פקק בדרך איילון בתל אביב. האם מסי הגודש יפתרו את הבעיה? צילום: מתוך וויקיפדיה

חולצי הפקקים

מבקר המדינה פרסם דו"ח חמור הקובע ש"המציאות התחבורתית שאיתה מתמודדים התושבים בישראל היא קשה" ומתריע שהפתרון לפקקים הוא השקעה בתחבורה הציבורית. אבל מומחים בנושא מתעקשים שהפתרון נמצא דווקא במקום אחר: בגדול, במסים שיוטלו על נהגים הנכנסים במודע לכבישים עמוסים. ככה זה אמור לעבוד

פקקי התנועה כבר מזמן הפכו למחלה הכרונית של ישראל. דו"ח מבקר המדינה שפורסם היום (ה-13.3), קובע ש"המציאות התחבורתית שעמה מתמודדים תושבי ישראל מדי יום היא קשה", שיש לה "משמעויות כלכליות כבדות שמוערכות בעשרות מיליארדי שקלים בשנה", וכן שישראל היא המדינה הפקוקה ביותר ב-OECD – פקוקה פי שלושה וחצי מהממוצע בין מדינות הארגון.

ומכאן זה רק הולך להידרדר. משרד האוצר ומשרד התחבורה, שהעריכו כבר ב-2016 שהפקקים עולים למשק כ-35 מיליארד שקל בשנה, קבעו שאם הבעיה לא תטופל באופן יסודי – העלות תטפס עד 2040 ל-70 מיליארד. המוזר הוא שבשלוש השנים שעברו מאז חוות הדעת הבין-משרדית, כל הסימנים מראים שהבעיה רק מחריפה למרות שההשקעה בתשתיות דווקא מתעצמת: נבנים יותר כבישים חדשים, מחלפים ומסלולי נסיעה.

ואולם, כפי שטוען גם דו"ח המבקר החדש, שיפור התשתיות איננו התשובה. ויש מי שטוען שאפילו לא תחבורה ציבורית – מילת קסם נוספת שנשלפת בהקשר הזה. מספר מחקרים חדשים שהצטברו לאחרונה מציעים כיוון שונה לחלוטין – הטלת "מיסי גודש" על הנהג הישראלי. מדובר בתשלום מס מיוחד על נסיעה בכבישים שבהם העומס גבוה. המס אמור לגרום לנהג לחשוב פעמיים לפני שהוא עולה על כביש מסוים, העמוס ממילא. ולמי שממהר לקפוץ ולטעון להכבדת נטל המסים, נציין שרוב המומחים מעריכים שבסופו של התהליך, האזרח דווקא ישלם פחות.

פרופ' מנואל טרכטנברג (תצלום: מתוך ויקיפדיה)

אחד המחקרים הנדונים, שיצא לאור על ידי מוסד שמואל נאמן למחקרי מדיניות, מציע להחליף את סוג המסים שאנחנו משלמים. זהו מחקר שנכתב על ידי צוות בראשות פרופ' מנואל טכטנברג, מי שעמד בראש הוועדה שמונתה במהלך המחאה החברתית במטרה להציע פתרונות ליוקר המחייה. בתמצית, המחקר מציע לבטל את המיסוי על דלק (מס בלו) ועל רכישת רכבים חדשים, ולהחליף אותם בתהליך הדרגתי ב"מס פר קילומטר" – מס שנידרש לשלם על נסיעה בכבישים עמוסים.

כותבי המחקר מציעים שבכל רכב יותקן סוג של חיישן שיוכל לדווח לאחור נתונים למערכת דיגיטלית לאומית. המערכת תחשב את גובה המס באמצעות נוסחה שכוללת שלושה משתנים: מסלול נסיעה הנבחר, שעת הנסיעה ומספר הנוסעים ברכב. לדוגמה: אזרח שייסע לבדו בנתיבי איילון בשעה 8:00 בבוקר העמוסה – ישלם מחיר גבוה משמעותית לעומת רכב עם חמישה נוסעים שייסע באותו הכביש ב-12:00.

"אנחנו חושבים שההשקעה בתשתיות לא רק תיכשל בהתמודדות עם הפקקים, אלא שהבעיה גם תחמיר משמעותית בשנים הקרובות", מספר אלון פרדו, השותף בכתיבת לצד טרכטנברג, שוקי כהן וניר שרב. "למה? בעיקר בגלל שינויים דמוגרפיים מאוד חזקים".

לא יעלה לנו שקל

כדי להבין על איזו דמוגרפיה פרדו מדבר, צריך להתבונן בנתונים. על פי סקר שנערך בקרב מדינות ה-OECD לשנת 2018, לא רק שישראל היא המדינה הצפופה ביותר מבחינת מספר רכבים לקילומטר כביש, היא גם "מובילה" בפער ענק – פי שלושה וחצי מהמדינה הבאה אחריה (ספרד). ואם זה לא מספיק, ההערכה היא שהמצב רק יחמיר. שיעור הילודה בישראל הוא הגבוה ביותר בקרב מדינות ה-OECD, ולכן קרוב לוודאי שהצפיפות תלך ותגבר. נתונים אלו, ביחד עם התארכות תוחלת החיים ומיעוט עתודות השטח הפנוי במדינה, אינם מספקים מקום לאופטימיות.

"בטווח הקצר אנחנו לא מצליחים לראות איך ההשקעה בתשתיות תשנה את המגמה", אומר פרדו, "לעומת זאת אנחנו מציעים תוכנית כוללת שבמידה שהמדינה תחליט ליישם אותה מחר – יהיה ניתן להתחיל אותה בפועל בעוד שנה, ולפתור כך חלק משמעותי מהבעיה, לפחות בטווח הקצר".

אז כמה זה יעלה לנו?

"חשוב מאוד לציין שמטרת המחקר היא לא להוריד מסים אלא בראש ובראשונה לצמצם את העומסים. כיום הכנסת המדינה ממיסי רכב היא כ-40 מיליארד שקלים לשנה, אנו מציעים שאותו סך של תשלום מסים, בתמהיל אחר של גבייה, ייצר את אותן הכנסות למדינה. זאת אומרת שהמדינה לא תפסיד כסף, ובנוסף תפתור את בעיית הפקקים ותתרום להשפעה חיובית על הסביבה".


אלון, הבנו שמבחינת הכיס של האזרח לא אמור להיות כאן שינוי דרמטי – אבל איך תשלום של מס נוסף יגרום לצמצום העומס בכבישים?

"המטרה היא שאדם שנוסע בכביש יבין שיש לו השפעה על הסביבה שלו. כדי לצמצם את כמות הרכבים שגורמים לפקקים, אנחנו רוצים שכל נהג יבין שכשהוא נוסע לתוך פקק – הוא הולך להחמיר את הפקק, ולכן הוא צריך לשלם על זה. כך לדעתנו נצליח לצמצם את כמות המכוניות על הכביש".

אחת הבעיות המהותיות שעמדו בפני כותבי התוכנית 'מס פר קילומטר' היא הפגיעה הקשה בפרטיות. החלת התוכנית בעצם תאפשר בפועל למדינה לעקוב אחר כל אזרח, ויותר מזה, להזין את הנתונים עליו למאגר לאומי שיתפקד כמעין "אח גדול". כך שלמרות שכבר היום חלק גדול מאתנו, בין אם הם מודעים לכך ובין אם לא, נמצאים תחת מעקב של ענקיות הטכנולוגיה כגון גוגל ופייסבוק, מעקב שאותו מנהלת המדינה הוא סיפור אחר לגמרי.

"אנחנו מבינים את הפגיעה האפשרית בפרטיות של הנהגים", אומר פרדו, "ולכן אנחנו מציעים לאפשר למי שירצה לשלם סכום כסף גבוה יחסית בשנה, שיפטור אותו מהצורך לשלם מס פר קילומטר. כך הוא לא יצטרך להתקין את החיישן".

לתכנן מסלולים כמו ב"ווייז"

מחקרים נוספים שהתפרסמו לאחרונה ומציעים לפתור את בעיית העומס בכבישי ישראל באמצעים אלטרנטיביים, כלומר ללא השקעה בתשתיות, הם של "פורום קהלת" – מכון מחקר שבאתר שלו נכתב שהוא "דוגל בהבטחת עתידה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי"; ו'Future mobility IL' – ארגון שהוקם לפני כשנה על ידי אורי יוגב, לשעבר מנהל רשות החברות הממשלתיות והממונה על התקציבים באוצר, שמטרתו היא "להפוך את ישראל לכוח מוביל במהפכת הניידוּת החכמה".

"ההצעה שלי", אומר ד"ר אשר מאיר, ראש המחלקה הכלכלית בפרום קהלת, "היא שכל נהג ישלם על העומס בזמן אמת, בדיוק כפי שהיום המחיר של נסיעה ב'נתיב המהיר' לתל אביב מירושלים משתנה לפי העומס באותה שעה. לטעמי נדרש שכל כבישי ישראל יעברו לשיטת תשלום כמו זו של הנתיב המהיר.

"בטווח הארוך, המטרה היא שכל נהג יוכל לתכנן את המסלול שלו לפי עלות נסיעה – בדומה לתכנון מסלול נסיעה שאנו עושים באפליקציית 'ווייז'. הנסיעה תהיה יקרה יותר בכבישים העמוסים אך בוודאות מהירה יותר. זה הפתרון ההוגן ביותר והיעיל ביותר".

אתה יכול לנסות לנתח מה ההבדל בין ההצעה שלך לבין ההצעה של פרופ' טכטנברג ושות' – מס פר קילומטר?

"רב המשותף על השונה. בעיקרון לכל אחת מההצעות יש גישה זהה בשתי שאלות יסוד. הראשונה היא שהמיסוי היעיל ביותר וההוגן ביותר הוא לחייב אנשים לפי השימוש שלהם בכביש, זאת אומרת לפי הגודש שהם יוצרים. והשנייה היא שלא ריאלי להטיל את השינוי על הציבור בין-רגע. נדרש למצוא מתווה שלא יגרום לטלטלה. כך שאלה בהחלט פתרונות דומים".

ומה קורה בשאר העולם?

מתווים דומים לאלה שהוצגו לעיל מתקיימים בצורה חלקית גם במדינות נוספות. מס גודש מונהג בערים אירופיות גדולות כמו לונדון או סטוקהולם, שבהן רכבים המבקשים להיכנס לתוך המרכז המטרופוליני נדרשים לשלם מס המשתנה בהתאם לשעת הנסיעה. בארצות הברית יש כשבעים קטעי כביש שבהם נדרש לשלם תשלום נוסף, בדומה לתשלום בכביש "הנתיב המהיר" לתל אביב (אבל יש לציין שבהשוואה לישראל, ארצות הברית היא מדינה הרבה פחות צפופה ועם עתודות שטח גדולות). ואילו המקום שהכי מזכיר את הפתרונות שבהם דנו, הוא סינגפור: בכל רכב במדינה מותקן חיישן שמדווח נתונים למערכת שגובה מס גודש כל נסיעה בכבישים עמוסים. "לישראל יש יתרון", טוען ד"ר מאיר, "מיסי הרכב בה גבוהים מאוד יחסית לעולם. למה זה יתרון? כי ניתן להמיר אותם למס גודש בלי להעלות את סך המסים שמשלמים האזרחים".

וישנו גם הפתרון שמציע הארגון future mobility.

אז האם מדובר בפתרון קסם שנמצא מעבר לפינה? ממש לא בטוח. ראשית, כי קיימים מכשולים רבים, ויש דרך ארוכה מאוד עד לביצוע. כך למשל, לא ברור מה המדינה תעשה במידע שיפול לידיה כפרי בשל בזכות אותו מעקב לווייני שיינטר תמידית את מיקום רכבכם. בנוסף, קשה מאוד לנבא את כל ההשלכות של שינויים רדיקליים בשיטת המיסוי – לעתים הם גורמים לתוצאות בעייתיות המגיחות ממקומות בלתי צפויים. ועם זאת רוב המומחים מסכימים שהאתגר הגדול ביותר הוא הקושי "למכור" את התוכניות האלה לנו, האזרחים – מצוינות ככל שיהיו. התלות של האזרח הישראלי ברכב שלו עצומה, השתתפות בסבבי "קאר-פול" נראית לו כמו משחק חברה מפעולה בצופים ולא כמו כורח השעה, וכלפי הפגיעה בסביבה בכלל אין שום מודעות. במיתולוגיה היוונית נטבע המונח "קשר גורדי" – קשר כל כך סבוך שכמעט לא ניתן להתירו, עד כדי כך שהאדם שיצליח לעשות זאת יהיה זה שיזכה לכבוש את יבשת אסיה. נדמה שבישראל יש לנו "פקק גורדי" – עומס שנדמה שאינו פתיר. אולי בעתיד אחד המרואיינים לכתבה זו ייזכר כמי שהתיר אותו.  

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת

*

כללי         
{ לכתבה "חולצי הפקקים" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות