מירי רגב בפסטיבל ישראל בירושלים, 2016. הדיון על חוק נאמנות בתרבות שיזמה, הסתיר את המחלוקת האמיתית - האם לממן בכלל תרבות
תצלום: מתוך ויקיפדיה

תרבות השנור: מי צריך לממן את היצירה במדינת ישראל?

היום לא רבים זוכרים זאת, אבל רק לפני כמה חודשים הארץ רעשה בגלל חוק הנאמנות בתרבות. השערורייה, כדרכן של שערוריות, הסוותה את השאלה המהותית שעמדה בלב העניין: האם המדינה צריכה בכלל לממן תרבות, ואם כן – כמה ואיך? יצאנו לבדוק

לאחרונה סערה הארץ בעקבות הצעת חוק "הנאמנות בתרבות". מדובר, כזכור, בחוק שנועד לאפשר לשרת התרבות לשלול תקציבים ממוסדות תרבות במידה שיצירה שלהם גרמה לפגיעה במדינת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". משמאל גינו את המהלך בשל מה שנתפס כפגיעה בחופש הביטוי. בימין מחו בשל מה שנתפס כחוק רך מדי (יצוין שגם היום תקציב מוסד תרבות עלול להישלל ממנו באותן הנסיבות בדיוק, כאשר כל ההבדל הוא שמדובר בהחלטה של שר האוצר, ולא של שרת התרבות). הארץ רעשה, הפיד געש. אבל הווליום שבו נוהל הוויכוח הציבורי הסווה שאלה אחת פשוטה, שהיא בבסיס העניין: מדוע מלכתחילה כספי המסים שלנו מממנים תרבות?

ובכלל, מה זה אומר לממן תרבות? האם דומה תמיכה בתיאטרון הקאמרי התל אביבי לתמיכה במתנ"ס באופקים? האם קרב אגרוף הוא "תרבות" באותה מידה שמופע של הפילהרמונית הוא כזה? ומי מחליט מה יתוקצב, ולמה? האם יש הצדקה לכך שמדינת ישראל תשקיע בשנת 2018 לבדה 17 מיליון שקל בשנה בתיאטרון הבימה, על פי נתוני אתר התמיכות הממשלתי, כדי לממן עבור שבריר מהאוכלוסייה חוויה חד-פעמית שעלות הפקתה גבוהה במיוחד, בטח בהשוואה ליצירת קולנוע שנשמרת לשנים?

למי מותר להשתתף בוויכוח

ראשית, קצת נתונים. בשנת 2018 מדינת ישראל תמכה במוסדות תרבות וספורט בסכום כולל של 784 מיליון שקל. המוסדות המתוקצבים ביותר הם: מוזיאון ישראל (19 מיליון שקל), המועצה לשימור אתרי מורשת (18 מיליון), תיאטרון הבימה (17 מיליון), האופרה הישראלית (14 מיליון), וקרן הקולנוע הישראלי (11 מיליון). בקיצור, הרבה כסף.

איך מחליטים לאן הוא ילך? במשרד התרבות יושבת המועצה הישראלית לתרבות ואמנות, שתפקידהּ, על פי נוסח החוק, הוא "לייעץ לשר לעניין קביעת אמות מידה לתמיכה במוסדות תרבות ואמנות לפי סעיף 3א' לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה – 1985, ובכלל זה לעניין גיבוש כללים ועקרונות להכרה או לביטול הכרה לצורך תמיכה במוסדות תרבות ואמנות וכן לצורך מתן מעמד לעניין חיקוקים אחרים". ובשפת בני האדם: המועצה היא בעצם זו שקובעת אילו מוסדות יקבלו מימון. היא משמשת כזרוע של הממשלה לצורך קביעת סדרי העדיפויות במימון תרבות. כך עובד, אם כן, המנגנון הטכני.

ומה מבחינה מהותית? האם צריך לממן? ואם כן, אז כמה? ואת מי? לטענת ד"ר אורי כץ, כלכלן שעושה בימים האלה פוסט-דוקטורט באוניברסיטת בראון בארצות הברית ובעל הבלוג הפופולרי "דעת מיעוט", השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו בהקשר של מימון תרבות מכספי ציבור היא כזאת: האם אני כאזרח נהנה מאותה התמיכה?

כדי לענות על כך, ניתן להסתייע בדוגמה של סבסוד האוניברסיטאות מכספי ציבור. בדומה למוסדות תרבות, האוניברסיטאות אינן משמשות באופן ישיר את כלל האזרחים, משום שמן הסתם לא כולם לומדים בהן. אבל בשונה ממוסדות התרבות, התוצרים שהאוניברסיטאות מפיקות – במקרה שלהן בתחומי המחקר השונים – כן משמשים את החברה ככלל. לכן למדינה יש כביכול אינטרס לממן אותן (באיזו מידה – זו כבר שאלה אחרת, לא פחות שנויה במחלוקת).

ועכשיו בחזרה לתרבות – האם לסבסוד שלה יש תרומה כלשהי לחברה ככלל? או במילים אחרות, האם גם אזרח שאינו פוקד את הופעות התזמורת הפילהרמונית נהנה מהן?

"כלכלנים פיתחו תפיסה מאוד ברורה מתי מדינה צריכה להתערב בכשלי שוק (הקטגוריה שתרבות לכאורה חוסה בצלה, משום שאם היתה מופקרת לחסדי השוק, היתה גוועת; מ"נ)", טוען ד"ר אורי כץ. "צריך לחשוב האם לתחום מסוים של תרבות יש השפעות חיצוניות חיוביות. אם אתה מדבר על מתנ"ס – זה נשמע הגיוני. יש לו השפעות על הקהילה ועל הפרטים. אבל ברגע שאתה חושב על תיאטראות ועל התזמורת הפילהרמונית – הטיעון הזה פשוט לא נשמע הגיוני".

אז מה הטיעון נגד מימון ציבורי של מוסדות מהסוג הזה?

"אני מניח שרוב האנשים יגידו לך שאם לא נממן תרבות – נהפוך למדינה ענייה, והאזרחים יחיו חיים אפורים", אומר כץ, "הם (תומכי המימון; מ"נ) ישתמשו בהרבה סיסמאות ציוריות שמסבירות איזה נוראיים יהיו החיים שלנו בלי תרבות. כל זה בזמן שלנו, הכלכלנים, או לכל אדם אחר שאין לו לפחות תואר שלישי בספרות, אסור אפילו להביע דעה על הנושא הזה. אבל בוא נחשוב תכלס: מה ההצדקה בפועל למימון? תפתח את העיניים ותסתכל בפועל על מדינת ישראל ומדינות אחרות, ותִראה שרוב האנשים בקושי הולכים למוזיאונים או לקונצרטים של הפילהרמונית – ולכן התשובה היא שאין לזה השפעה על החיים שלהם.

“רוב התרבות שאנשים צורכים בפועל צומחת מהשוק החופשי, כמו סדרות טלוויזיה או סרטים – שחלק מהם מאוד איכותיים אך אינם מסובסדים על ידי הממשלה, וזה שיש סדרת טלוויזיה טובה במימון ציבורי – לא אומר שלא יכולות להיות סדרות טובות במימון פרטי. כיום, בפועל, המימון הציבורי דוחק החוצה את המימון הפרטי".

נבסו כמשל

את הדעה של כץ בנושא אפשר לכנות "ימין כלכלי". כמובן, עם זאת, שיש צד נוסף למטבע.

קרן גשר לקולנוע רב תרבותי היא קרן ששמה לה למטרה לגשר על הפערים בין הרב-תרבותיות המאפיינת  החברה הישראלית, לבין ייצוגה בקולנוע ובטלוויזיה. זיו נווה מנכ"לית הקרן טוענת ש"לא רק שמימון של תרבות הוא חשוב – אלא הוא גם הכרחי. כלכלנים אומרים שלא צריך מימון ציבורי לתרבות כי 'כל דאלים גבר' – כלומר שמי שיש לו מרפקים מספיק גדולים יצליח. אבל כל החלשים מסביב ייכשלו ללא תקציב ציבורי".

איך?

"תקציב ציבורי יעזור למשל לאתר כישרונות מקבוצות מוחלשות בחברה או לתת עזרה ותמיכה ליוצרים צעירים. אם לא היה כסף ציבורי, אי אפשר היה לעשות את זה. כי אם הקריטריון הוא הצדקה מסחרית, אז כמובן שהשקעה כזאת אינה משתלמת".

אבל מעבר לכישרונות הבודדים שאולי אותרו, איך כלל החברה מרוויחה מהשקעת תקציבי העתק הללו?

"קח לדוגמה את הקולנוע הישראלי – הוא הפך להיות השגריר הכי חשוב של מדינת ישראל בעולם. מדינות שלמות היום שוחרות לפתחינו. סין, צ'כיה, צרפת וגרמניה רוצות לשתף פעולה עם יוצרים ישראלים, בעיקר בתחום הקולנוע, אבל אני יודעת שגם בתחומים נוספים. הקולנוע הצליח להגיע להיכן שהגיע בגלל שהיה מימון ציבורי. המגוון שיש לנו על המסכים היום הוא בגלל שיש לנו תקציב ציבורי".

כדוגמה נוספת, נווה מביאה את אחת הסדרות המצליחות ביותר שהופקו לאחרונה בסיוע הקרן שלה: "נבסו". הסדרה שיצרו יוסי ואסה, שי בן עטר וליאת שביט, מתארת את חייהם של בני זוג צעירים – האישה ממוצא אשכנזי והבעל ממוצא אתיופי. "זו דוגמה מצוינת כיצד השקעה ציבורית משתלמת, משום שהסדרה נולדה אחרי שהקמתי מספר קבוצות שמשלבות יוצרים ותיקים עם יוצרים מהקהילה האתיופית (אחד היוצרים, יוסי ואסה, שגם מככב בה הוא ממוצא אתיופי; מ"נ). אם קרן גשר היתה קרן פרטית, זה לא היה קורה. אבל הכסף הציבורי מאפשר לי לקחת סיכונים כדי להגיע למצב שבו יראו בטלוויזיה, בפריים טיים, משפחה של גיבורים אתיופים".

איך הכסף מחולק

במסגרת העבודה על הכתבה, נציגים של גופי תרבות רבים סרבו להתראיין, כולל מהמועצה לתרבות ואמנות – מי שכאמור מחליטים לאן הכסף ילך. זאת למרות שמדובר בגופים ציבוריים שניזונים מכספי מסים, ולמרות שניסינו לדבר איתם בעיצומו של הדיון הציבורי הסוער על אודות חוק הנאמנות בתרבות – שרבים מהם יצאו נגדו בפומבי. אולם להתראיין על נושא המימון הציבורי של גופי תרבות הם לא רצו, וסיבותיהם עמם.

ייתכן שיש בכך משום אישוש לטענה שבה פתחנו: לשני הצדדים היה נוח לעורר מהומה לגבי חוק הנאמנות בתרבות, אבל על השאלה העקרונית, האם תרבות צריכה בכלל להיות ממומנת, היה נוח פחות לדבר. אך הוויכוח הציבורי אינו נעצר בשאלה האם צריך לממן תרבות. בקרב תומכי המימון ואנשי התרבות קיים ויכוח עמוק גם על אופן החלוקה. האם יש חלוקה שווה בין מרכז לפריפריה? האם כלל המגזרים מיוצגים בצורה שווה ומקבלים את אותו תקציב?

"אין חלוקה שוויונית בין מרכז לפריפריה, שלא לדבר על חלוקה שוויונית בין סוגים שונים של תרבויות", אומר לנו רון כחלילי, במאי ומפיק ישראלי. "וכשאני אומר 'פריפריה' אני לא מתכוון דווקא לחלוקה גיאוגרפית – גם בתוך המרכז יש איים פריפריאליים. שאתה עובר את הקילומטר בין שכונת התקווה לשדרות רוטשילד אתה מבין בדיוק מהי פריפריה".

מה הבעיה במנגנון שקיים כיום?

"מדינת ישראל תמיד קידשה באמצעות גופי התרבות שלה, סוג אחד של תרבות. אמנים מסוג מסוים יצרו את התרבות בדמותם – תרבות שייבאו מאירופה. הם הקימו את הבימה, את הקאמרי, בית ליסין ועוד. ועל כך גם מגיע להם הערכה רבה. אבל לאחר מכן גם התקציבים הופנו אל אותם מוסדות".

איזה מוסדות?

"במספרים, למעלה מ-90% מתקציבי התרבות של ישראל עוברים לתוך המרכז, לקבוצה מסוימת של אנשי תרבות. התרבות האתיופית לא מקבלת, התרבות המזרחית לא מקבלת, התרבות הפלסטינית לא מקבלת, וגם התרבות החרדית לא מקבלת".

מה צריך לעשות כדי לשנות?

"השינוי כבר החל אך הוא אינו מספק. למה? כי בעצם, אנשי התרבות שיבצו את עצמם – למשל, אנשים מתוך 'הבימה' הקימו את תיאטרון באר שבע או חיפה וכו'. זה לא שנתנו כסף לתושבי באר שבע שיקימו תיאטרון בעצמם. וחייבים לסמוך על הפריפריה שתקים את התרבות שלה בעצמה.

"מה צריך לעשות עכשיו, אתה שואל? משרד התרבות, כגוף פוליטי, צריך לשתול את הזרעים כדי שעוד עשרים שנה יצא משם חנוך לוין הבא. החומרים כבר קיימים בפריפריה, רק צריך לתת את התנאים למי שגר בפריפריה, שמחובר אליהם, שיוציא לפועל. אני מאמין שכך, עוד 20-30 שנה תהיה לנו יצירה וחלוקת תרבות שוויונית. אין שום סיבה בעולם שתל אביב תקבל תשעים אחוז מהכסף".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת *

מגזין פוליטיקה תרבות       
{ לכתבה "תרבות השנור: מי…" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות