מחסניות נשק,  אילוסטרציה. א' היה נהג רקון בגזרה הצפונית כאשר נפגע באורח בינוני מירי בלתי מוסבר. צילום: טל שדה

"הבנתי שמשהו ממש לא בסדר רק כשראיתי שביל דם זולג לי מהעורף"

א' היה נהג רקון בגזרה הצפונית. יום אחד, ב-2012, הרעידו אותה חמישה פיצוצים שונים במרווחים של חצי שעה, מבלי שצוות הרקון מצליח לזהות את מקורם. הפיצוץ השישי פצע אותו באורח בינוני וגרם לו לטראומה שהוא מתקשה להתאושש ממנה עד היום. "הייתי תמים לחשוב שלא יכול להיות שגוף כמו צה"ל מטייח דברים", הוא אומר

יום שבת, ה-8 באפריל 2012. במוצב אי שם בצפון הארץ נפתח עוד יום שגרתי: מסדר בוקר והכנה לפעילות מבצעית שתכנן מפקד הצוות, סמל ג'. א', ששימש כנהג "רקון" בגדוד האיסוף הקרבי שהוצב בגזרה הצפונית, ישב בתוך רכב התצפית הצה"לי, ביחד עם חבר צוות נוסף.

בסביבות השעה אחת עשרה, הפר את הדממה קול נפץ עז.

הצוות במוצב נכנס לנוהל קרב. הם דרכו נשקים והחלו לסרוק את האזור במטרה לאתר חשודים או מטעני חבלה. כעבור עשר דקות, אחרי שלא איתרו דבר, חזרו לשגרה. הנשקים נפרקו. אלא שאז נשמע פיצוץ נוסף. הם התחמשו שוב, ויצאו לסריקה חדשה. גם הפעם, לא גילו ממצאים חריגים. ואחר כך – פיצוץ שלישי, רביעי וחמישי. הם נשמעו בזה אחר זה, במרווחים של כחצי שעה. גם הפעם, סיוריו החוזרים והנשנים של הצוות לא העלו דבר. אנשי הכוח הסתפקו בהשערה לפיה מדובר בפיצוצי מכלית מים או רעשים שנבעו מתקלה ברקון המשוריין – וחזרו לענייניהם.

אלא שאז הגיע הפיצוץ השישי. הפעם כבר אפשר היה להבחין בעשן שמיתמר מול עיניהם. גל אבק עלה מהרכב המשוריין.

"לא הבנתי מה קורה", מספר א', "המשקפיים נשברו ופתאום ראיתי עליהן נקודות אדומות. הבנתי שמשהו ממש לא בסדר רק כשראיתי שביל דם זולג לי מהעורף. צרחתי בבהלה ושאר הצוות ניסה להרגיע ולהשתיק אותי, בטענה שזה בסך הכול פיצוץ של איזו מנורה בתוך הרכב".

אלא שזה ממש לא היה עניין של מה בכך. א' נפצע באורח בינוני ממספר רסיסים שחדרו לגופו – לעין שמאל, לצדו השמאלי של הראש ולעורף. מקור הירי עדיין לא היה ברור בשלב הזה. "ממה שאני זוכר, קליע אחד נכנס אל הרקון, פגע לי בעין שמאל ועשה מין פינג פונג בתוך הרכב, עד שבסוף פגע לי בעורף. באיזשהו שלב היתה לי גם פגיעה בראש. אני לא יודע להגיד אם הפגיעה שהיתה לי בראש היתה מאותו הקליע".

בדרך לבית החולים "זיו" בצפת, כשהוא על אלונקה, א' הצליח ברגעי ההכרה אחרונים, לפני שהתעלף, להתקשר לאמו. "התקשרתי אליה ואמרתי לה: 'אמא, אני לא יכול לדבר עכשיו, אבל אני אוהב אותך'". מיד כשסגר, צלצלה האם למג"ד. הוא ניסה להניא אותה מלהגיע לבית החולים בטענה שהכל בשליטה וש"אין מה לדאוג". "אבל כשאומרים לאמא שלי 'אין מה לדאוג' היא רק מבינה עד כמה כן צריך", אומר היום א'.

כשאמו של א' הגיעה לבית החולים, רגע לפני שנכנסה, פנתה לאדם זר בחניה בבקשה שיארגן לה מניין לתפילת הגומל. "כששמעתי את זה בפעם הראשונה, חשבתי שהיא לגמרי הגזימה. אבל רק כעבור זמן הבנתי שזה ממש לא היה מופרך. זו גם היתה סיטואציה דומה מאוד לסיטואציה אחרת שהיא כבר היתה בה – כשאבא שלי נפגע במלחמת יום כיפור. דמיון מטורף. הוא היה נהג טנק שנפצע מרסיסים של קליע, והוא נלקח גם לבית החולים 'זיו'. אמא שלי אמרה שעצם זה שאני ואבא שלי בחיים – זה נס".

הפיצוצים יישארו מסתוריים

אז מה בדיוק קרה ברקון? ומאיפה הגיעו חמשת הפיצוצים המסתוריים שקדמו לפציעה של א'? באופן מוזר, עד היום אף אחד לא ממש יודע, גם אחרי תחקיר שביצע מפקד הגדוד, קצין בדרגת סא"ל. בבדיקה שערך חוקר חטיבת הזיהוי הפלילי של משטרת ישראל, הממונה על טיפול במוצגים מזירות ירי, שצורפה לתחקיר המג"ד, נמצאו ברקון שני חורי כניסה שהיו יכולים להיווצר אך ורק מקליע של נשק קל שירה חייל אחר בצוות. ואכן, מהבדיקה גם עלה שבמחסניתו של סמל ג', מפקד הצוות, חסרו מספר כדורים.

המסקנה שאליה הגיע המג"ד היתה לפיכך ש-ג' שכח לפרוק את נשקו אחרי הפיצוץ החמישי, ובשלב מאוחר יותר, כשמעד בירידה מן המדרגות במוצב והצליח לבלום את הנפילה רק בעזרת היתלות בנשקו – הדבר גרם ללחיצה על ההדק ולפליטתם של מספר כדורים לעבר הרקון. ג' לא ידע לומר כמה כדורים נפלטו.

הרסיסים שגרם הירי חדרו את שריון הרקון, והם אלה שפגעו ב-א'. בנקודה זו בשיחה א' שולף את הפלאפון ומראה צילום תקריב של עינו לאחר הפגיעה: היא נראית כפולה מגודלה הרגיל ומכוסה במה שנראה כמו פחם שחור, אבל למעשה זהו דם רב שנקרש סביבה. מיד אחר כך הוא מסיט קווצת שיער באזור העורף וחושף צלקת עבה שעליה חדל לגדול שיער. אגב, השאלה מהיכן הגיעו חמשת הפיצוצים הראשונים, לא נדונה במסגרת התחקיר והתשובה לכך לוטה בערפל עד היום.

הנשק שלא נפרק ופליטת הכדור שהגיעה בעקבותיו אינם, כך נראה, הכשלים היחידים בתקרית. בסעיף המסקנות בתחקיר, מנה המג"ד חמישה כשלים נוספים, ביניהם "שגרה מבצעית וצבאית נמוכה ולא על פי הפקודות", "החלטת מפקד הצוות שלא להישאר בנקודה לאור הבנת האירועים בשטח", ו"אי ההודאה במעשה בזמן האירוע על ידי המפקד". עוד על פי התחקיר, גם תהליך כניסתו של ג' לתפקיד מפקד הרקון במוצב היה רווי כשלים – בין השאר במה שקשור להיכרותו את הגזרה, טיב החפיפה ועוד.

מבחינת א', כל אלה סימפטומים לבעיה רחבה יותר. "באופן כללי היה ניסיון לטייח את כל האירוע. הרי אף אחד גם לא יודע להסביר עד היום, מאיפה הגיעו הפיצוצים הראשונים. בשלב מסוים נשמעו טענות שזה ירי תועה מהמלחמה בסוריה, אבל גורם בגדוד הסביר לי שמבחינה בליסטית זה לא ייתכן. ככה שבסופו של דבר גם המפקדים טענו שהם לא ידעו מה מה מקור הירי. אני הייתי בתוך הרקון ולא ראיתי מה קורה בחוץ, אבל אני מאמין שאלה היו יריות".

יצא לך לדבר עם ג' אחרי התקרית?

"אולי רק שיחת טלפון אחת, שאני לא זוכר הרבה פרטים ממנה. מי שכן דיבר אתי אחרי הפציעה היה אחד המפקידים הכי בכירים בגדוד, שלא הפסיק להקניט אותי. הוא אמר לי: 'מה אתה מתבכיין כמו ילדה קטנה? כולה קיבלת שריטה קטנה בעורף'".

יש בעיה ביחידה

א', היום בן 26, מתגורר ברמת גן ומשמש כבודק תוכנת מפות בחברת סטארט אפ ישראלית. מאז השחרור, הספיק להתגורר לבדו בספרד ובברלין. הוא מספר שבשנותיו בחו"ל, הצליח להתנתק ולשכוח, אבל עם החזרה לישראל, הזיכרונות מהתקרית חזרו להלום בו.

זמן לא רב אחריה, בתקופת ההחלמה שבה שכב עדיין בביתו, כתב בסטטוס שהעלה לעמוד הפייסבוק הפרטי שלו את הדברים הבאים: "אין הרבה מה להגיד אבל שריפה לא היתה… תקלה טכנית גם לא. גם כן עיתונות, רגע קטן בחדשות". היום הוא מספר על אכזבתו מהסיקור התקשורתי של התקרית.

"אחרי כל האירוע הזה הוצג מבזקון שקרי בחדשות שדיווח על שריפה, ש'נוצרה ככל הנראה מקצר חשמלי ברכב'. ואני הייתי תמים לחשוב שלא יכול להיות שגוף כמו צה"ל מטייח דברים. מעבר לזה, אני גם חושב שיש בעיה ספציפית עם היחידה. זה לא בכדי ש-ג' לא קיבל עונש משמעותי, אלא רק נזיפה. אגב, בשלב כלשהו אנשים בגדוד אמרו לי שהוא הודח מפיקוד, אבל כעבור זמן קצר הבנתי שלא היה ולא נברא".

ומה לגבי היחידה? למה אתה טוען שיש איתה בעיה כללית?

"בגלל רצף של דברים נוספים שאני לא יכול לדבר עליהם, גם ממרחק הזמן".

היום אני מצטער ששתקתי

אחרי התקרית, הקריירה של א' כלוחם הגיעה לפרקה. "בהתחלה הסמג"ד עוד אמר לי באחת השיחות שלנו: 'אתה חושב שלוחמים לא חוזרים לגזרה אחרי שיורים עליהם?', ועוד משפטים נחמדים בסגנון הזה, במטרה לגרום לי לחשוב שזה המעשה הנכון והטבעי לחזור למקום הנורא הזה".

אבל א' לא השתכנע. לאחר סדרה של שיחות עם קב"ן ("שגם בהן לא ממש הרגשתי בנוח", הוא אומר), עבר לפלוגה הטכנית ביחידה ושימש בה כנהג. "עד סוף השירות שלי הרגשתי על תקן עציץ בפלוגה. זכור לי בעיקר שהייתי יושב בחדר הרבה, בלי לעשות כלום, וכשעברתי שני התקפי חרדה, שנבעו מפוסט טראומה, לא היה שם אף אחד שיעזור לי".

"זה סיפור עם הרבה אמוציות, וההתמודדות שלי אתו נעה בין ניסיון לשכוח, לבין ניסיון לקחת את זה מאוד לאט", הוא מסכם. "אבל היום, בדיעבד, אני כן מתחרט שלא עשיתי עם זה כלום, לא פניתי לנציב קבילות החיילים והשתקתי את הרצון הטבעי של אמא להגן על הגור שלה. אני מצטער שנתתי לזה לעבור בשתיקה".

דובר צה"ל מסר בתגובה: "לאור חלוף הזמן, לא נוכל להתייחס לטענות הכלליות השונות המועלות בכתבה. בעקבות פציעתו של סמל א' מפליטת כדור במהלך פעילות מבצעית, נערך תחקיר מבצעי וחקירת מצ"ח. בתום החקירה נשפט מפקד הכיתה, סמל ג׳, בדין משמעתי ונידון לעשרים ימי מחבוש. צה"ל פועל כל העת להטמעת כללי הבטיחות בנשק בקרב חייליו ולאכיפתם. מקרים חריגים מתוחקרים ומופקים מהם לקחים, במטרה למנוע הישנותם".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת*

כללי צבא       
{ לכתבה ""הבנתי שמשהו ממש…" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות