גיטרה של בנטינג גיטרז - חברה של שני אנשים בלבד. התמונה באדיבותם

כשמנסרים את הגיטרה לתוך הלילה

תכירו את סצנת הבוטיק של הגיטרות הישראליות. מגזין הגיטרה החשוב בעולם בחר באחת מהן כ"גיטרת השנה", ואגדות גיטרה כמו ג'ו וולש ובאדי גאי פרגנו להן. בכירי הענף מסבירים איך זה לבנות את הכלים מאפס (עד רמת הכנת הדבק שבו הם משתמשים), ולמה הם לא מתכוונים לעשות את המהלך המתבקש ולעבור לחו"ל

כבר בשנות ה-70 כתב דן בן אמוץ לגששים: "חנות סתם אין כאן, הכל בוטיקים – עוד לא פתחו פה איזה בוטיק פלאפל?". הוא ידע היטב על מה הוא מדבר. יוקר המחייה, מחירי השכירות, הבנקים שחונקים – אף אחד מהם לא עוצר המוני אנשים מלפתוח עסקים קטנים. בוטיקים, כאמור. ובניגוד למחשבה הרווחת שבוטיק = בגדים, זה ממש לא המצב. בשנים האחרונות נפתחו בישראל משקי גבינות, מבשלות בירה, חנויות בריאות, מלונות בוטיק, והרשימה הולכת ומתארכת מיום ליום. ובין כל היצירות האישיות האלה, התחיל להיווצר לאחרונה, מתחת לרדאר, ענף נוסף שמתגאה בכמה מותגי בוטיק – גיטרות תוצרת כחול-לבן.

למרות שרוב הגיטרות החשמליות מיוצרות כיום בייצור המוני, ושלכל חברה יש מפעל, אלפי עובדים, יח"צנים, משווקים ועוד, ב-10-15 שנה האחרונות החלה בעולם תנועת-נגד. חבר'ה עצמאיים, בחלקם בוני גיטרות ומעצבי גיטרות שעזבו את החברות הגדולות, החלו לבנות גיטרות ולשווק אותן תחת המותג האישי שלהם. "הגיטרה עושה עכשיו את התהליך אחורה, וחוזרת חזרה לבוטיק ולעבודת יד", טוען יניב לוריא, אחד משני מקימי חברת "Bunting Guitars", אחת הנציגות של חברות הבוטיק שפועלות בארץ.

עכברי העיר ועכברי הכפר

בגיל 29, אחרי שסיים לימודי צילום בירושלים, הבין לוריא – עד אז נגן חובב ותו לא – שמשהו מתחיל להשתנות בעולם הגיטרות. "התחיל טרנד בעולם: הביקוש לא מוגבל יותר רק לפנדר ולגיבסון (שתי החברות הגדולות ביותר ששולטות בשוק ללא עוררין מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת; א"ג), אלא לאט לאט נגנים מנסים לבדל את עצמם, לפנות למחוזות חדשים ולא מוכרים. הם מחפשים את האלטרנטיבי, בסאונד, בלוק, לא הולכים רק על הקלאסיקה".

ההבנה הזאת, יחד עם רצון שתהיה גם לו גיטרה "אחרת", גרמה ללוריא לקחת "ברייק מהחיים" כהגדרתו וללמוד את כל התורה מאפס. וככה קמה בעצם חברת Bunting Guitars – בגאראג' של ההורים שלו. שלוש שנים לאחר מכן החליט לוריא שהגיע הזמן להתרחב. הוא צירף אליו את גיא שפירא – שדווקא כן הגיע מעולם הגיטרה, גם אם מכיוון של טכנאות מגברי גיטרה ואפקטים – ובדומה ללוריא, הוא חטף את ג'וק הבנייה. מאז הם יחד. עם התרחבות העסק, היציאה מהגאראג' היתה בלתי נמנעת, וכיום הם שוכרים סדנה קטנה בקיבוץ עין שמר.

אנשי באנטינג גיטרז, יניב לוריא (משמאל) וגיא שפירא

בניגוד לצמד מ"באנטינג" שהחליטו לקבוע את מקום מושבם בקיבוץ הפסטורלי, האנשים של חברת B&G Guitars מרגישים בנוח בתוך הכרך התל אביבי. B&G החלה את דרכה תחת השם Two-Tone Guitars כשיותם (קיקי) גולדשטיין פגש את אלירן בראשי בסדנה לבניית גיטרות. בהתחלה הם בנו רפליקות לגיטרות קיימות תחת המותג של Two-Tone (על שם סגנון הצביעה שאפיין את גיטרות הגיבסון הלס-פול בתחילת דרכן), אך בשלב מסוים הבינו שהם רוצים קצת יותר מזה. "בסופו של דבר אתה עושה משהו שהוא לא שלך", מסביר קיקי, "רפליקות זה נחמד והכל, אבל אתה בסוף מעתיק דגם קיים".

אז הם צירפו אליהם את אבי גולדפינגר, הקימו את חברת B&G Guitars (ראשי תיבות של בראשי, גולדשטיין וגולדפינגר; "אני ואבי חולקים את ה-G", כפי שקיקי מסביר) ויצאו לדרך חדשה. את גיטרת הדגל שלהם יצרו אחרי שראו עיצובים של חבר אחר שלהם לסדנה, דודי וייצמן. "אמרנו שמצד אחד זו לא גיטרה שאנשים יקנו, אבל, אם ניקח אותה עוד צעד קדימה, ונעשה אותה 'Fine' – ייצא לנו מוצר מגניב". וכך, בהשראת הגיטרה של דודי וייצמן וגיטרות בלוז ישנות קמה לחיים ה-Little Sister.

גם אצל "באנטינג" וגם אצל B&G אין פשרות כשזה נוגע להכנת הגיטרה. העצים נבחרים בקפידה, האלקטרוניקה היא ברמה הכי גבוהה, הכל נעשה ביד ומאפס, והכי חשוב, מנהל החברה ולא אף אדם אחר הוא זה שבונה לך את הגיטרה. "תכלס, זה בערך 80% ממה שאני עושה כל יום", צוחק לוריא בזמן שהוא עומד ומשייף חתיכת עץ קטנה כמו אחרון הפועלים. ככה זה כשאתה עובד בחברה שמונה שני עובדים.

עושים חיל בחו"ל

מה שחשוב להבין בנוגע לשוק הגיטרות העולמי, הוא שבניגוד לדימויה של הגיטרה החשמלית ככלי שמייצג התרסה של צעירים כלפי העולם וכלפי הדור המבוגר – דימוי שהרוויחה בזכות מהפכת הרוקנ'רול שחוללה בתעשיית המוזיקה בשנות ה-60 – ציבור הקונים שלה הוא מאוד שמרן. הוא שומר אמונים למספר מצומצם של דגמים, כמו הסטראטוקסטר של חברת פנדר, הגיטרה של ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון, דייויד גילמור מפינק פלויד ועוד ועוד, או הלס-פול של גיבסון, הגיטרה של ניל יאנג, ג'ימי פייג' מלד זפלין, ריצ'י בלקמור מדיפ פרפל, סלאש מגאנז אנד רוזס ועוד.

אז איך בונה שרק הקים עסק יכול למצוא את המקום שלו בשוק כה סטטי? מבחינת קיקי, השמרנות של השוק דווקא עשויה לשחק לטובתו. "יותר קשה להתחרות כשאתה עושה עוד סטראטוקסטר. ברור שהרוב יעדיפו את המקור. אבל לעומת זאת, אם אתה מתחבר ל-Little Sister, אז אין לך אלטרנטיבה – היא יחידה מסוגה. ולנו אישית זה יותר מגניב לעשות משהו משל עצמנו". גם לוריא מתעקש לשמור על ייחודיות. "כל העיצובים שלנו נשענים על המסורת, אבל הם באים עם טוויסט, הם נראים כמו משהו שנעשה בשנות השישים, אבל לא היה קיים אז".

כשמעמידים את ההנחות שלהם במבחן התוצאה, נראה שהם עוברים אותו בהצטיינות מלאה. "זה הכלי העיקרי שלי, גם החשמלית וגם האקוסטית", מספר רמי אוסרווסר, גיטריסט מקצועי שמנגן בין השאר עם ג'יין בורדו, קרן פלס וריטה, על ה"אחות הקטנה". "זה מרגיש כמו כלי חדש לגמרי מבחינה תפקודית, אבל מבחינת תחושה וסאונד, זה כמו לנגן על גיטרה בת 60-70 שנה".

ה"ליטל סיסטר" על רקע נופי הארץ

גם בשוק העולמי הגיטרות הישראליות מקבלות מקום של כבוד בין מותגי הבוטיק המובילים. The Guitar Magazine, אחד ממגזיני הגיטרה הגדולים בעולם, אפילו הכתיר את ה-Little Sister בתור גיטרת השנה של שנת 2017. בנוסף, יוטיוברים בתחום מקדישים לגיטרות הישראליות סרטונים אוהדים, והחותמת האולטימטיבית הגיעה כשאמנים כמו ג'ו וולש מהאיגלס, או אגדת הבלוז המהלכת באדי גאי, הזמינו לעצמם גיטרה כחול לבן. וכשזה קורה – כנראה שעשו פה משהו נכון.

"הקונה הישראלי ואני"

בשלב הזה עולה כמעט מאליה השאלה: אם הכלים האלה כל כך טובים, למה כמעט אף אחד בישראל לא שמע עליהם? נראה שאם שוק הגיטריסטים שמרן באופן מסורתי, אז שוק הגיטריסטים הישראלים שמרן פי שניים. בשטח, על כל פנים, הגיטרות האלה כמעט שלא נראות, בטח שלא ברשתות הגדולות. "זה לא הלחם והחמאה שלהן", מסביר אמיר רוזנברג, בעל החנות Amir's Guitarhot היחידה בארץ שמחזיקה את הכלים הישראליים. "תראה, כמוכר, כשאתה מביא גיטרות ישראליות, אתה לא חושב כסף. ההחלטה להחזיק אותן לא באה ממקום של פרנסה, אלא ממקום של לרצות לשנות משהו בשוק. ומה שמניע את הרשתות הגדולות זה אך ורק כסף".

להגנתו של הצרכן הישראלי יש לומר את העובדה המובנת מאליה: כמו כל מוצר בוטיק, גם הגיטרות הישראליות מגיעות עם תג מחיר גבוה למדי, גבוה הרבה יותר מהדגמים הסטנדרטיים של המותגים הגדולים. כמה גבוה? בואו נגיד שהוא מונה, על פי רוב, חמש ספרות, זאת לעומת דגמי המיינסטרים שעולים כמה אלפים בודדים. אבל כנראה שזה בלתי נמנע כל זמן שמדובר במוצרים שנעשים בעבודת יד, כאשר אפילו את הדבק היצרנים מכינים בעצמם.

מצד שני, הבונים הישראליים בכלל לא שואפים להתחרות בדגמים הסטנדרטיים. הם מכוונים גבוה בהרבה. ההתמודדות שלהם היא מול דגמי ה-Custom Shop של המותגים הגדולים – גיטרות המיוצרות על ידי טובי הבנאים שלהם (ומתומחרות בהתאם). "מבחינת מדרגות המחיר, אנחנו במדרגה הגבוהה של התעשייה, פשוט לנו אין דבר כזה דגם זול", אומר לוריא. גם האופציה של ייצור דגם פשוט יותר של הכלי, במטרה להוריד את המחיר, כמו שעושות חברות רבות, אינה על השולחן. "אין שום ערך – כשמדובר בגיטרות עבודת יד – לייצר משהו פשוט, מחומרים פשוטים, ולקבל תוצאה בינונית".

אז האם הישראלים צולחים את ההתמודדות מול הגיטרות המושקעות ביותר של החברות הגדולות? לדעת רוזנברג אין בכלל שאלה. "באו מלא ספקנים לחנות, השוו, וראו לבסוף שזה כלי ברמות מטורפות.

גם גבע אלון בפנים

אחד המומרים הטריים הוא המוזיקאי גבע אלון, שבשנתיים האחרונות מנגן על גיטרה של בונה ישראלי נוסף בשם טל מקמול. "אני מנגן על פנדרים שנים, והאמת שהייתי די ספקן. אבל פגשתי פה רמת בנייה ודיוק שהמון זמן לא ראיתי, הגיטרות שלו בטח שלא נופלות משום פנדר שניגנתי עליה, ועברו אצלי גיטרות מדהימות".

כך שלמרות שהבונים רוצים כמובן שהגיטרות יימכרו פה, אנחנו, בסופו של דבר, לא קהל היעד שלהם. "השוק בארץ הוא לא מה שאנחנו מכוונים אליו. מבחינת כוח קנייה, השוק פה מוגבל, יש מעט אנשים, לעומת ארה"ב כשאתה מוכר ל-300 מיליון אנשים", מודה קיקי. ואכן, בסופו של יום תחום הבוטיק הוא תחום נישה, והבונים לא יכולים להסתמך אך ורק על מדינת ישראל הקטנה.

האם זה גם אומר שבהמשך הם ייקחו את ההיגיון הזה צעד אחד קדימה ויעבירו מכאן את הייצור לסדנאות בחו"ל? גם לוריא וגם קיקי משיבים בשלילה נחרצת. "ברור שיהיה יותר כלכלי לפעול מחו"ל אבל אף אחד לא הולך לעזוב את ישראל, שלושתנו פטריוטים משוגעים", אומר קיקי.

אז נכון, הכלים האלה הם לא לכל אחד. אם אתה תלמיד תיכון שרוצה להרעיש עם הלהקה שלך במקלט או לחילופין נגן חובב שלא באמת בא לו להוציא 10,000 שקל על גיטרה – כנראה שהחמודות האלה הן לא בשבילך. אבל אם החלטת לחסוך לגיטרה ברמה גבוהה, בין אם היא תשמש אותך ככלי עבודה ובין אם סתם כי מתחשק לך גיטרה "אחרת", שווה לבדוק אותן, אפילו רק בשביל החוויה.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת *

כללי       
{ לכתבה "כשמנסרים את הגיטרה…" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות