חניכי "אחי ישראלי", שחורשים את הארץ במשך ארבעה חודשים, ביחד עם הנשיא ריבלין. צילום: מרכז הינם

ארץ ישראל החדשה והטובה

ואם היו מציעים לכם טיול אחרי צבא, אבל במקום בדרום אמריקה או במזרח, לטייל ברחבי ישראל? הכירו את פרויקט "אחי ישראלי" שחניכיו חורשים את הארץ במשך ארבעה חודשים, כשבכל מקום שאליו הם מגיעים - הם מתערים בקהילה המקומית. "אנחנו לא באים לשנות, אלא פשוט להיות - להיות מישהו אחר", אומר מנכ"ל מרכז הינם, יוזם הפרויקט

אם היו מציעים לכם לעשות טיול אחרי צבא, אבל במקום בדרום אמריקה או במזרח, לסרוק את מרחבי הארץ? בום. מרכז הינם, המרכז לסובלנות חברתית, מציע לצעירים בשנות העשרים לחייהם לצאת ולהכיר את החברה הישראלית בצורה מעמיקה ושונה, בפרויקט שנקרא "אחי ישראלי". הפרויקט מוציא בכל מחזור קבוצה של צעירים ממגוון מגזרים למסע של ארבעה חודשים בחברה הישראלית. בכל חודש הקבוצה חיה עם קהילה אחרת. היעדים מגוונים: הכפר הערבי-מוסלמי דיר אל אסד, התנחלות (בדרך כלל היישוב עפרה), שכונה אתיופית (לרוב שכונת קרית משה שברחובות) והקהילה החרדית בעיר העתיקה של צפת.

הקבוצה מורכבת בדרך כלל מ-15-20 צעירים שחיים יחד כקומונה. הם ישנים יחד – בדרך כלל בדירות שהמרכז מארגן עבורם בשכונה שבה הם שוהים – ומבשלים לעצמם את הארוחות. בכל קהילה בה הם נמצאים הם מתנדבים, לומדים, אך בעיקר "הופכים להיות מישהו אחר". מחזור נמשך ברוב המקרים כארבעה חודשים, אך ישנם גם מחזורים יותר קצרים שנמשכים כחודש. העלות למשתתף במחזור של ארבעה חודשים היא 3,000 ש"ח, כאשר הפרויקט גם מסובסד על ידי תרומות מקרנות שונות.

שיחת הכפר

מרכז הינם הוקם לפני כשלוש שנים על ידי עו"ד ירון קנר (50) –כתב חדשות לשעבר ברשת ב' של קול ישראל ובמוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", ששימש גם כמנכ"ל "פנים להתחדשות יהודית בישראל". כשפרש מתפקידו, החליט להקים ארגון שינסה להתמודד עם האתגר שאותו הוא רואה כחשוב ביותר – ריפוי הקיטוב בחברה הישראלית. מלבד פרויקט הדגל של הארגון – "אחי ישראלי", המרכז מפעיל תוכניות שונות לתיכונים ולבוגרים.

קנר הוא בן למשפחה דתית-לאומית שגדל לדבריו בבית "בועתי": "בני עקיבא, ישיבה תיכונית… המסלול הרגיל במגזר. כך שלא באמת הכרתי אנשים מחוץ לבועה שלי. הפעם הראשונה שפגשתי ערבים היתה כשלמדתי בישיבה גבוהה שנמצאת ברובע המוסלמי בירושלים. שם ממש גרנו בין ערבים והיו יחסי שכנות מאוד טובים. זה היה לפני האינתיפאדה הראשונה. היינו אפילו הולכים לחתונות שלהם. וההיכרות הזאת, בגובה העיניים, עם האדם שלידך, שחי לידך, היתה הרבה יותר משמעותית ומלמדת מההיכרות עם הערבי שהכרתי עד אז דרך שמועות.

"גם אחר כך, כשהייתי עיתונאי, כשרציתי לבדוק איזשהו נושא או לפרסם כתבת תחקיר, חיפשתי את הדרך להיות שם, ולא לשמוע עליו מאנשים אחרים ומכל מיני עדויות. רציתי להיות באותו מקום ועם אותם אנשים שעליהם אני רוצה לכתוב".

ירון קנר. צילום: מרכז הינם

על המסע שעוברים הצעירים במסגרת פרויקט "אחי ישראלי", מספר קנר: "מסיירים, עושים סדנאות, מתנדבים, לומדים את שפת המקום – ערבית, יידיש, אמהרית – ועוד. אבל מה שבעיקר עושים, זה חיים את חיי היומיום של קהילה. זה עשוי להישמע קצת ריק, אבל זה לב העניין – לא לחפש מה לעשות, אלא להסתכל מה עושים האנשים שאתה ביניהם ולחיות איתם. פשוט 'להיות'".

ואיך זה נראה בפועל?

"במהלך השבוע הקבוצה בדרך כלל נמצאת במתחם נפרד, ובסופי השבוע הם מתארחים אצל משפחות בקהילה. בצפת, למשל, הגברים בעיר נוהגים לטבול במקווה לפני שבת, אז הבנים בקבוצה מתלווים אליהם – וזו פעם ראשונה שהם רואים מקווה ומבינים מה זה בכלל. או שהם נכנסים לישיבה ופותחים גמרא, מבינים מה זה 'חברותא' ומתוודעים לערך הלימוד ביהדות.

"תראי, אפשר לדבר עד מחר על גיוס חרדים לצבא מול ערך לימוד התורה, אבל עד שאתה לא מבין מה זה עבורם לימוד תורה, הוויכוח הזה חסר במידע חשוב. אצלנו, החניכים פוגשים חכמי דת מכל הקהילות, יוצאים לבלות עם הצעירים של הקהילה – מתערבבים. למשל בעפרה, הם היו מעבירים פעולות בבני עקיבא, כולל הבחורים הערבים בקבוצה".

ובמה הפרויקט הזה שונה משנת שירות למשל?

"הרבה פעמים ה'שינשינים' (כינוי למתנדבי שנות השירות), מגיעים חדורי תחושת שליחות, שזה טוב, אבל יש להם גם את התחושה שהאמת, הקדמה והנאורות נמצאות בכיסם, והם באים 'להציל' את הקהילה. לדעתי זו תפיסה קטלנית ליכולת לייצר שיח בגובה העיניים. אנחנו באים בצניעות – האמת לא נמצאת בכיסנו, אנחנו לא באים לשנות, אלא פשוט באים 'להיות', להכיר – אתה תכיר אותי ואני אכיר אותך.

"אני אתן לך דוגמה. עיריית רחובות, ששותפה בפרויקט, תמיד מממנת עבור הקבוצה את השהייה בשכונת קרית משה שהיא שכונה ש-80% ממנה ממוצא אתיופי. בהתחלה אמרו לי בעירייה: 'אין בעיה, נלין את הקבוצה במעונות הסטודנטים של הפקולטה לחקלאות ברחובות'. ועניתי על זה: 'לא לא, אני רוצה שהם ישנו בבלוקון המתקלף בקומה הרביעית בקריית משה, עם כל יוצאי אתיופיה, ורק ככה הם יכירו אותם'. החיכוך היומיומי הזה הוא סוג ההיכרות שאני מחפש.

"הם מתנדבים למשל במוקד הקליטה בקרית משה, ומלמדים שם עברית, ומיד אחרי השיעור שהם מעבירים, הם לומדים מהם שיעור באמהרית. אבל זה לא בקטע פלצני, של: 'הנה, אני מראה לך שגם התרבות שלך חשובה בעיניי', אלא זה מה שבאמת מעניין אותם. הם הופכים חודש אחד למישהו אחר – אתיופים, ערבים, חרדים, קיבוצניקים, מתנחלים. והם מנסים לראות את העולם דרך העיניים שלהם".

ואיזו תחושות זה יוצר אצל הקהילות המארחות?

"מן הסתם ההשפעה היא הדדית – לא רק הקבוצה מושפעת, אלא היא גם משפיעה. תחשבי על זה שבחורה ערבייה עם חיג'אב מסתובבת במשך חודש בעפרה. כל עפרה מדברת על זה. או להפך, מתנחלת מגוש עציון עם חצאית ושרוולים ארוכים, תופסת טרמפים בתוך דיר אל אסד. גם הכפר מדבר על זה. נוצרת איזושהי התרחשות, שאותה אנחנו מחפשים, כי היא פותחת גם לאנשים המארחים אפיקים חדשים של קבלת האחר ושל סובלנות".

אנשי ה"בין לבין"

אחת מהמשתתפות שייצרו את אותה "התרחשות" היא חנאן חוסיין דאבח, בת 19, מהכפר דיר אל אסד שבגליל העליון – היא השתתפה בפרויקט באוגוסט 2017. איך נראתה חוויית ההסתובבות בהתנחלות מהעיניים שלה? "פשוט למדתי", היא אומרת, "כמו שאומרים, 'מכל מלמדי השכלתי'. הם קיבלו אותנו בצורה יפה. וגם כשהם דיברו על נושאים רגישים, הם דיברו בצורה מאוד נעימה".

על הנסיבות שהביאו אותה לפרויקט מספרת חנאן: "המקום היחיד שהייתי פוגשת בו יהודים היה בקניונים וכדומה, ושם לא באמת מנהלים שיחות. כך שיצא לי עם השנים להתנדב במספר קייטנות עם יהודים, כי עִניין אותי ללמוד, להכיר וליצור קשרים. אלא שהן נמשכו תמיד יומיים, מקסימום שלושה, וזה מעט מאוד זמן – עד שמכירים באמת, ושוברים את כל הדעות הקדומות, בום, המחנה מסתיים. ב'אחי ישראלי' זה היה ממש כמו משפחה. לא סתם קוראים לזה 'אחי ישראלי' – אכלנו יחד, גרנו יחד, עשינו הכל ביחד. בסוף המסע הזה, הצלחתי באמת להכיר אותם. זו גם היתה הפעם הראשונה שיצאתי לחודש שלם מחוץ לבית".

חנאן חוסיין דאבח

היו קשיים?

"כל ההתחלות קשות, ובהתחלה היה לי קשה במיוחד להיות מחוץ לבית. אבל לאורך זמן התברר שהקושי העיקרי הוא מחסום השפה, כי העברית שלי לא היתה אז הכי טובה. אבל היא השתפרה עם הזמן, בעזרת החברים. עד היום אנחנו שומרים על קשר – לפני חודשיים למשל נפגשנו בבית של המדרכה, ואנחנו מדברים ומתכתבים באופן יומיומי כמעט".

קנר מספר שמרבית המשתתפים הם צעירים אחרי צבא, "שבדרך כלל נמצאים בפרק זמן בחיים של 'בין לבין' – בין צבא לאוניברסיטה, או בין אוניברסיטה לעבודה, כך יש להם זמן והם רוצים להעשיר את עולמם. יש גם מחזורים של הפרויקט שהם רק של חודש, וזה מתאים למשל לסטודנטים בחופשת הקיץ".

אני מבינה את הטייפ קאסט של צעירים שמגיעים מרקעים מבוססים ומחפשים חוויה אחרת, אבל מה לגבי אנשים מאוכלוסיות מוחלשות? איך אתם מגיעים אליהם ודואגים ליצור קבוצה רב תרבותית?

"אז באמת, בדרך כלל כשאנחנו מפרסמים את הפרויקט, בהתחלה הקבוצה מורכבת בעיקר מהמיינסטרים, ורק אחר כך אנחנו מחזרים בצורה אקטיבית אחרי האוכלוסיות המגוונות – חרדים, ערבים, יוצאי אתיופיה. כי ברור שאצלם זה הרבה פחות מקובל בחברה לצאת למסעות כאלה, בטח לא לפני לימודים, עבודה ופרנסת המשפחה. ויש גם רתיעה כמובן – החרדים לא ישלחו בחורה דתייה לחיות עם בנים למשל. אז כאן נדרשת מלאכת שכנוע. מבחינה כספית, מי שלא יכול לשלם את הסכום, אנחנו הולכים לקראתו ומסבסדים אותו".

ומה לגבי אנשים שרוצים להכיר את החברה הישראלית אבל אין להם את האפשרות לעזוב הכל למשך כמה חודשים?

"פיתחנו מסלולים שמותאמים לקהלי יעד שונים ולגילאים שונים, יותר מבוגרים, כשגם הם בנויים על אותו מודל של היכרות משמעותית שפיתחנו בפרויקט 'אחי ישראלי'. העיקרון הוא שצריך לפגוש את האחר בסביבה הטבעית שלו, ולא באיזשהו מקום ניטרלי".

טיולים שנתיים "אחרים"

פרויקטים נוספים שמבוססים על אותו העיקרון הם טיולים שנתיים "אחרים" שהמרכז מציע לבתי הספר התיכוניים, ואפילו קורס אקדמי בשם 'מסע בחברה הישראלית' – בינתיים רק בקריה האקדמית אונו ובאוניברסיטה העברית. לאוניברסיטת תל אביב הם "לא הצליחו לחדור עדיין", כפי שקנר אומר. ומה יש בקורס? חוץ מהרצאת המבוא והסיכום, הוא מתנהל כולו מחוץ לקמפוס: הסטודנטים יוצאים ל-12 ימים כשבכל יום-יומיים הם נמצאים בקהילה אחרת. בסופו, ניתנות להם עליו שלוש נקודות זכות לתואר.

"לטעמי זו הדרך הכי טובה להכיר את החברה הישראלית, והלוואי שזה היה קורס חובה – כמו שיש קורס באנגלית שאתה חייב לעשות, לא משנה מה אתה לומד. אקדמיה זו פלטפורמה נהדרת למפגש – כמעט כולם מגיעים בסוף לאקדמיה, כלומר כל המגזרים. הרי לא כולם עושים צבא או לומדים ביחד בתיכונים, אבל באוניברסיטה את יכולה למצוא את כולם, ואפשר לנצל את זה או שאפשר לפספס את זה".

למי שרוצה להכיר את החברה הישראלית לעומק, אבל איננו סטודנט פעיל, או שאין לו זמן לפנות לכך ארבעה חודשים, קיימות אפשרויות נוספות. למשל, פרויקט "שבת בהחלפה" שמציע למשפחות להתארח לשבת אחת אצל משפחות מקהילות שונות, או תוכנית "עמיתי הינם" שמציעה "יום בקהילה" פעם בשלושה או ארבעה שבועות למשך כמה חודשים. בתוכנית משתתפים גם חברי כנסת, דוגמת יהודה גליק (ליכוד), וקנר טוען כי היא מיועדת לכולם: "לכל מי שרוצה ונדלק על הרעיון של להכיר את החברה הישראלית בצורה אחרת ועמוקה יותר".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת*

כללי   
{ לכתבה "ארץ ישראל החדשה…" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות