יהודה רג'ואן ואשתו נדרה, אותה פגש בישראל. כבר בגיל 16 ניהל רשת הברחות של יהודים מעיראק

מבצע רג'ואן

יהודה רג'ואן נולד בעיראק בתחילת המאה הקודמת, לתוך מציאות חברתית משתנה עבור הקהילה היהודית במדינה. כשהאדמה החלה לרעוד תחתיה, הוא הצטרף לרשת הברחות של יהודים לארץ ישראל, דרך איראן. בגיל 16 בלבד כבר מילא תפקיד מפתח במבצע. חייו היו בסכנה לא פעם, והמדינה שקלטה אותו אכזבה. אבל היום, כשהוא בן 92, הוא משוכנע שהיה שווה

דמיינו את הסצנה הבאה: באישון לילה, לאור כוכבים, כשאת הדממה מפר רק קול משב רוח קריר, קבוצת אנשים חוצה בחשאי את הגבול העיראקי אל תוך איראן. בראש השיירה עומד אדם שכבר עבר את הדרך עשרות פעמים ולכן מכיר אותה היטב. חברי הקבוצה, כולם נרדפו במולדתם, נושאים את חפציהם האישיים בידיהם ובורחים ממציאות שלא האירה להם פנים. הם מקווים למצוא מקום מבטחים והזדמנות לחיים טובים יותר.

בפאתי העיר האיראנית הסמוכה לגבול, ממתין להם יהודה – נער רק בן 16 שנושא על כתפיו אחריות כבדה. הוא הופך באותו הרגע למלווה המופקד על הקבוצה. יהודה מוביל את אנשיו אל בית הכנסת בעיר, שם יתחבאו וינוחו לפני שימשיכו במסעם אל מדינה קטנה וצעירה לחופי הים התיכון, ישראל שמה.

לא, זו לא סצנה מסרט פעולה. זהו סיפור אחד מיני רבים האופייני לעליית יהודי עיראק לישראל בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת. יהדות עיראק בכלל ובגדד בפרט היו מהקהילות היהודיות המפוארות והעתיקות בגלות, אולם במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20, אחרי שורה של רדיפות, מרבית היהודים במדינה עלו לישראל. מהקהילה המפוארת נותרו היום לא יותר מעשרות בודדות של יהודים.

לנער שאחז כבר בגיל 16 בתפקיד מפתח במנגנון ההברחה המשומן שאִפשר עלייה המונית של יהודים לישראל, קוראים יהודה רג'ואן. כיום הוא בן 92, חי בנתניה ומדבר בשצף קצף על הפָּרַשות ההרפתקניות ההן – ועל האכזבה מהמדינה שקלטה אותו מיד אחר כך.

הצרות החלו עם עליית הלאומיות

כמו קהילות יהודיות רבות אחרות, גם זו היתה מרוכזת ברובה במרכזי הערים ומרבית החברים בה עסקו במקצועות חופשיים ובמסחר. הקהילה שגשגה. עד שנת 1950, פעלו רק בבגדד 37 מוסדות חינוך יהודיים, מהם עשרה מוסדות פרטיים, 16 מוסדות בתמיכה קהילתית ושלושה מוסדות מקצועיים.

אולם, השינויים שחלו באקלים הבינלאומי בעקבות שתי מלחמות העולם בישרו את בואן של רוחות רעות עבור הקהילה היהודית בעיראק. בתמצית: בתחילת המאה ה-20 מושג הלאומיות האירופי חלחל למזרח התיכון ושינה מקצה לקצה את היחס כלפי קבוצות מיעוט. בעיראק, כמו במדינות רבות, צמחה זהות מקומית שהגדירה את עצמה על דרך השלילה, כלומר על ידי השאלה "מי אנחנו לא". בד בבד, החל בכל מדינות האזור עיסוק נרחב בכינון זהות ערבית-איסלאמית, שאחד מסממניה היה תמיכה בערביי פלשתינה ובמאבקם נגד מפעל היישוב הציוני. וככל שהמוסלמים דבקו והתמידו בתמיכתם בערביי ארץ ישראל, כך התחדדה גם ההבנה שהיהודים החיים בעיראק אינם חלק מהעם העיראקי ומהלאום הערבי. במילים אחרות, כדי להיות שייך ללאום העיראקי צריך היה להיות מוסלמי, קל וחומר ללאום הערבי.

יהודה רג'ואן נולד בבגדד בשנת 1927 בזמן מציאות משתנה. אביו עסק במסחר בדים ואמו עבדה כמורה לצרפתית בבית הספר "אליאנס" השייך לקהילה היהודית. עם זאת, מספר רג'ואן, משפחתו לא ידעה רווחה כלכלית, בעיקר בשל כישלונות עסקיים של אביו ומחלת אמו כשהיה צעיר: "עיראק של אז זה לא כמו ישראל של היום, לא היו עובדות סוציאליות ועובדי ממשלה, לא באו ועזרו לך. מי שנפל – נפל. כל משפחה היתה צריכה לדאוג אך ורק לעצמה. המצב שלנו היה קשה, היינו עוברים מעיר לעיר בחיפוש אחרי פרנסה. כשהייתי בוגר מספיק, בגיל הנעורים, התחלתי לעבוד עם אבא שלי".

ויחד עם זה, עם השכנים המוסלמים לא היתה לו שום בעיה. "היו לי חברים מוסלמים ולא היתה שנאה. רחוק מזה. בשבילנו, להיות יהודי או מוסלמי זה היה אותו דבר. לא חשבנו על זה בכלל". ואולם, בשנת 1941 התרחשה נקודת המפנה. באיבה של מלחמת העולם השנייה, התרחשה בעיראק הפיכה שהובילה לעלייתו לשלטון של רשיד עלי אל-כילאני – לאומן ערבי קיצוני ופרו-נאצי. תחת שלטונו של אל-כילאני, גברה מאוד התעמולה האנטי-יהודית בתקשורת ובעקבותיה החלו להתרחש יותר ויותר אירועים של תקיפות יהודים. הן הגיעו לשיאן באירועי הפרהוד – שורה של מקרי פרעות באוכלוסיה היהודית בבגדד.

"אחרי שכילאני נסע לגרמניה לפגוש את היטלר", אומר רג'ואן, "היטלר ייעץ לו לסמן כל בית יהודי באיקס אדום. כשהתחילו הפרעות, התחבאנו בבית השכנים המוסלמים שלנו. מתפרעים איסלמיסטים הגיעו לשכונה עם דגלים וקראו נגד יהודים, אבל השכנים הגנו עלינו ואמרו למתפרעים שאין יהודים בשכונה הזאת. המתפרעים לא ויתרו, וכשראו את האיקס על דלת הבית שלנו, הבינו בעצמם שיש בו יהודים ופרצו אלינו הביתה. זה היה בית עם שתי קומות. בקומה השנייה, על מעקה אדן החלון, היו עציצים ותחתם אבא החביא את הזהב שלנו. הם לא מצאו את הזהב, אבל הם שברו ובזזו את יתר הרכוש שהיה לנו בבית".

זו היתה נקודת האל-חזור שהבהירה לרבים בקהילה היהודית שמציאות החיים במדינה הפכה למסוכנת וכי היהודים אינם בטוחים עוד. "מי שענד על עצמו זהב, היו חותכים לו את האיבר שעליו היה עונד אותו – כפי שעשו לדודה שלי", מספר רג'ואן. "חתכו לה את כף היד בגלל צמיד זהב שענדה. אחרי המקרה הזה, אבא הבין שצריך לעזוב את עיראק. דוד שלי מצד אבא, שגם עסק במסחר, חי בפרס והציע שנבוא אליו. עברנו אליו לעיר אבאדאן באיראן, הממוקמת ממש על הגבול עם עיראק. לא היה צריך דרכון כדי לעבור מדינה אז, הכל היה בשוחד. כל מה שהיה צריך לעשות זה לשלם מספיק לשוטר בגבול על מנת שיעלים עין וייתן לנו לעבור".

שטר המאה דולר שהציל נפשות

חוסר היציבות הפוליטי המתמשך בעיראק, מלחמת העולם השנייה המתחוללת ברקע והסכסוכים הפנימיים בארץ ישראל, גרמו לכך שמעמדם של היהודים שנשארו במדינה הוסיף להידרדר. המוסד לעלייה ב' – זרוע של ארגון ההגנה ששימשה כגוף שארגן את העלאת היהודים לארץ ישראל – החליט להקים רשת להברחת יהודי עיראק דרך איראן.

"לאט לאט התחילו להבריח יהודים מעיראק לפרס, לפעמים ברגל, לפעמים באונייה. הייתי מחכה במקום ובזמן קבוע בפאתי העיר למלווה שמגיע עם היהודים המוברחים מעיראק, הייתי משכן אותם בלילה בבית הכנסת של העיר ודואג להם. בחצות הלילה, היתה מגיעה מונית לקחת אותם לטהראן, שם חיכו להם נציגי התנועות הציוניות, ומשם היו ממשיכים בדרכם לעלות לארץ ישראל".

שבט רג'ואן, היום

יהודה נרתם באופן הדרגתי למשימת העלייה: "כשעברנו לפרס הייתי בן 16, ושם נחשפתי לציונות בפעם הראשונה. נציגי התנועה הציונית הסתובבו במרכז העיר והציעו שיעורי עברית. החלטנו כל המשפחה שנתחיל ללמוד עברית יחד". לא חלף זמן רב עד שללימוד השפה התווספה גם פעילות אקטיביסטית לצורך מימוש החזון הציוני: רג'ואן לקח על עצמו את התפקיד שהעמיד אותו בעין הסכנה.

מעורבותו של רג'ואן ברשת ההברחה נעשתה בחשאיות מוחלטת, ונשמרה בסוד אפילו מבני משפחתו: "ההורים שלי לא ידעו שהברחתי יהודים. הם תמיד שאלו מה אני עושה, למה ולאן אני נעלם בלילות, אבל הנחו אותי במוסד לעלייה ב' לא להגיד כלום לאף אחד, הייתי צריך לשמור את זה בסוד".

הצלחת המשימה היתה תלויה בגורמים חיצוניים רבים, ונתקלה לא פעם בקשיים שדרשו פתרונות יצירתיים. במקרה אחד, כאשר לא הצליחו לארגן מונית לקבוצה המוברחת, רג'ואן ואנשיו הובילו אותם אל תחנת הרכבת כדי שיסעו לטהראן, לאור יום ולצד האזרחים המקומיים – ושם היו אמורים להמתין להם אנשי המוסד לעלייה, על מנת להכין אותם לקראת המסע לישראל.

זה לא עבר חלק. לפני העלייה לרכבת, הקבוצה נתפסה על ידי שוטר: "הוא פנה אליי בתחנה, שאל אותי מי האנשים שאיתי וביקש ממני תעודה. למזלי הבאתי איתי 100 דולר בדיוק בשביל מקרים מהסוג הזה. שמתי אותם בתוך התעודה והצגתי לשוטר. כשהגשתי לו אותה, קרצתי. השוטר הביט ימינה ושמאלה, לראות שאף אחד לא מסתכל, לקח את כסף ואפשר לנו להמשיך".

ותודה לאיראן

תרומה משמעותית למפעל העלייה היתה לאיראן – מדינת המעבר בדרך לארץ ישראל. ב-1941, בעיצומה של המלחמה, היא נכבשה בידי בריטניה וברית המועצות, מתוך רצון למנוע תרחיש שתספק נפט לגרמניה הנאצית. היה זה רק לאחר שהבריטים כבשו את חבל אווהאז במערב המדינה, העשיר בנפט, שמשפחת רג'ואן עברה להתגורר בעיר הבירה שלו, אבאדאן.

בהמשך, בעלות הברית הדיחו את שליט איראן רזא שאה פהלווי ומינו תחתיו את… בנו – מוחמד רזא שאה פהלווי, במטרה שישמש כ"שליט בובה" בידי המעצמות, בתמורה להסכמתו לנוכחות בריטית ארוכת טווח באיראן ולשליטתה הכמעט-בלעדית בשדות הנפט במדינה. השאה עתיד היה לשלוט באיראן במשך 38 שנים, עד להדחתו בעת המהפכה האיסלאמית בשנת 1979 והחלפתו בידי האייתולה ח'ומייני.

אם כן, חוסר היציבות האיראני הזה, הוא שאפשר למוסד לעלייה ב' להפעיל את רשת ההברחה מהמדינה כמעט ללא הפרעה. לאחר שרג'ואן לקח חלק ברשת ההברחה במשך שנתיים, תקרית גורלית שאירעה במהלך אחד המבצעים סתמה את הגולל על פרק זה בחייו. מעשה שהיה כך היה: בעת שרג'ואן הוביל קבוצה לתחנת רכבת על פי הנחיות שקיבל, נתקל שם בחייל, כפי שקרה לא פעם בעבר; אלא שהפעם היה זה חייל בריטי ומדיניותו לגבי שוחד היתה שונה מזו שרג'ואן הורגל בה.

"כשניסיתי לשחזר את אותו הטריק מהפעם הקודמת, עם ה-100 דולר בתעודה, החייל עצר אותי והעלה את הקבוצה לרכבת. החיילים היו בדרכם לבסיס וככל הנראה רצו לקחת את כולנו למעצר שם. אלא שבמהלך הנסיעה, שהיתה במהירות נמוכה בהשוואה לרכבות של היום, פתחתי את דלת הרכבת, קפצתי החוצה וברחתי הביתה. זה היה בשנת 1950 ומיד אחר כך אני ומשפחתי עלינו ארצה. לא יכולתי להישאר באיראן כי חיפשו אותי. אז בהתחלה שלחו רק את האחיות שלי ארצה, ואחר כך אותי ואת ההורים".

"היה זבל"                                           

בשנים שלאחר קום המדינה, נקלטו גלי עלייה המוניים של יהודי אירופה ויהודי ארצות המזרח. תוך 18 חודשים בלבד מיום הקמתה, הוכפלה אוכלוסיית המדינה הצעירה מ-650 אלף ל-1.3 מיליון תושבים. אבל המדינה, חרף גילהּ הצעיר, הביעה רצון מלא לקלוט את כלל העולים. המחסור הלוחץ במגורים לשיכון העולים הוביל להקמתם של יישובי הקליטה, או בשמם הנפוץ יותר "מעברות",שהרעיון מאחוריהן היה לשכן כמה שיותר עולים תוך זמן מה שיותר קצר, עד לבניית בנייני קבע בהם ישוכנו בקביעות. אולם מספר המהגרים האדיר שפקד את המדינה לא אפשר בנייה בקצב מספק.

עם הגיעם לארץ, רג'ואן ומשפחתו מצאו את דרכם לאותן מעברות ידועות לשמצה, ולא עבר זמן רב עד שגילו כי מה שהובטח להם טרום העלייה ארצה היה רחוק מלהתממש. "היה זבל", מפטיר רג'ואן ממרומי גילו. "הרבה לפני שעלינו, הבטיחו לכל משפחה בית שלידו יינטעו עץ. אכלנו פה הרבה חרא כשהגענו. שמונה שנים חיינו במעברות בפרדסיה, כל המשפחה באוהל קטן עם מזרונים מקש, כמו שאכלו הפרות. היה בורח לנו השתן בלילה בגלל הרוח הקרה. בשביל מי שתייה או שירותים, היינו צריכים ללכת עד למחנה של הבריטים".

תנאי המחייה המאכזבים לא היו האתגר היחיד שעמד בפני העולים. "ראינו והרגשנו את האפלייה בין האשכנזים לספרדים, שהיתה גדולה מאוד. לא הסתכלו עלינו בכלל. כל חברי הכנסת, הממשלה, הפקידים, כולם היו 'משלהם' – אשכנזים. אנחנו היינו ערבים בשבילם. זה היה ממש לא בסדר. עבדנו, תרמנו את חלקנו ועלינו לארץ בדיוק כמו כל האשכנזים. אני באופן אישי סיכנתי את עצמי למען מדינת ישראל כבר בפרס, כאשר הברחתי יהודים. עשיתי את זה מתוך ציונות, אבל התייחסו אלינו כאזרחים סוג ב'. עם זאת, בשום שלב לא התחרטנו על עלייתנו לישראל. אני ומשפחתי הבנו שהחיים שלנו צריכים להמשיך כאן".

גם מציאת פרנסה במדינה צעירה שהתמלאה בן רגע באלפי אזרחים חדשים, התגלתה כסוגיה מאתגרת. "האופציות היו מוגבלות", נזכר יהודה. "לעבוד בבנייה או לעבוד בשדה, וגם עבודות כאלו בקושי היו. הייתי בן 24, ולקחו אותי לעבוד בשדה. לקחתי טוריה ועבדתי מהבוקר עד הערב. בגלל שידעתי עברית טוב, לקחו אותי להקים פרדסים. היה מגיע בן אדם, פורס מולי מפה ומסביר לי מה צריך לעשות. וכיוון שכל מי שעבד איתי בקושי דיבר עברית, הייתי מסביר להם מה לעשות ובעצם מנהל אותם".

ההתחלה הצנועה הפכה לקריירה ארוכה של כ-38 שנים בענף החקלאות. בתוך כך, רג'ואן היה ממקימי היישוב בית ליד. בארץ הוא גם הכיר את נדרה, ילידת עיראק, ויחד הקימו משפחה, גידלו ארבעה ילדים והתגוררו בנתניה. כיום, כשהוא בן 92 , יהודה הוא סב גאה לתשעה נכדים ונינה.

מעיראק, לאיראן וכל הדרך עד לארץ ישראל – יהודה חצה לא מעט גבולות והשפיע על חייהם של רבים. רגע לפני סיום הריאיון, הוא נזכר כי לפני מספר שנים פגש בבית הכנסת שבו הוא מתפלל אדם שסייע בהברחתו מעיראק, ובכך זכה למעין סגירת מעגל בנוגע לפרק זה בחייו: "הוא אמר לי, 'אתה מוכר לי, ואני לא יודע מאיפה אני מכיר אותך'. אמרתי לו 'בוא נשב רגע, נדבר ונראה מאיפה אנחנו מכירים'".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת*

אקטיביזם יחסי יהודים ערבים כללי מגזין       
{ לכתבה "מבצע רג'ואן" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות