עיראקים משחקים עם נחתים אמריקאים כדורגל באזור אל-ענבר, במדינה (למצולמים אין קשר לנכתב בכתבה). מהדי, ידידי העיראקי, מספר על חוסר ביטחון קיומי במדינה. תמונה מתוך פליקר. צילום: 
DVIDSHUB

מהדי ידידי: כך שכנעתי אזרח עיראקי לשוחח איתי בפייסבוק

המלחמה הקשה, ההרס, הטרור היומיומי, והשנאה לישראל – במשך שבועיים התכתבתי בפייסבוק עם מהדי, אזרח עיראקי מוסלמי-סוני. בסופם, הוא אפילו שינה את דעתו על ישראל

1. מאז ומתמיד עִניין אותי לשמוע טיעונים ונימוקים מאחורי עמדות פוליטיות שונות משלי. הסקרנות לכך נבעה מהסיכוי שאיחשף לתפיסה חדשה, בלתי צפויה, שאינה מוכרת לי. בתוך כך, הדבר שהכי עניין אותי היה לשמוע נימוקים השוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל.

לכן פיתחתי לפני כמה שנים תחביב קצת מוזר: לעקוב בפייסבוק אחרי ארגונים פלסטיניים שונים, מכל רחבי הקשת הפוליטית – מהגדה, מעזה וגם ארגונים תומכי בי-די-אס מאירופה – ולקרוא את נימוקיהם בעד שלילתה המוחלטת של ישראל, בצד שלילת רעיונותיהם בנוגע לדו-קיום בין ערבים ויהודים בין הירדן לים. חלק מהארגונים האלה גם קראו – וקוראים – לאלימות חמושה באופן גלוי.

לא הסתפקתי רק בקריאה פסיבית. היה לי הרגל: להתחיל באופן אקראי שיחות באנגלית עם פעילים פרו-פלסטינים. שאפתי לקיים איתם דיאלוג תרבותי ואינטליגנטי על מנת להבין מאיפה נובעת השנאה העזה לישראל, ולכל מה שקשור אליה. יותר מכל עניין אותי להבין: באילו תנאים יסכימו לקבל את קיומה של ישראל.

אז שאלתי המון שאלות, וקראתי את תשובותיהם בעניין. על הדרך, ניסיתי לחשוף אותם לפרטים שהנחתי שהם לא מכירים, ולבחון את תגובתם.

עם הזמן התחביב הפך למשימה של ממש – לחפש אחר האדם האחד שאצליח לשנות את דעתו מאי-הכרה מוחלטת בישראל, להכרה כלשהי. השקעתי שעות מזמני הפנוי לשיחות עם ערבים ואנטי-ציונים באנגלית. מה שהניע אותי לקיים את השיחות הללו, לא היה דווקא הרגש הציוני והפטריוטי שלי, אלא הרצון להבין את הרציונל העומד מאחורי דעותיהם.

ואולם, למרות מאמצָי הרבים וחרף מספר השיחות הגדול – אני מעריך אותן בכמה עשרות – המטרה לא הוגשמה. לא נמצא האדם שיכיר במדינת ישראל. במקרה הטוב, השיחות היו נגמרות בהסכמה על אי הסכמה, ולפעמים גם בקללה בעלת ניחוח יודופובי. את התגובה הכי מעודדת קיבלתי בתום התכתבות בת מספר ימים עם בחור ירדני. היא הלכה בערך כך: "חשפת אותי לפרטים חדשים שלא הכרתי, אבל אתה ישראלי וציוני ולכן איננו יכולים לחיות בשלום".

בצר לי, החלטתי שנכשלתי וזנחתי את התחביב.

2. לפני שנה ומשהו התרחש מהפך. הלימודים בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון הביאו אותי להשקיע בלימודי השפה הערבית, ובאופן טבעי – גם החזירו אותי לתחביבי הישן. רק שהפעם, בהבדל אחד מהותי: אדבר עם מושאי המחקר בשפה שלהם. העובדה שיהיה זה ישראלי שידבר אליהם ערבית, חשבתי, בטח תוציא מהם משהו אחר, ומעניין גם יהיה להשוות את התוצאה החדשה לישנה. זאת שהשיג הטרול דובר האנגלית.

ראשית, ניסיתי לחשוב אילו נושאי שיחה יתאימו לרמת הערבית שלי, שכן מטבע הדברים, שנתיים של לימודי השפה אינן מספיקות על מנת לנהל דו-שיח קולח ומעמיק בסוגיות פוליטיות. אלא שאז הכתה בי ההבנה שהערבית המוגבלת שלי, המאלצת אותי לוותר מראש על דיון בסוגיות מורכבות, יכולה דווקא לשמש כיתרון. והוא – ניהול שיחה רגילה על החיים, בגובה העיניים, שבסופה ירגישו שני הצדדים שרב המשותף על המפריד.

אופטימי וטוב לב התיישבתי לכתוב פוסט בערבית, והחלטתי להפיץ אותו בקבוצות של סטודנטים במדינות ערביות. כבר בשורה הראשונה של הפוסט הבהרתי מי אני (יהודי), מהיכן אני (מישראל) ומה אני מעוניין להשיג באמצעות הפצת הפוסט (דו שיח). התגובות לא איחרו לבוא. היו שבירכו אותי (אבל זה לא אמר עדיין שהם מעוניינים בדיאלוג); היו שלגלגו עלי; אך רוב רובן של התגובות היו קללות. כלפי וכלפי בני משפחתי. באחת הקבוצות אף גרמתי למהומה של ממש עד כדי כך שסולקתי ממנה. במקרה או שלא, היתה זאת קבוצה של סטודנטים מרצועת עזה.

מה בדיוק קרה בקבוצה הזאת? בעקבות הפוסט שהעליתי, חלק מהמשתמשים החלו לבקר את אוזלת ידם של מנהלי הקבוצה (הסגורה), על כך שאישרו את בקשת ההצטרפות של "נציג מטעם האויב הציוני".

לאחר מספר ימים שבהן לא הושגה התקדמות משמעותית, שוב שקלתי לוותר, עד שפתאום על המסך הבהב עיגול אדום קטן: הגיעה נוטיפיקציה חדשה.

חיילים אמריקאים וילדים עיראקים בכירכוכ. תצלום: מתוך פליקר, נחלת הכלל

3. מהצד השני של הקו הופיע מהדי (שם בדוי), בן 18 מהעיר כירכוכ שבעיראק. כירכוכ היא עיר בצפון-מזרח עיראק, המרוחקת 170 ק"מ ממוסול הגדולה – העיר שהתפרסמה כבירה של "מדינת דאעש". בין השנים 2014-2016 התרחשו לא מעט קרבות בפאתי כירכוכ, כאשר לוחמי דאעש ניסו לכבוש אותה מידי לוחמי הפשמרגה, המיליציה הכורדית והכוח העיקרי שלחם על הקרקע בדאעש. לאורך כל השנים הללו, הפשמרגה הצליחה למנוע את כניסתו של דאעש אל העיר.   

כצפוי, מהדי היה חשדן מאוד כלפי. אני שאלתי אותו שאלות על חייו, אבל הוא העדיף לענות בקצרה ולא שאל שום דבר בחזרה. חשדנותו היתה מובנת, שכן בעיראק, כמו במרבית המדינות הערביות, אין תרבות של חופש ביטוי, והאזרחים יוצאים מנקודת הנחה שהם נתונים למעקב השלטונות.

כבר בפעם הראשונה שדיברנו, מהדי מיהר להצהיר שאיננו מכיר בישראל, וזאת מבלי שאפילו שאלתי אותו על כך. שמחתי. אחרי הכל, זה בדיוק מה שחיפשתי – אדם שמצד אחד שולל את קיומה של ישראל, אבל מצד שני הוא מספיק פתוח בשביל לדבר על כך. פירוש הדבר, שהוא עומד בתנאי הישן שניסחתי לעצמי: שיחה עם אדם שאולי אוכל לשנות את דעתו בנוגע לישראל.

על מנת להפיג את חשדנותו, התחלתי לספר לו על עצמי ועל חיי האישיים. בשלב הבא שלחתי לו תמונות שמשקפת את שגרת היומיום שלי, ללא ציפייה שישלח תמונות בחזרה. כל עוד המשיך לענות לי, ידעתי, אני בכיוון הנכון. והוא המשיך.

4. לאחר מספר ימים של התכתבות התחלתי לזנוח את הקריטריון הקשיח שלי, ולהביע יותר ויותר עניין בשאלה: איך נראים חיי היומיום בעיראק.

פלישת ארה"ב למדינה ב-2003 מוטטה את שלטונו של סדאם חוסיין – שליט חסר רחמים שהפך את עיראק למדינת משטרה ברוטלית. בעיראק יש רוב שיעי המוערך בכ-60 אחוז; סדאם הסוני דיכא אותו ביד קשה, כמו את שאר האוכלוסיות הלא-סוניות, והדיר את כולן מכל מוסדות המדינה.

אחרי הכיבוש האמריקאי ומיטוט שלטון סדאם, האמריקאים הוציאו את מפלגת הבעת' מחוץ לחוק, והכריזו על רצונם להפוך את עיראק לדמוקרטיה. בפועל, המשמעות היתה הענקת השליטה במדינה לשיעים. אבל דמוקרטיה לא יצאה מזה. השנים שלאחר הפלישה האמריקאית היו נוראיות: הסונים מיאנו להשלים עם אובדן כוחם ומעמדם, ועיראק הפכה למדינה כאוטית ומוכת טרור – מספר ההרוגים במהלך המלחמה מוערך בכ-161 אלף.

תסכול הסונים היה גם הקרקע לצמיחת דעא"ש. עיראקים-סונים רבים הצטרפו לארגון, לאו דווקא כי הזדהו עם הבשורה הדתית שקידם, בעלת הגוון המשיחי-אפוקליפטי, אלא בגלל הקו הסוני המובהק שהנהיג, שהבטיח להחזיר לעדה את הבכורה.

חיילים אמריקניים בכירכוכ. צילום: Gustavo Olgiati, נחלת הכלל (מתוך ויקיפדיה)

5. בחזרה למהדי. התברר שהוא סטודנט להנדסה באוניברסיטה הטכנולוגית של כירכוכ. בנוסף, הוא עובד כפועל בניין, ומרבה לשחק כדורגל עם חברים במגרש של האוניברסיטה. הוא מתגורר במעונות. לדבריו, צעירים בני גילו בדרך כלל עוזבים את בית הוריהם רק לאחר החתונה, ואם בכל זאת ייצאו מבית הוריהם לפני כן, יהיה זה כדי למצוא עבודה, או אם יתקבלו למוסד אקדמי בעיר אחרת.

הוא מספר שהמצב בעיראק היום בכי רע, בעיקר מבחינה כלכלית אבל גם מבחינה ביטחונית. לדבריו, כל יציאה לרחוב כרוכה בסיכון. בכירכוכ שלוש קבוצות אתניות גדולות  – ערבים, כורדים וטורקמניים – ואף אחת מהן איננה מסתדרת עם רעותה. פיגועים על רקע אתני, שבהם נפגעים גם בלתי-מעורבים רבים, הם עניין שבשגרה, וזאת בנוסף לסכסוכים ה"רגילים" בין חמולות. הפיגוע המשמעותי האחרון התרחש באוגוסט 2018, כאשר 11 אזרחים נהרגו בידי מכונית תופת של דאעש.

"הקבוצות הללו רבות אלפי שנים אחת עם השנייה, וכולם כבר שכחו על מה הן רבות", אומר פרופ' עוזי רבי, מרצה בחוג שבו אני לומד, "אבל כולן גם יודעות לשנן לעצמן ש'הם שמן ואנחנו מים', כלומר שאי אפשר לחיות לצד הקבוצה השנייה בשלום – וזהו". 

מהדי מעולם לא ביקר בחו"ל ולדבריו הכי רוצה לבקר באנגלית וב…ירושלים. כאשר שאלתי אותו מדוע, הוא התחמק. שיניתי נושא. שאלתי אותו מה הדבר שהכי חסר לו כסטודנט. הוא ענה בקצרה: "מגורים נוחים". זה סיקרן אותי, משום שכשגיגלתי את שם האוניברסיטה שלו, התרשמתי שמדובר במוסד מתקדם. אבל אז מהדי שלח לי סרטון מחדרו שבמעונות הסטודנטים.

מה יש לומר – נחרדתי. היה שם חדר קטן בצורה מלבנית עם דלת ברזל ונעילת פין, ובתוכו ארבע מיטות שתפסו יותר ממחצית השטח. לצד כל מיטה – ארון מתכת וקירות צהובים מתקלפים. האסוציאציה המועדפת – האם זה דומה יותר לתא בבית סוהר, או למגורי פלוגת טירונים שננטשו בשנות השמונים – היא על אחריות הקורא.

מהדי איננו רואה עתיד עבורו בעיראק, ואומר שינסה להגר לאירופה מיד עם תום לימודיו. המלחמה בעיראק הביאה לעקירתם של יותר מ-4.7 מיליון אזרחים מביתם, כאשר שני מיליון מתוכם גם עזבו את המדינה, בחיפושם אחר מקום מקלט בטוח. רובם נמצאים היום בירדן. על פי דוחות האו"ם, עיראק היא "יצרנית" הפליטים השנייה הכי גדולה כיום בעולם (אפגניסטן במקום הראשון).

6. רק לאחר כמה ימים טובים של התכתבות חד-כיוונית, מהדי החל לשאול גם אותי שאלות, בעיקר על החיים בישראל. מכל הדברים, בחר להתמקד דווקא בנושא הפוליטי. עניין אותו מדוע ישראל איננה מסכימה למשא ומתן עם הפלסטינים, ולא פועלת ליישם את פתרון שתי המדינות. ניסיתי לענות תשובות דיפלומטיות במגבלות הערבית הבינונית שלי. אמרתי שאמנם ארגון הפתח הוא בעד פתרון שתי המדינות, אבל כרגע כוחו חלש משמעותית מזה של חמאס, הקורא בגלוי להשמדת ישראל ונתמך על ידי איראן. הוספתי שאיראן מנסה ללבות את הסכסוך בכל אמצעי שעומד לרשותה.

מהדי הסכים איתי, וציין שגם בעיראק רבים רואים באיראן גורם מתסיס וכמקור לרבות מהבעיות. לדבריו, איראן שואפת להחריף את הסכסוך הטעון ממילא בין הקבוצות האתניות השונות בעיראק – בייחוד בין סונים לשיעים. הוא הוסיף שכך איראן שואפת להעמיק את שליטתה בעיראק. דרך נוספת שבה היא מנסה לעשות זאת, לדבריו, היא באמצעות "סיוע לאחיהם השיעים": מימונם וחימושם של ארגונים עושי דבריה, בדיוק כמו חיזבאללה בלבנון (וכפי שקורה כעת במלחמת האזרחים בתימן).

לעיראק ואיראן, כידוע, היסטוריה ארוכה. ההפיכה האיסלאמית באיראן, בשנת 1979, הביאה לחששו של סדאם שמא תדרבן את הרוב השיעי בעיראק לקום ולהתקומם נגד שלטונו הסוני. לכן החליט להקדים, לשיטתו, תרופה למכה – ולהכניע במלחמה את איראן, שהיתה חלשה עדיין מבחינה צבאית עקבות המהפכה. סדאם הניח שעדיף לו להקדים את המאוחר ולצאת למלחמה עם איראן, שרק עברה מהפכה והיתה עדיין חלשה. בפועל, הכרזת המלחמה של עיראק עזרה לאייתולות לאחד את העם האיראני סביב המלחמה. היא נמשכה שמונה שנים, ונהרגו בה מאות אלפי חיילים ואזרחים, משני הצדדים. אף צד אגב לא ניצח בה.

כיום, היחסים בין איראן לעיראק נחשבים לטובים מאי פעם. עיראק של היום, שבזכות ההתערבות האמריקאית בעשור הקודם מנוהלת בידי השיעים, מקיימת יחסים דיפלומטים טובים עם איראן השיעית.

7. לאחר שבועיים של התכתבות פורה למדי, חזרתי לסורי. שאלתי את מהדי האם שיחתנו הביאה לשינוי בדעתו על ישראל. הוא ענה שכן, אבל במידה קלה.

מדוע, שאלתי.

מהדי הסביר שהשיחה איתי גרמה לו להבין שבישראל חיים אנשים רגילים המנהלים אורח חיים נורמטיבי, ולא אנשים זדוניים ורשעים כפי שהישראלים מוצגים בכלי התקשורת שהוא צורך. בנוסף, אמר, "התשובות המפויסות" שלי גרמו לו להבין שלסכסוך בין הישראלים לפלסטינים יש ממדים נוספים, כאשר במיוחד היתה זו הדוגמה של איראן שהביאה אותו לראות את הדברים באור שונה.

לפני מספר שנים, כאשר התנצחתי מול כל אותם אנטי-ציונים, חשבתי שהמפתח לשינוי דעתם טמון בחשיפתם לכמה שיותר פרטים שאינם מכירים. השיחה עם מהדי לימדה אותי על כוחו של יצירת חיבור בין אנשים. דיבור על היומיום, על שגרה, על החיים עצמם.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת *

יחסי יהודים ערבים מגזין סכסוך ישראלי פלסטיני       
{ לכתבה "מהדי ידידי: כך…" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות