אופניים חשמליים בשדרות רוטשילד בתל אביב (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה). בשנה האחרונה נרשמה עליה של 171 אחוז במספר הרוכבים שנהרגו בתאונות דרכים. צילום: Ted Eytan, מתוך פליקר

כן, אנחנו רוכבים על קורקינטים ואופניים חשמליים, אבל זה לא אומר שמגיע לנו למות

גם כשהם רוכבים כחוק על הכביש, או אפילו על מסלולי אופניים, רוכבי הכלים החשמליים חשופים לזלזול של נהגים, לתשתיות גרועות ולחוסר אכפתיות כללי של המערכת. הנה הסיפור של כמה מהם שחטפו חזק – ולא באשמתם

הנה נתון מעודד: מספר ההרוגים בתאונות הדרכים ירד בשנה האחרונה מ-364 ב-2017, ל-315 ב-2018. אבל לא הכל ורוד. באותה השנה גם התעצמה מאוד בעיית האופניים והקורקינט החשמליים, וחלה עלייה תלולה במספר ההרוגים בתאונות בהשתתפות כלי רכב מהסוג הזה. לפי נתונים של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, 19 רוכבים נהרגו השנה, לעומת שבעה בלבד בשנת 2017 – עלייה של 171 אחוזים.

כל מי שיצא לו להסתובב בשנה האחרונה ברחובות תל אביב, יודע שמדובר בבעיה קשה ומעיקה, גם כשהיא לא גורמת חלילה להרוגים. רובנו חווים אותה מהצד של הולכי הרגל, והטענה היא בדרך כלל כלפי רוכבי הכלים החשמליים שנוסעים על המדרכות. אלא שכמו שהסטטיסטיקה מלמדת, הסכנה האמיתית נמצאת על הכביש. עבורם.

לפי החוק, הרכיבה על אופניים חשמליים וקורקינט מותרת רק בשבילי אופניים, ובמידה שאין, הרכיבה צריכה להתבצע על הכביש, בהתאם לכל חוקי התנועה שחלים על רכבים רגילים. נהגים שרוכבים באופניים ובקורקינטים חשמליים על המדרכה שלא כחוק, אמורים להיקנס ב-250 שקלים. אבל דומה שחלק גדול מהבעיה איננו נובע מאי ציות לחוק, אלא מתשתיות לקויות ומהתנהגות יומיומית בעייתית של נהגי מכוניות, שבפשטות בוחרים להתעלם מקיומם של הכלים החשמליים ולא להתחשב בנוכחותם על הכביש למרות ההבדלים בגודל, במשקל ובהבנה שמי שעל הכלי החשמלי אינו מוגן כמו שצריך ועלול להיפגע מהתנהלותם. לא פעם, כפי שמעידים הנתונים, רוכבי האופניים והקורקינטים החשמליים משלמים את המחיר הכבד של התנהגות זו, כמו גם של היעדרם של מסלולים נפרדים והיעדרן של תשתיות בסיסיות נוספות.

"עניין של הסברה"

ברק קויפמן (27), סטודנט להנדסה, מספר על לא פחות משני אירועים שבהם היה מעורב בתאונת דרכים עם קורקינט חשמלי. קויפמן, בעל רשיון נהיגה, בוחר לנסוע באופן קבוע בקורקינט לרכבת ובחזרה כדי להגיע לעבודה. בנובמבר האחרון, בזמן שנסע בכיכר, רכב שהגיע מולו בחר להתעלם מזכות הקדימה של קויפמן ולא עצר. קויפמן, שקלט אותו בזמן, קפץ מהקורקינט אל מכסה המנוע של הרכב ובמזל לא נפגע.

במקרה אחר, נהג חתך אותו בכביש, וגרם לנפילה של קויפמן מהכלי. הנהג אגב המשיך בדרכו מבלי לעצור ולעזור. למזלו של קויפמן, הוא חבש קסדה שבלמה את המכה. הנזק הסתכם בשפשופים בידיים.

קויפמן טוען שהבעיה רחבה יותר מפראות וגסות רוח של נהג בודד, ושהטיפול בכך צריך להיות בהתאם. "לדעתי מה שבאופן כללי צריך להשתנות זה ההסברה לנהגים, שתבהיר להם שיש כלים חדשים על הכביש. לפחות כל עוד המדינה בעצמה לא דואגת לנו לשבילי אופניים ומחייבת אותנו לפי החוק לנסוע על הכביש. בהסברה כזאת צריך ללמד שיש לתת זכות קדימה גם לקורקינט ואופניים חשמליים, כפי שבעבר היו פרסומות דומות עם הולכי הרגל".

ברק קויפמן. הצילום באדיבותו

באופן אישי, הפחתת את הנסיעות על האופניים החשמליים בעקבות התאונה?

"הורדתי תדירות לאחר התאונה. אבל חזרתי מהר בעקבות הצורך להגיע לעבודה. התחבורה הציבורית בישראל לא מאפשרת אחרת. אם הייתי לוקח אוטובוס, זה היה לוקח לי חצי שעה לפחות לכל כיוון במקום שבע דקות עם הקורקינט החשמלי".

נועה הראל (22), סטודנטית למשפטים, עברה תאונה על קורקינט חשמלי בקרבת האוניברסיטה. היא נאלצה לרכוב על הכביש משום שבאזור האוניברסיטה אין שביל אופניים מוסדר. למרות שהתנהלה לפי החוקים, לא מין הנמנע שהתשתיות של הכביש הכשילו אותה, היא איבדה את שיווי המשקל ועפה מהקורקינט. הקסדה שחבשה מנעה את הפגיעה בראש אך היא איבדה את ההכרה והתעוררה באמבולנס בדרך לבית החולים.

מי אשם בתאונה? יהיו מי שיטענו שיש לא מעט רוכבי כלים חשמליים שרוכבים שם מדי יום, ולא נפגעים.

"בגדול, אני מאשימה את העירייה, נסעתי על הכביש שהיתה בו מהמורה ולא יכולתי לנסוע על המדרכה, כי לא היה שביל אופניים מוסדר. מחייבים לנסוע על הכביש במצב כזה, אבל בפועל אין מספיק שבילי אופניים בתל אביב ואני יכולה למצוא את עצמי בהרבה במקרים בכביש סואן, רוכבת ליד מכוניות שנוסעת 70-80 קמ"ש. ההתנהלות שלי היתה נכונה, נסעתי על הכביש לפי החוק ועם קסדה. כנראה שעל המדרכה זה לא היה קורה".

אחרי כמה זמן חזרת לשגרה?

"למרות שאיבדתי את ההכרה ולקח לי כמה דקות להתעורר, הפגיעה עצמה נחשבה קלה. אבל אם לא היתה שם קסדה – זה היה נגמר אחרת, לדברי הרופא. בפועל, היה לי חום מעל 40 במשך שלושה ימים, ואחרי זה חזרתי לשגרה מלאה".

ומה בנוגע לרכיבה?

"הפסקתי לרכוב ליומיים אבל חזרתי מהר כדי לא לשקוע באיזו טראומה או משהו כזה. בהתחלה נסעתי לאט, על מצב אקו, 16 קמ"ש, אבל תוך כמה ימים חזרתי לנהוג רגיל".

"כעסתי בטירוף"

אודיל רוזן (24), סטודנטית למדיה דיגיטלית, מספר על תאונה שקרתה לה בשדה דב, כשרכב התנגש בה במעבר חצייה – בזמן שחצתה אותו על אופניים חשמליים – וברח. המשטרה לא הצליחה למצוא את הפוגע. במקרה אחר, כשרכבה על שביל האופניים רעוע, היא איבדה את שיווי המשקל ונאלצה לבלום את הנפילה עם הכתף כדי לא לקבל מכה בראש, אך שברה את עצם הבריח והיתה מרותקת למיטה זמן רב.

גם שרון ארון (26), סטודנטית לספרות ולכתיבה יוצרת שעברה במאי האחרון תאונה עם אופניים חשמליים, השתקמה בבית במשך תקופה ארוכה. התאונה קרתה עם אופניים חשמליים שהלוותה מחברה, ושתכננה לנסוע איתם ממעונות ברושים לאיינשטיין. הנסיעה הקצרצרה הסתיימה באשפוז במיון, כשרכב שהגיע מאחור, אילץ אותה לעלות על המדרכה בשל הצפיפות בכביש. ארון, שנלחצה מהסיטואציה, ניסתה לעלות למדרכה אבל התרסקה עם האופניים ועפה כמה מטרים קדימה. הפגיעה כללה ברך פתוחה, שפשופים בכל הגוף וחוסר יכולת לעמוד על הרגליים. למזלה, שני סטודנטים שעברו באזור כמה דקות אחרי סייעו לה והזעיקו אמבולנס למקום.

שרון אודן. הצילום באדיבותה

מה הרגשת באותו רגע?

"כעסתי בטירוף וכאב לי בכל הגוף. כשהגעתי למיון, אף אחד לא בירר מי אני, לכולם היה ברור שזה בגלל האופניים החשמליים. הרגשתי שלעובדים במיון נמאס לראות את חוסר האחריות של אנשים ושל ילדים וההורים שלהם בנושא. אבל זאת לא תאונת פגע וברח, ואני לא מאשימה את הנהג".

אז את מי כן?

"זה לא עניין של להאשים. המדינה מורכבת מאנשים, מהציבור. גם אם המדינה תעשה שינוי בכל הנושא, בסופו של דבר לכל אחד מאיתנו יש תפקיד. הורים צריכים לחנך את הילדים שלהם בצורה מסוימת. זה שאתה יכול לקנות אופניים חשמליים לילד שלך לא אומר שלילד יש את היכולת, ההבנה ובטח לא הבגרות לנהוג בכביש".

האם התקנות אכן ייכנסו לתוקף?

המשותף לכל המקרים שהבאנו הוא שהרוכב או הרוכבת היו אדם בוגר. אבל חלק גדול מהאימה שמעוררים הכלים החשמליים נבעה עד לא מזמן מהעובדה שרכבו עליהם לעתים נערים, או אפילו ילדים. כרגע בישראל גיל המינימום לרכיבה הוא 16, כשבמאי הקרוב תיכנס לתוקפה תקנה חדשה לפיה הרכיבה על כלים חשמליים תהיה מותרת אך ורק לבעלי רישיון נהיגה על רכב רגיל. בנוסף, הרוכבים יהיו מחויבים לעבור קורס עיוני ובחינה כדי שיאושר להם לרכוב ספציפית על הכלים החשמליים. תקנות נוספות יכללו את החובה לחבוש קסדה, ללבוש אפוד זוהר בחשיכה, ועוד.

כל זה טוב ויפה, אבל יקרה – במקרה הטוב – רק עוד כחצי שנה. במקרה הרע, גם זה לא בטוח. פירוק הממשלה, ההליכה לבחירות באפריל והחילופים הצפויים בעקבותיהן בזהות שר התחבורה – עלולים בתסריט מסוים לדחות את כניסת התקנות לתוקף. אבל גם אם ייכנסו במועדן, לא ברור עדיין אם יוקצה למשטרה כוח אדם נוסף, הדרוש לאכיפתן. בנוסף, גם התשתיות הקיימות אינן הולמות את הכלים הללו, וכרגע לא נעשה מספיק בגזרה זו.

"התשתיות בכבישים חייבות להשתפר", טוענת שרון ארון, "צריך לשפץ ולשפר גם את התחבורה הציבורית ולאפשר לאנשים לנוע בצורה חופשית בערים. אבל בסוף, אדם צריך קודם כל להסתכל אל תוך עצמו ואל התא המשפחתי הקרוב אליו. זה לא משנה כמה פרסומות וכמה תשדירים וכמה הכביש ישר וחלק, אם בנאדם יחשוב שהוא גיבור-על – זה לא ייגמר טוב".

כך שמעבר לשיפוץ ולשיפור התשתיות במדינה, שסביר להניח שייקחו זמן, דבר אחד צריך להשתנות כבר מעכשיו – הסברה. במדינה שבה הדרך המהירה ביותר לנוע ברחבי העיר היא דרך כלי חשמלי ממונע, צריך שאנשים יבינו את החשיבות והמשמעות שלרכוב על הכלי ואת הסכנות הכרוכות בדבר. זאת לפחות עד שהמדינה תתארגן בהתאם ותאפשר לכולנו נסיעה בטוחה יותר.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת*

טכנולוגיה מגזין תחבורה תחבורה ציבורית          
{ לכתבה "כן, אנחנו רוכבים…" התפרסמה תגובה אחת }

1 {האזרח דרור}

כמה דברים.
א. יש מדריך לרכיבה בטוחה "כיצד להמנע מפגיעת מכוניות" – בין היתר מתואר כיצד להמנע מפגיעה בכיכר – לנסוע באמצע הנתיב הימני. אם אתה בימין הנהג עלול לא להבחין בך. באופן כללי שמירה מוגזמת על הימין היא מסוכנת בגלל סכנות של דלתות מכוניות (עלולות לגרום לסטיה פתאומית ומסוכנת שמאלה) רכבים שמגיעים מימין ומכוניות שמבצעות עקיפה מסוכנת (פחות ממטר מרחק).
ב. לרוכבים עם מעט בטחון לא כדאי לרכוב בחשמלי בגלל המהירות – עדיף להתחיל קודם באופניים רגילים .
ג. המדינה והרשויות לא מקדמות כמעט שבילים וגם אין איזורי מיתון תנועה למעט חלק שיש בתל אביב.
ד. הגישה בעולם המערבי לתאונות עוברת להיות "חזון אפס" או בטיחות מערכתית. זה אומר של מאשימים את הנהגים או את הרוכבים, אלא מעצבים מערכות בטיחות בטוחות יותר – כמו שבחיל האוויר לא מחפשים מי אשם בתאונות ובמעליות יש דלתות כפולות – כי אנשים תמיד יעשו טעויות – אבל בסביבה מסוכנת טעויות כאלה גורמות לתוצאה קטלנית. אם מערכת היא בטוחה רק בתנאי שכולם לא עושים אף פעם שום טעות או מצייתים תמיד לחוקי התנועה – זה לא באמת מערכת בטוחה. בישראל עדיין תקועים מאחור ומחפשים "מי אשם" . דוגמה לגישה של חזון אפס היתה האימוץ של כיכרות תנועה – במקום תאונות קטלניות חזית צד הפכו תאונות נדירות יותר בגלל האטת המכוניות לפני הצומת ובגלל תאונות צד צד. יש עוד צעדים רבים דומים שבישראל לא עושים.

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות