מטבעות. אילוסטרציה. "הסולידית", בלוגרית, מספרת איך יצאה לפנסיה בגיל 31 וכיצד היא חוסכת שקל לשקל. תצלום: david, מתוך האתר flickr.com

אני, הסולידית

"הסולידית" מספרת על עצמה שיצאה לפנסיה בגיל 31, היא מחזיקה בדעות רדיקליות בנוגע לכל תחום כמעט, ובכל זאת לבלוג שלה יש כ-10,000 מנויים ולעמוד הפייסבוק שלה יש כ-30,000 עוקבים. אז מי היא הבחורה האנונימית הזו, איך הצליחה להיות עצמאית כלכלית ומה יש לה להגיד על לימודים באקדמיה?

"לקראת סוף גלגולי הקודם, בהיותי קרייריסטית מהשורה, הגעתי להבנה שיש לפחות שלוש חובות עקרוניות של "עולם המבוגרים" שאין לי שום עניין לעמוד בהן:

לעבוד לנצח

לטפס במעלה הסולם התאגידי

לבזבז כל שקל שאני מכניסה

הדרך היחידה להימלט מהמבוך הזה, ככל שיכולתי לספר, היתה לחסוך באגרסיביות ולהשקיע באופן עקבי, במשך מספר שנים, כך שבסופו של יום אוכל לקנות את חירותי דרך אפקט המלקחיים של חסכונות גבוהים מצד אחד ורמת הוצאות נמוכה מצד שני".

("כמה כסף צריך כדי לפרוש?", "הסולידית", 20/11/2017).

דורין הרטמן (היא אגב לא היתה מוכנה לאשר שזה באמת שמה, לא בראיון הזה ולא בראיונות עבר, אף על פי שמיילים ששלחה הגיעו מכתובת שעונה לשם זה) עבדה בתחום הפיננסים כעשור, עד שהחליטה שנמאס לה "לשחק את המשחק" ולהיות חלק ממה שהיא מכנה "מרוץ העכברים". בבלוג שלה, "הסולידית", היא מסבירה כיצד כל אחד יכול להגיע לעצמאות כלכלית, ולצאת לפנסיה מוקדמת כמו שהיא עשתה כשהיתה בת 31 בלבד. כך היא כותבת שם: "מטרת האתר היא לא ללמד אתכם איך להתעשר, איך לעשות כסף מהיר או איך להכות את השוק. אני לא סוגדת לכסף, לא מהללת ולא משבחת אותו… בעולם חומרי וחומרני, חופש כלכלי הוא תמציתה של החירות. מה תעשו בחופש הזה? לא באמת משנה לי".

אז איך היא עשתה את זה? איך לפי שיטתה יוצאים לפנסיה בגיל כל כך מוקדם? הרטמן אימצה שיטה כלכלית ופילוסופית שנקראת (ERE (Early Retirement Extreme שהומצאה על ידי הפיזיקאי הדני-אמריקאי ד"ר ג'ייקוב לונד פיסקר, ושהרטמן מסבירה עליה בהרחבה בבלוג שלה. בקצרה, זו שיטה הדוגלת בקיצוץ דרסטי של הוצאות המחייה, חסכון אגרסיבי של לפחות 75% מההכנסה במשך מספר שנים והשקעה של הכסף בנכסים מניבים. מתי אפשר להפסיק לעבוד? אך ורק כאשר ההכנסה הפסיבית מאותם נכסים מכסה את כל ההוצאות השוטפות, כפי שהרטמן מדגישה.

המחיר של כל זה לא פשוט. אחת הביקורות שחוזרות שוב ושוב מצד המגיבים בבלוג, לאור מה שהרטמן מספרת, זה שהיא, מה שנקרא, "מתכלבת". עם תקציב מחיה חודשי הסובב סביב 4,000 שקל (ושבמשך תקופה ארוכה צנח עד ל-2,600 שקל), הרטמן מספרת שהיא מתניידת באמצעות אופניים ורק לעתים רחוקות בתחבורה ציבורית; מכינה את חומרי הניקוי שלה בעצמה; מתקלחת במים קרים; לא קונה אוכל מוכן ולא יוצאת למסעדות; מחזיקה ב-121 חפצים סך הכל; קונה בגדים רק בחנויות יד שנייה; ובאחד הפוסטים היא אפילו ממליצה לנשים – "עברו לתחליפי טמפונים רב פעמיים". את כל זה היא עושה בכפוף לאג'נדה סדורה היוצאת נגד הבזבזנות והעדריות שמאפיינות לטענתה את תרבות הצריכה.

אך לסולידית תשובה לכל טוקבקיסט ולכל טענה. היא אף מחלקת בבלוג את המתנגדים לתורתה לשלושה סוגים: המקובעים, הבורים וההססנים. לכל אחד מהם היא עונה בפירוט מדוע דווקא הם אלה שטועים. בעיניה חיים "נוחים" הם חיים שמלאים בזמן פנוי וחופשי. לדעתה מי שקיצוני זו לא היא, אלא "העכברים במרוץ" (כלומר, רובנו) שמעדיפים לבזבז שנים רבות על עבודה שמטרתה בסופו של דבר היא לצבור עוד ועוד סמלי סטטוס ולצרוך עוד ועוד דברים "לא חשובים".

דור ה-Y מתקשה? זו סתם יבבנות

הבלוג של "הסולידית" הפך עם השנים להצלחה גדולה עם יותר מ-10,000 מנויים וכמעט 30,000 עוקבים בדף הפייסבוק המלווה אותו. פוסטים כמו "7 סיבות למה בחרתי לא להביא ילדים", "איך לסרס את הבנקים" ו"איך להיפטר מג'אנק צרכני" הפכו ללהיטים. ביקשנו לראיין את הרטמן, שהעדיפה לעשות זאת באמצעות המייל במטרה לשמור על האנונימיות שלה. כששאלתי אותה למה כל כך חשוב לה לשמור על הפרטיות שלה והאם היא לא חושבת שתוכל להרוויח מהחשיפה, היא ענתה: "בעידן זהותני ופוסט-מודרניסטי שבו זהות הדובר, מספר הכרומוזומים, הפיגמנטים והיקף הגולגולת שלו חשובים יותר מהרעיונות שבפיו – אני מעדיפה להישאר שקופה, ולתת קדימות לרעיון".

בתשובה לשאלה, שכבר עלתה לא פעם על ידי מגיבים בבלוג, האם הוא משמש עבורה כמקור הכנסה ובמידה שכן, האם אין בזה סתירה כלפי עמדותיה, שכן היא משקיעה בו את מיטב זמנה, ובקיצור – עובדת בו, היא עונה: "אני לא מתנגדת לעבודה לכשעצמה, אלא לעבודה שנעשית מכפייה. אדרבה, אני מעודדת את הקוראים שלי להפוך את התחביבים שלהם למקורות מניבי הכנסה, גם כערוץ להגשמה עצמית, וגם כדרך להאיץ את המסע שלהם לעצמאות כלכלית". אז אמנם היא לא ענתה במפורש האם הבלוג משמש עבורה הכנסה, אך בפוסט לו קראה "אצבע משולשת", היא מודה, גם אם באופן מעורפל משהו, שהיא אכן מתפרנסת מהבלוג, בין היתר מפרסומות ובאנרים המופיעים בו.

לא פעם היא כתבה בבלוג על התנגדותה לנהירה ההמונית של צעירים לתארים אקדמיים שלשיטתה הם בסך הכל תחביב יקר. כך כתבה באחד הפוסטים שלה: "דלגו על האוניברסיטה… העניין האובססיבי בלימודים אקדמיים נובע בעיקר מהשיווק האגרסיבי של התעשייה המקומית, שהטמיעה בהצלחה את המסר לפיו אדם שאינו רוכש את המוצר האוניברסיטאי נדון בהכרח לחיי עוני ואומללות". והנה מה שכתבה ספציפית על תואר במדעי החברה: "סטודנטיות צעירות שורפות בימינו שלוש שנים ב'חקר מגדר' או 'מדע המדינה' ואחר כך מתפלאות שהן מתקשות לחיות ברמת חיים זהה לזו של הוריהן. הן שכחו שהזמנים השתנו. הן לא שמו לב שבמדינה בה 66 מוסדות אקדמיים מתחרים על כ-300,000 סטודנטים בשנה, הן כבר לא 'מיוחדות'".

ויחד עם זאת, לאחרונה ציינה באופן מפתיע למדי שהיא בעצמה התחילה ללמוד תואר שני. כששאלתי אותה מה היא לומדת ואיפה, היא בחרה שלא להגיב: "מסרבת להשיב משיקולי אנונימיות". כאשר נשאלה בפורום שלה איך זה שחזרה ללמוד אם היא כל כך מתנגדת לעניין, היא ענתה: "אני לומדת בשביל הכיף (והתחרותיות) שבעניין".

הבנתי שחזרת לאחרונה לעולם האקדמי, במסגרת לימודים לתואר שני. למיטב הבנתי, מוקד המשיכה העיקרי שלך לשם הוא אתגר אינטלקטואלי, היות שבעבר יצאת נגד הנהירה ההמונית והמיותרת, לרוב, של צעירים אחרי צבא אל שערי האקדמיה. האם את עדיין רואה כך את הדברים?  

"אני חושבת שתחומים מסוימים, כמו מדעי הרוח וחלק ממדעי החברה, הם בבחינת לוקסוס ושעלות שכר הלימוד בהם צריכה להיות 100,000 ש"ח ומעלה, ולו כדי להרתיע אנשים צעירים ולהכווין את התנהגותם. ההתנגדות שלי היא לתופעה שבמסגרתה אנשים צעירים 'חונים' שלוש-ארבע שנים באקדמיה, וזאת בהמשך לשנתיים-שלוש לא פרודוקטיביות בצבא. כך הם יוצרים רצף ארוך ומסוכן של חוסר פרודוקטיביות. אחד העקרונות הבסיסיים של התנהלות פיננסית נכונה הוא להתחיל מוקדם – לחסוך ולהשקיע. לבוגר צבא טרי עדיף להיות נהג אוטובוס במשך 3 שנים, לחסוך ולהתבסס, מאשר ללמוד אגיפטולוגיה (חקר מצרים העתיקה; י"ע) ולהתחיל את החיים בפיגור".

אז מה בעצם הביקורת שלך על האקדמיה?

"האקדמיה, בחלקה הלא מבוטל, הפכה למועדון שמנפיק כרטיסי כניסה לשוק העבודה של הצווארון הלבן. ניכר בעליל שחלק גדול מאוד מהסטודנטים מוכווני "מרוץ עכברים" ומשחקים את המשחק בהתאם – ממוצע מקסימלי, קורות חיים אופטימליים. יש זיקה הולכת וגדלה בין עולם הקריירה לאקדמיה – וזה מתבטא גם בקיצורי דרך (ע"ע קניית עבודות). לצד זה – יש מיעוט של סטודנטים שבאמת מגיעים כדי ללמוד, ואני חושבת שלפחות חלק מהאקדמיה מספקת מענה לצורך הזה".

מי לדעתך בכל זאת יכול וצריך למצוא את מקומו בעולם האקדמי כסטודנט, ובאיזה תחומים?

"בעלי אוריינטציה מדעית וטכנולוגית".

מהו הדבר החשוב ביותר שהרווחת, מלימודייך האקדמיים עד כה?

"חשיבה ביקורתית עצמאית, יכולת כתיבה, וידע".

למרות הסתייגויותייך מהעולם האקדמי, את כן טוענת בבלוג שלך שחשוב ללמוד – בעיקר דברים שנתפסים בעינייך כשימושיים, חשובים ו/או מרחיבים אופקים כגון שפת תכנוּת, לימודי שפות, ידע פיננסי, אומנויות לחימה, כושר גופני ועוד. אבל מה לגבי האפשרות ללמוד את הדברים הללו, או לפחות חלק מהם, באופן עצמאי? את חושבת שזה עדיף על לימודים אקדמיים?

"אני אישית אוטו-דידקטית. אני כותבת בבלוג (או יותר נכון כתבתי, לאחרונה אני בקושי כותבת) מתוך הזווית האישית שלי. אבל אני מכירה בכך שיש אנשים שזקוקים להנחיה צמודה יותר. על כל פנים הידע היום נגיש במרחק מספר לחיצות עכבר – השאלה היא לא איך או איפה ללמוד, אלא האם יש לך את העניין והמוטיבציה להשקיע בעניין".

בעבר יצאת גם נגד הגישה של עיתונאית "מאקו" לשעבר, צליל אברהם, שכתבה סדרת כתבות על מצבו הכלכלי העגום של דור ה-Y. ניתן היה להבין אז מהדברים שלך שהטענות שאברהם העניקה להן קול הם בסך הכל תירוצים ובריחה מאחריות. שזו הבנייה של התקשורת. יכולה לפרט לגבי זה?

"אני חושבת שהניסיון להבחין בין בני אדם על בסיס דורי הוא רופף מאוד. אני חושבת שיש ניסיון יזום להציג את הצעירים של היום כחלשים ומוחלשים תוך התעלמות גורפת מהיתרונות והעוצמות שיש להם ושלא היו לדורות הקודמים. מכל מקום, מכיוון שאני מבלה חלק גדול מזמני עם בני דור ה-Y אני רואה עד כמה הם מנותקים מהתדמית היבבנית והקורבנית שצליל אברהם ואחרים ניסו לשוות להם. בפורום שלי, שגולשים בו למעלה מ-3,000 בני אדם, תוכלי למצוא לא מעט חבר'ה בשנות ה-20 המוקדמות שלהם שמצויים בתהליך של חיסכון שיטתי והשקעה לטווח ארוך".

העמדתי גוף ידע עצמאי

מעבר לשיטות והידע הפרקטי שהרטמן חולקת בבלוג, היא גם מנהלת כמה פורומים פעילים לפי תחומים שונים. כך למשל אחד מהם נקרא "יומני מסע אישיים" ובו כל אחד יכול לכתוב היכן הוא נמצא בדרך לעצמאות כלכלית, או להתייעץ עם קוראים אחרים. בין ההודעות השונות ניתן לאתר לא מעט קוראים שהושפעו עמוקות מהסולידית ושינו בעקבותיה את סגנון חייהם.

אז לפי הסולידית, מהן הטעויות שסטודנטים עושים ומהי השיטה האולטימטיבית עבורם להגיע לעצמאות כלכלית?

"מעבר להעדפת ההווה על העתיד והיעדר חיסכון שוטף, אני חושבת שהבעיה העיקרית היא הרתיעה הבלתי רציונאלית משוק ההון, בין היתר בעקבות ההמשגה שלו כזירתם/נחלתם של העשירים/המומחים בלבד – המשגה שכל כולה נובעת מבורות והטפה סוציאליסטית מזיקה. חשוב לזכור שאנשים צעירים בעצם עשירים מאוד. העושר שלהם מסתכם בשפע של זמן. זמן הוא משאב מתכלה. הוא רכיב קריטי לעניין הצמיחה האקספוננציאלית של ההון. ככל שיש יותר ממנו, הכסף יכול לצמוח יותר. לכן, צריך לקחת סיכונים פיננסיים רבים יותר, מוקדם ככל הניתן. במיוחד כשסכום ההשקעה נמוך יחסית, ויש הרבה מאוד שנים כדי להתמודד עם מהמורות ומפולות בשווקים. הנקודה הקריטית היא זו: אי-נטילת סיכון פיננסי טומנת בחובה סיכונים אדירים. הם פחות מורגשים, אבל הם קיימים".

היית שוקלת ללמד באקדמיה קורס ב"סולידיוּת"?

'"סולידיות' מסתכמת בהבנה שעצמאות כלכלית תושג על ידי כך שמוציאים משמעותית פחות ממה שמכניסים ומשקיעים את ההפרש. הרכיבים של התובנה הזו הם: 1. הצורך לבזבז פחות; 2. הצורך להרוויח יותר; 3. הצורך להשיג תשואה על החיסכון. המידע על כל אחת מהרובריקות הללו מצוי בשפע ובחינם ברחבי הרשת ואני לא רואה כל ערך מוסף להעברה שלו במסגרת אקדמית.

"אחת הביקורות שלי על 'חינוך פיננסי' פדגוגי היא שהוא מתמקד בהקניית ידע, כשבפועל לב העניין הוא התנהגותי ולא שכלתני. אני לא חושבת שהאקדמיה היא מוסד רלוונטי לשינוי התנהגותי. כך גם לגבי בתי הספר – אני מזדעזעת למשל כשאני שומעת על הורים שמתפלצים נוכח העובדה ש'הבנקים ייכנסו לבית הספר וילמדו את הילדים הרכים שלנו על כסף', בזמן שהם עצמם ממשיכים לפרק כסף שאין להם על דברים שהם לא צריכים ובכך משמשים דוגמה שלילית מובהקת לילדיהם האומללים".

ראיתי שלאחרונה הבלוג פחות פעיל. מה הן התכניות שלך עבור הבלוג בעתיד? ובכלל, תכניות לעתיד? 

"הפורום דווקא פעיל מאוד, והוא ממקד את עיקר תשומת הלב בימים אלו. אשר אלי, יש לי עיסוקים נוספים מלבד הבלוג. אני כותבת כשיש לי מה לומר. מרגישה שבחמש השנים שבהן הבלוג באוויר, הצלחתי לכסות חלק משמעותי מאוד מהעולם של עצמאות כלכלית ופרישה מוקדמת. מי שיקרא את הבלוג מראשיתו ועד סופו יקבל הרבה כלים שיאפשרו לו לממש את היעדים הללו, או לכל הפחות לעלות על המסלול בדרך לשם.

"אני לא קוראת לאנשים לחקות אותי אחד לאחד, כי הרי כולנו שונים. אבל בהחלט מנסה לגרום לאנשים לחשוב מה הם יכולים לעשות בדל"ת אמותיהם כדי לשפר את המצב, מעבר לעוולות השיטה/המערכת ככל שהן קיימות. בהקשר הזה, הבלוג שלי היה ועודנו קונטרה הומניסטית לקולות הפטאליסטיים שנשמעו  כאן בימי המחאה החברתית: הוא מאמין ביכולתם של בני אדם לקחת את גורלם בידם, לשנות ולהשתנות, גם נוכח מציאות דורסנית".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת*

אקטיביזם טרנדים יזמות יחסי עבודה כללי       
{ לכתבה "אני, הסולידית" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות