לירון שמם באנדרטה לזכר י"א הספורטאים במינכן - שם קבור סבה. צילום: גל כהן

סבא שלי גיבור

לירון שמם, כתבת קשת 12, חזרה למקום שבו נרצח סבא שלה, יוסף גוטפרוינד, באסון הספורטאים באולימפיאדת מינכן. "אנחנו לא מאמינים בכעס, או בנקמה, אנחנו מאמינים בבני אדם", היא אמרה למראה האנדרטה הקפואה

אחת לשנה מתקיים פרויקט של חילופי סטודנטים בין החוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב לבין המקבילה בבית הספר לעיתונות של מינכן, גרמניה. ומדי שנה, מתלווה לקבוצה הישראלית איש תקשורת בכיר, לתרום מניסיונו ואת זווית ראייתו. השנה, בעת החילופים שהתקיימו בינואר, מילאה את תפקיד ה"מנטורית" לירון שמם, כתבת ומגישה ב"קשת 12".

"כשהציעו לי את העבודה, אמרתי שיש לי תנאי אחד: לבקר באנדרטה של סבא שלי", היא מספרת בראיון ל"כותרת". גם כששמם הציגה את עצמה למשתתפי הפרויקט, היא הדגישה עד כמה חשוב לה לראות סוף-סוף את המקום שבו התרחש האירוע שהשפיע כל כך על חייה – רצח סבהּ שמעולם לא הכירה, יוסף גוטפרוינד.

יוסף גוטפרוינד הוא אחד מ-11 חברי המשלחת האולימפית הישראלית שנרצחו באולימפיאדת מינכן 1972. לאחר שמחבל מארגון "ספטמבר השחור" חדר למגורי המשלחת בבניין קונולי 31 שבכפר האולימפי, גוטפרוינד – שהיה אדם גדול ממדים, כיאה לענף ההיאבקות שבו עסק – זיהה זאת. הוא חסם את דלת הכניסה בגופו, וצעק "חבר'ה, תברחו" ובכך הציל את חייו של טוביה סוקולסקי (שנפטר ב-2017).

גוטפרויד עצמו נרצח כשידיו כפותות באחד המסוקים בשדה התעופה במינכן, בעת המרדף הכושל שניהלו כוחות הביטחון הגרמניים אחרי המחבלים. לגורם הישיר לרצח יש כמה גרסאות. זו הרשמית, שהתפרסמה בדו"ח החקירה הבווארי, טוענת שכל הישראלים בלי יוצא מהכלל נרצחו בידי אנשי "ספטמבר השחור"; אך לטענת המשפחה, חלק מחברי המשלחת נורו בשוגג על ידי המשטרה הגרמנית כחלק מחילופי האש עם המחבלים, וביניהם גוטפרויד. כך או כך, אומרת שמם, "סבא שלי היה גיבור – יש לי שורשים של גיבור".

בית מטורלל

אמה של לירון, יעל שמם, בתו של גוטפרויד ז"ל, זוכרת כל רגע מאותה יממה שחורה. "הייתי בת 12, ופתאום במהלך שיעור בבית הספר, אחותי הגדולה נכנסה לכיתה ואמרה שצריך ללכת הביתה, כי קרה משהו לאבא". היא מספרת, "הגענו הביתה ולא הבנתי מה בדיוק קורה, היו המון אנשים בבית. אבל הבנתי מצוין שמשהו רע קרה".

יעל שמם עם אביה יוסף

בזמן הזה המשפחה ידעה רק שהאבא יוסף, שנסע למשחקים האולימפיים על תקן שופט היאבקות, הוא בין בני הערובה שנחטפו בידי "ספטמבר השחור". במהלך הלילה זרמו לארץ דיווחים לפיהם בני הערובה חולצו בשלום, אבל הם היו, כמתברר, חסרי ביסוס. יוסף גוטנפרוינד, בן ה-41 בלבד, מת.

יעל מספרת שמאותו הרגע החיים שלה השתנו מקצה לקצה, "אמא שלי היתה שבר כלי והיא נפטרה שנתיים לאחר מכן". כך היא מצאה את עצמה בגיל 14 יתומה משני הוריה. "זהו, נגמרו החיים, אין טיולים, אין מסיבות, אין ארוחות שישי, משפחת מפורקת. לא מאחלת את זה לאף אחד".

יעל, שמגיל 15 ועד היום נמצאת בזוגיות עם בעלה אריה, החליטה שלעולם לא תהיה יותר לבד. כל מה שהיא רצתה זה שתהיה לה משפחה משלה – וכמה שיותר גדולה ושמחה. הזוג הביא לעולם חמישה ילדים ואימץ ילד נוסף, וכדי להעצים את ההמולה בבית, גם גידל לא פחות מחמישה כלבים. המזימה הצליחה. לירון מעידה על בית "מטורלל", "כל כך הרבה אנשים בבית, תמיד קורה משהו ואין רגע שקט. זה יצר מצב שאף פעם לא היתה לגיטימציה להיות עצובים בבית"

דקת דומייה? לא מתאים

משפחת שמם נוהגת להתכנס מדי ארבע שנים יחד עם כל שאר המשפחות השכולות מאסון הי"א, לצְפות יחד בטקס הפתיחה של האולימפיאדה, ולהמתין לדקת דומיה או לאזכור כלשהו של האירוע. בדרך כלל לשווא. האכזבה הגיעה לשיא חדש באולימפיאדת לונדון 2012, במלאות 40 שנה לטבח. המשפחות השכולות דרשו שהטקס המסורתי ייפתח בדקת דומיה, אך הדרישות עלו בתוהו בטענה ש"אנחנו מרגישים כי באווירה השוררת בטקס פתיחה, לא מתאים לאזכר אירוע טראגי שכזה", כך לדבריו של ז'ק רוג, יו"ר הוועד האולימפי העולמי דאז. הדז'ה וו ל-1972, ליום שלאחר הפיגוע, אז הוועד האולימפי החליט להמשיך את המשחקים כסדרם – כמו עלה מאליו.  

לירון מספרת שבהתכנסות הזאת של המשפחות, שכבר מזמן הפכו למשפחה אחת עם גורל משותף, מרימים לעתים גבה על מפלס שמחת החיים הגבוה במשפחת שמם; להקרנת הסרט הדוקומנטרי "החזרה למינכן" של דני ענבר, שבו השתתפה גם יעל, הם אפילו הביאו פופקורן. "במשפחה שלנו אין לגיטימציה להיות עצובים", מספרת לירון, היחידה מבין האחים שטרם ביקרה במקום הפיגוע, ומוסיפה שלא היו יותר מדי דברים שעברה במהלך חייה שגרמו לה להישבר. ככתבת וכעיתונאית, היא אומרת, קשה לה להתחבר לאירועים שהיא מסקרת מעמדה רגשית, ורוב הזמן היא נותרת צינית ומרוחקת.

שמם מתארת כיצד גדלה במשפחה עם אמא חרדתית, שבין שאר "השריטות שלה", כדבריה, "היא לא יכולה לראות אותנו הולכים עם מזוודה, כי זה הזיכרון האחרון שיש לה מאבא שלה". יעל מוסיפה: "אני חייבת לדבר עם כל הילדים בכל לילה לפני שאני הולכת לישון. אם למשל מודיעים בחדשות על פיגוע, לא משנה היכן בארץ, גם אם אני יודעת שאף אחד מהילדים לא שם, אני חייבת לשמוע שהכל בסדר איתם".

זה סבא-רבא שלך

אל פינת ההנצחה בכפר האולימפי, שנחנכה רק בשנה שעברה, לירון מגיעה כשהיא מלווה בבן זוגה נמרוד ובבתם רובין, בקור מקפיא של מינוס שתי מעלות. במקום שוררת שתיקה והיא נעמדה מול תמונתו של סבא שלה, המונחת על קיר הזיכרון באנדרטה. שמם מחזיקה בידיה את בתה, בת השנתיים, עטופה במספר רב של שכבות ביגוד, והבעת הפנים הצינית האופיינית שלה נמחקת לרגע, מפנה את מקומה למבט נוצץ. גם הדמעות לא מאחרות לרדת.

"את רואה אותו רובין?", היא אומרת לבתה, "זה סבא-רבא שלך, הוא היה גיבור אמיתי". במקום נכחו באותו רגע כ-30 גרמנים וישראלים, אבל באותו רגע לירון היתה לגמרי לבד, בעולם משלה.

בשלב הבא, כל החבורה צועדת במשך עשר דקות לעבר קונולי 31 – הבניין עליו השתלטו המחבלים – במזג אוויר אכזרי, ותוך מאבק מתמשך לאפשר לעגלת התינוק לצלוח את שבילי ההליכה הקפואים. בימים אלו קומפלקס הדירות משמש למגורי סטודנטים, ומתחקור מהיר עולה שרובם כלל לא מודעים למה שהתרחש לפני 47 שנה באתר שבו הם ישנים; זאת על אף שבאתר מוצבת אנדרטת זיכרון עם שמות הנופלים. אל מול מצבת האבן, שבה דולק תמידית נר זיכרון, נעמדנו בדקת דומיה לזכר הנופלים.

הבניין שהתרחש בו הפיגוע משמש היום כמעונות סטודנטים. צילום: נועם טלמון

"אני מסתכלת על הבת שלי ויודעת שזה הניצחון שלי ושל המשפחה שלי", מסכמת לירון. "אנחנו לא מאמינים בכעס, או בנקמה, אנחנו מאמינים בבני אדם. אני יוצאת מהמקום הזה עם מסר של שלום ושבתקווה לא יקרו עוד מקרים כאלה, כמו שקרה לסבא שלי".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת *

טרור כללי מגזין סכסוך ישראלי פלסטיני     
{ לכתבה "סבא שלי גיבור" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות