיו, בכפר יש טקס הגשמת משאלות, שבו הילדים כותבים משאלות והצוות מנסה להגשים להם אותן. בערב האחרון הם הגשימו לו את המשאלה והוא היה בעננים. במסיבת הסיום היתה מוזיקה ואורות והאחות האחראית אמרה לו, 'תסגור את האוזניים', אבל הוא אמר לה: 'אני לא צריך. אני מאושר'. לשמוע ממנו שהוא מאושר – זה היה באמת מדהים ומרגש. מכל נופש אתה יוצא עם סיפור כזה".

יכולים לספר על חוויה שאלמלא הכפר, לא היה יוצא לכם להיתקל בה?

אוריין: "למשל, לפעמים היו מגיעים מחזורי נופש מעזה, בעיקר של ילדים חולי סרטן או כאלו עם בעיות אורתופדיות בגפיים. בשבוע כזה מגיעים מתנדבים דוברי השפה הערבית ומעבירים איתם את השבוע. אז התלוויתי אליהם והייתי מאוד קרוב לאחד הילדים שהיד שלו לא מתפקדת. מעבר לזה שזו חוויה מאוד מיוחדת של דו-קיום, מדובר באתגר תקשורתי עצום. אנחנו לא מדברים אותה שפה ויש בינינו את הנצר של האיבה אחד לשני, רק על בסיס הלאום. אבל ניסינו להשאיר את כל השוני בצד ולהתחבר.

"עשיתי עם הילד את קיר הטיפוס, כשהוא עם יד אחת, ואני שמתי את היד שלי מאחורי הגב. הכל היה מאוד מיוחד. שליש שפת סימנים, שליש עזרת מתורגמן, שליש תקשורת של מבטים בעיניים. אבל זה עבד. בכלל, חוויית ההצלחה של החניכים זה משהו שהם הולכים אתו הלאה – החניך אומר לעצמו: 'אני עם יד פגומה ועדיין אני עושה קיר טיפוס'. בנוסף זה עושה הומניזציה לישראל – אנחנו לא שד כזה נורא".

מה למדנו

אבל לא הכל ורוד בגן עדן, כי בסופו של דבר, מדובר בבני אדם. אלישמע, למשל, מספר על רגע שבו התנדב עם קבוצת ילדים מחינוך מיוחד, כאשר אחד הנערים התפרץ ויצא בסערה מהחדר, באמצע פעילות. אלישמע, שניסה לגשת ולדבר אתו, הרגיש שהוא לא מצליח להרגיע אותו, מה שתסכל אותו מאוד. "בהמשך הצעתי לו שנשחק בצד בזמן הפעילות עם כולם, ותוך כדי שיסביר לי מה קורה. זה היה מאוד קשה ותהליך שדרש המון סבלנות. עזר לי מאוד שהיה מסביבי צוות מנוסה שעזר לי, כך שבסופו של דבר, במאמצים משותפים הגענו אליו".

אוריין חווה משבר דווקא בתחומים אחרים. "עשינו בערך 40 מחזורי נופש לאורך השנה. זה המון והם מאוד אינטנסיביים. לא פעם אתה רוצה זמן משלך, רגע רגוע, וקשה לשמור על רמת אנרגיה גבוהה לאורך שבועות שלמים. זה שוחק עם הזמן". הוא לוקח עוד רגע ואז מספר שאת הדרך להתמודד עם הקושי הם מצאו באמצעות שימוש תכוף בהומור.

מה אתם מרגישים שההתנדבות נתנה לכם באופן אישי?

אלישמע: "קודם כל, אהבה להדרכה, שבה אני מתעסק עכשיו – אני מדריך רכיבה על סוסים. הכפר נתן לי קודם כל את הרצון, ואחרי זה גם את הכלים. מכל מחזור אני יוצא בהרגשה ששיניתי חיים של אנשים. זה ממלא, מעצים".

ע': "קודם כל, היכרות עם כל גווני האוכלוסייה, ברמת התרבויות וההתמודדויות והמחלות. בנוסף בכפר יש חוויה מאוד חזקה של כאן ועכשיו. אני נכנסת ושמה את הפלאפון בצד, הוא לא מעניין אותי. ממש חוויה של המציאות כמו שהיא – ולנסות לעשות ממנה את הכי טוב שאפשר. יש גם מלא תחושת שייכות. אני עכשיו סטודנטית ואני עושה הרבה דברים, אבל בתכלס אין לי מקום להרגיש בו הכי בבית בעולם – והכפר הכי נותן לי את זה. אני סופרת את השבועות מנופש לנופש כשאני נוסעת".

אוריין: "נתחיל עם הברור מאליו: חברים לחיים, יכולות עמידה מול קהל, שיפור באינטראקציה האנושית, יצירתיות, קצת ידע רפואי…  גם תקשורת עם אנשים עם מוגבלויות ברחוב – אנשים לא תמיד יודעים איך לגשת אליהם. אז איך? מאוד פשוט, להתנהג כרגיל, רק שקל להגיד, קשה ליישם. אבל בסוף זו בסך הכל ההבנה שהבנאדם הוא בדיוק כמוני, פשוט לא מצליח להביע את זה".

בימים הקרובים יחלו בכפר ההכנות למחזורי הקיץ הארוכים: חמישה ימים כל אחד, בכל שבוע מחדש, המדמים את הסאמר-קאמפ האמריקאי. מגיעים אליהם ילדים המתמודדים עם מחלות כרוניות ללא ליווי של הורה או חבר. "להיות בערב האחרון של שבוע עצמאי זה מאוד מרגש. לשמוע את הילדים מדברים, איך הם נכנסו לכפר ואיך הם יצאו ממנו, זה כאילו שני אנשים שונים", מספר אוריין. וע' מסכמת: "אני באמת חושבת שזה פספוס לא להגיע להתנדב בכפר".

לפרטים נוספים על ההתנדבות בכפר נהר הירדן: https://jrv.org.il/volunteer*

כללי    
{ לכתבה "כפר השווים" התפרסמו 6 תגובות }

1 {אורן}

כתבה מעניינת מאד!

2 {עידן שאולוף}

יופי של כתבה נהניתי לקרוא

3 {דוד פ.}

נעים לקרא ולהבין שגם את השונה צריך לחבק ולקרב. טוב ויפה שישנם אנשים טובים באמצע הדרך העושים ללא לאות למענם.
נעשתה כאן כתבה מצויינת ברורה מקיפה ורב גונית.

4 {שחר בראגין}

כתבה מקסימה ומעשירה, חידשת לי הרבה

5 {אופאל רוטשטיין}

כל הכבוד!

6 {רועי יעקובי}

וואי זה כל כך כתוב טוב ומרגש, אני מרגיש שהחוויה ממש מועברת בכל מילה ומעלה וזה עושה חשק פשוט לבוא ולהתנדב

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות