חליפה מהודרת, אילוסטרציה. תלבושת אופיינית לשבוע הראיונות שעובר כל סטודנט למשפטים. תצלום מתוך פליקר

המרוץ למשרד

ברוכים הבאים ל"שבוע הראיונות" שעובר כל סטודנט למשפטים בשנתו השלישית – זה שיקבע באיזה משרד עורכי דין יעבוד כמתמחה. הלחצים, החרדות, הריצה הסיזיפית בין המשרדים, חדרי ההמתנה עמוסי הבורקסים והחליפות שנראות כמו תחפושות. כתבנו היה וראה

אם הסתובבתם במהלך חודש מארס בתל-אביב או בירושלים, יש סיכוי לא רע שראיתם אותם: אלפי תלמידי שנה שלישית למשפטים באוניברסיטאות ובמכללות ששוטטו ברחובות בלבוש מחויט ודילגו ממשרד למשרד. זהו השבוע המכונה בעולם המשפט "שבוע הראיונות" (שנמשך 10 ימים, אבל מי סופר), שבו, על-פי כללי לשכת עורכי דין, מותר לראשונה למשרדי עורכי הדין לראיין את המועמדים הפוטנציאליים להתמחות בשנה הבאה. בסופה של ההתמחות, ולאחר מעבר מבחני הלשכה, יוכלו הסטודנטים לעסוק לראשונה במקצוע.

כיצד נראה השבוע הזה מבעד לעיניהם של המועמדים הפוטנציאלים? ההתרחשות המתוארת כאן מבוססת על חוויות אישיות של הח"מ, סטודנט שנה שלישית למשפטים, בשילוב עם רשמים שזרמו ממועמדים נוספים. אמ;לק: מזל שראיונות להתמחות עושים רק פעם בחיים.

שלב ראשון: הטלפונים

למרות ששבוע הראיונות מתרחש לרוב רק באמצע מארס (ב-15 עד ה-25), העיסוק בו מתחיל הרבה קודם – ליתר דיוק, לקראת סוף נובמבר או בתחילת דצמבר, כשמכשירי הסלולאר של המועמדים מתחילים להרעיש משיחות נכנסות. מהצד השני של הקו ממתינים בדרך כלל נציגי משרדי עורכי הדין השונים המנסים לזמן את המועמדים המתאימים מבחינתם לראיון. מטבע הדברים, הריטואל הזה גורר לא מעט רחש-בחש בין המועמדים – למי התקשרו, מאיזה משרד ומתי – והרחש גורר בתורו לא פעם גם לחץ ותחושת תחרות.

הניסיון למצוא תבנית או דפוס מסוים שעל-פיהם מגיעים הטלפונים נוחל כישלון חרוץ. וכך, רמת החרדה הנרשמת בקרב הסטודנטים מטפסת מעלה בשבועות הבאים, עד שבדיעבד מתברר – או לפחות התברר הפעם – שהבהלה היתה מיותרת לגמרי: הרוב קיבלו שיחות בדיוק ממי שרצו, כלומר מהמשרדים שאליהם ייחלו להתקבל.

בשלב זה מתחיל אתגר חדש: סידור הלו"ז. או כמו שהעדפתי לכנותו – הסודוקו הגדול. אמנם, הכללים מאפשרים שבעה עד תשעה ימי ראיונות מלאים בשנה, אך בפועל מרבית המשרדים מעוניינים לראיין בעיקר בימים הראשונים – הן משום שרובם מזמנים גם לראיונות שנייִם בחציה השני של התקופה, והן מתוך הבנה שלאורך עשרת הימים הללו, רמת הריכוז של המועמדים צונחת (ועל זה בהמשך). כך שבתוך ימים ספורים – להזכירכם אנחנו עדיין בדצמבר – מתמלא היום הראשון לראיונות עד אפס מקום (כלומר, כל סטודנט קובע בו כארבעה-חמישה ראיונות). לא עוברים מספר שבועות נוספים, עד שגם כל שלושת הימים הבאים מלאים לגמרי, והלו"ז מאיים להתפקע.

בשלב הזה, מרבית הסטודנטים נדרשים לחשבון נפש ומבטלים חלק מהראיונות, מהסיבה הפשוטה שלא ניתן לקיים את כולם בזמן קצר כל-כך. ואם זה לא מספיק, השנה החליטה במפתיע לשכת עורכי הדין להקדים את תקופת הראיונות בשלושה ימים (ל-12 עד ה-22 במארס), וזאת לאחר שמרבית הראיונות כבר נקבעו, מה שגרם לסבב נוסף ומתיש של טלפונים וסידור מחדש.

בנסיבות הדחוסות הללו, כל שיחת טלפון מקפיצה אותי כאילו היתה אזעקת אמת, ואני מוצא את עצמי עוזב כל עיסוק באותו הרגע, ועונה. ומה קורה אם מפספסים? באחד מימי הזימונים קיבלתי שיחת טלפון בשעה מאוחרת יחסית ממשרד גדול וידוע, אך פספסתי אותה ממש בשניות ספורות. מיד חייגתי למספר בחזרה, ומצדו השני ענתה לי המזכירה בעייפות: "משרד עורכי דין שלום". כאשר ציינתי את שמי ואת העובדה שהתקשרו אלי ממש בזה הרגע, היא התקשתה להאמין: "אבל איך יכול להיות? אין פה אף אחד!". המשרד אמנם חזר אלי ביום שלמחרת, אבל התעלומה נותרה בעינה.

שלב שני: הסיורים

אמנם מיקמתי את שלב זה לאחר ארגון הלו"ז, אך בפועל הוא מתרחש במקביל: בכל התקופה שבין דצמבר למארס, לרבות בשבוע הראיונות עצמו.

במסגרת הסיורים במשרדי עורכי הדין, אותם מארגנים מרכזי ההשמה (או המשרדים עצמם), מנסים הסטודנטים לקבל תחושה של חוויית ההתמחות באותו המשרד, כשגם המשרדים מנסים בתורם להעניק לסטודנטים את הרושם הנכון לגביהם. דינו של המאמץ ההדדי להצליח רק באופן חלקי, שכן קשה מאוד לסטודנטים, הנחשפים בפעם הראשונה אל המשרדים, לגבש דעה מוצקה לכאן או לכאן במהלך סיור של כשעה בלבד (זהו הזמן המוקצב למשרדים). התוצאה היא בעיקר בלבול, ופתיחתן של שאלות רבות שיישארו בשלב הזה ללא מענה.

שלב שלישי: ההתארגנות

מי שחשב שניתן להגיע לראיונות בטי-שירט וג'ינס יתבדה במהרה: הדרישה הלא פורמלית היא להגיע בלבוש פורמלי – משום שזו צורת הלבוש שבה נהוג להופיע גם לעבודה במרבית המשרדים. לפחות מבחינתי, הדבר הצריך נדידה לקניון הקרוב, כדי לקנות לבוש מחויט בפעם הראשונה בחיי. התוצאה (לא רק אצלי, אלא בקרב רוב חבריי למחזור): מכנס מחויט, חולצה מכופתרת (לרוב של קסטרו או רנואר), ונעליים מבריקות (או נעלי עקב, אצל מרבית הבנות). "זה מרגיש כאילו כולם פה בתחפושת", אומרת אחת מחברותי למחזור בעת שאנחנו מחכים בחדר המתנה לראיון, וקשה שלא להסכים איתה, במיוחד כשרגע לאחר הראיונות נשלחים הבגדים והנעליים בחזרה לארון לשנה או שנה וחצי נוספות, עד למועד תחילת ההתמחות.

בימים האחרונים שלפני תקופת הראיונות, חלק מהמועמדים גם משקיעים בהכנת קבצים מסודרים המכילים את כל המסמכים שייתכן שיידרשו להציג בראיון, ואחרים עוברים על מחברות משנים קודמות מחשש שיישאלו שאלות משפטיות. השיעורים באוניברסיטה בשבוע שלקראת הראיונות הולכים ומתרוקנים, בניסיון אחרון ללמוד ככל הניתן לקראת הראיונות.

שלב רביעי: ההמתנה לראיונות והמעבר בין המשרדים

כשסוף-סוף מגיעה תקופת הראיונות המיוחלת, אני עולה על מחויט, יוצא לדרך ומגיע אל… חדרי ההמתנה של המשרדים. אם חשבתם שמרבית הזמן בימי הראיונות מוקדש לראיונות, הרי שטעות בידכם: רובו עובר בסופו של דבר בנסיעות בין המשרדים; בהמתנה לראיון; או בהמשך שהייה לאחר הראיון בחדרי ההמתנה שהכינו המשרדים במיוחד לרגל המאורע.

למה להישאר בשטח המשרד שאליו כבר סיימת להתראיין? משום שלפחות חלק מהמשרדים מגדילים לעשות ומציידים את החדרים הללו במזון ובשתייה, ועבור סטודנטים תפרנים שכמותנו, שמוצאים את עצמם ימים שלמים במעבר בין משרד למשרד ללא זמן לשבת לאכול, מדובר בדיני נפשות של ממש. התפריט מבוסס בעיקר על מאפים, אבל יש שמגדילים ומוסיפים סנדוויצ'ונים קטנים ואפילו טורטיות. וזה הרי גם אומר משהו על טיב המשרד.

שלב חמישי: הראיונות

אז כמו שכבר רמזתי קודם, נדמה שבכל התהליך, זהו דווקא החלק הקצר ביותר. השאלות אותם נשאלים המועמדים בראיונות מתחלקות לרוב לשניים: שאלות אישיות ("ספר על עצמך", "ציין תכונה טובה ורעה" ודברים כגון אלה) ושאלות משפטיות, המנסות לבחון את החשיבה המשפטית של המועמד ואת יכולתו להתמודד עם סוגיה משפטית באופן מהיר. פה ושם ישנן הפתעות: אחד המראיינים שאל אותי שאלות הגיון, ואחר ביקש להתקשר לאחד מחברי הטובים באמצע ראיון (טריק חביב למדי שגרם לי לחשוב על הראיון עוד זמן רב לאחר מכן, ולכן גם על המשרד, וכך הצליח לבדל אותו באופן משמעותי מהאחרים). אבל בעיקר זכורה לי המראיינת שניגשה קודם כל לסעיף התחביבים בקורות החיים, גילתה שאני בעל חיבה עזה לתיאטרון, ונטשה את כל השאלות המקובלות לטובת שיחה שרובה המוחלט עסק בספרים ובמחזות, עד שלרגע שכחתי בכלל שמדובר בראיון עבודה. זה היה מבחינתי אחד הרגעים היותר טובים בשבוע הזה.

שלב שישי: העייפות

לא במקרה בחרתי להקדיש לעייפות חלק נפרד, שכן זהו החלק שלרוב נמנעים מלדבר עליו. אבל יחד עם זאת, אין סטודנט שלא חווה לפחות מיני-קריסה אחת במהלך תקופת הראיונות. מספרם הגדול והצורך לעבור במהירות בין כמות עצומה של משרדים גורמים למרבית המועמדים להגיע אל סוף הימים הראשונים בעייפות מוחלטת. בכל יום שעובר, הסטודנטים שאני פוגש בחדרי ההמתנה נראים לי עייפים יותר ויותר, ואני משוכנע שהדבר ניכר גם על פניי. העייפות הולכת ומצטברת מיום ליום, עד שביום הרביעי כבר קשה לי לדבר באותה החיוניות של היום הראשון. בשלב הזה אני מצליח להבין מדוע היה חשוב למרבית המשרדים לקבוע את הראיון בשלב מוקדם יחסית – כולם מעוניינים לראיין את המועמדים כשהם במיטבם, ולכולם ברור שככל שהראיון נקבע בשלב מאוחר יותר, כך הסיכוי לעשות זאת הולך ופוחת.

שלב שביעי: ההחלטה

לפי כללי לשכת עורכי הדין, על המשרדים אסור לומר במפורש מיד במעמד הראיון האם הם מקבלים את המועמד או לא, וזאת עד ל"תאריך ההודעות" המגיע מיד בסיום תקופת הראיונות. השנה הוא נקבע ב-22 במארס. עם זאת, וכדי לאפשר מתן אינדיקציה כלשהי למועמד, מותר להם לרמוז על מצבו, ומתברר שישנן שלל דרכים יצירתיות לעשות זאת: חלקם מקפידים להתקשר מספר פעמים לאחר הראיון, אחרים מוסרים את מספר הטלפון האישי של המראיין, וחלק אחר מקיים אירועים "למתמחים נבחרים". כל הפרקטיקות הללו נועדו לומר את אותו הדבר, רק בלי להגיד אותו – "אנחנו נתקשר אליכם ב-22 למארס, גם אם בינתיים אסור לכם לדעת את זה רשמית".

בעזרת השילוב בין המידע המוכמן הזה, לרושם שגיבש המועמד על המשרדים השונים בעת הסיור בהם, הוא אמור להחליט היכן הוא מעוניין להתמחות. אז איך באמת מחליטים? כששאלתי על כך את המתמחים במשרדים השונים (כלומר, אלו שהיו במצבי לפני שנה או שנתיים), רובם נתנו את אותה התשובה: "לפי תחושת הבטן". יש הגיון רב באמירה הזו, שכן בסופו של יום – אחרי כל הסיורים, השיחות והראיונות – נראה שההחלטה הגורלית הזאת, שיש לה השפעה ניכרת על המשך הקריירה (רבים מהמתמחים יעסקו לבסוף בתחום דומה או זהה לזה שיעסקו בו במהלך ההתמחות, והניסיון אותו הם צוברים בהתמחות חיוני מאוד להמשך דרכם כעורכי דין צעירים), קמה ונופלת בדיוק על אותו הדבר שאנחנו מסתמכים עליו כמעט בכל החלטותינו היום-יומיות: על האינטואיציה שלנו. כלים משפטיים לא יעזרו כאן.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של כותרת*

יחסי עבודה מגזין עולם העבודה       
{ לכתבה "המרוץ למשרד" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות