אוטובוס המגורים של האמן ברוך שוהם

הומלסים, אבל בקטע טוב

המרוץ לדירה מעסיק כמעט את כל הישראלים, אבל מסתבר שיש גם צורות חיים אלטרנטיביות. פגשנו שלושה אנשים, שונים כמעט בכל דבר, שיש להם מכנה משותף אחד – אף אחד מהם לא גר תחת קורת גג. זה סיפורם

ע', בן 33, בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בטיפול במוסיקה, עובד כשכיר בתיכון בית אקשטיין עם נוער בעל קשיים רגשיים, ומעביר טיפולים במוזיקה כעצמאי. עד לאחרונה התגורר ע' בוואן. כעת, הוא מספר על החוויה.

"קניתי רכב של מישהו שגר שם שנה עם אשתו, אז כבר היתה שם כבר מיטה", מתאר ע' את החיים ברכב מסחרי, "שירותים ומקלחת לא היו לי בוואן, אז הייתי הולך להתקלח בקאנטרי וככה הייתי עושה כושר על הדרך. הייתי מחנה אותו ליד העבודה וישן שם כדי לחסוך את הפקקים של הבוקר. הייתי יושב בוואן על גבעת הר במשך שעות, עם כוס יין ותאורת חוץ בלילה – ומתפנן. גם היו לי היו לי מלא דייטים בזכותו. שמתי תמונה של הוואן ב'אוקיי קיופיד' ופגשתי נשים ממש מגניבות".

ע' לא מתלונן על הסידור שמצא. "להגיד שיש לי שני תארים, שתי עבודות ועדיין חייתי בזבל – זה לא מדויק. המציאות יותר מורכבת", הוא מסביר, "אני יכול לשחק אותה מסכן, אבל האמת היא שזה באמת היה חלום שלי. הסתדרתי והייתי מבסוט, עשיתי מהלימון לימונדה".

יש קהילות שלמות של אנשים שגרים בוואן, מספר ע', הן נקראות "כפרים על גלגלים. זה לא בהכרח במקומות נידחים. ברצועת חוף הצוק למשל, בגבול תל אביב הרצליה, מתמקמים כל ערב כ-30 קרוואנים, שביום בעליהם מסתלקים לעיסוקיהם או לעבודה".

בשלב מסוים מאס ע' במגורים מסוג זה וביקש לעצמו קורת גג נורמטיבית, ובימים אלה הוא מתאקלם בדירה חדשה במושב בן שמן. "הסיפור שלי הוא שילוב של הגשמת חלום ושל יוקר מחיה, שגומר לך את כל המשכורת על שכירות", מסכם ע', "החלום הוא נחמד, הוא הוגשם, אבל זו לא צורת מחייה שהייתי רוצה לעצמי. בדירה הראש שלי פחות מסתובב".

לבסוף נראה שהתנאים השוחקים הם שהכניעו את ע'. "אחרי 12 שנים החלטתי להפסיק לעשן וחזר לי חוש הריח. לילה אחד הרחתי את האבק שיש בוואן, וממש נחנקתי מזה", הוא מתאר, "יצאתי החוצה לנשום אוויר. פתאום הבנתי כמה זמן לא ניקיתי את הוואן, כמה הוא מגעיל. הוואן היה צנוע. לא היה מזגן, הוא היה מחניק כזה. התקמצנתי בעלות שלו, ושילמתי על זה באיכות החיים שלי".

בוואן, ע' נדרש לתכנן את הלינה שלו מדי לילה. "זה לא פשוט לחשוב כל פעם איפה אני הולך לישון הלילה. הייתי קם ולא יודע איפה אני. הייתי צריך ליישר את הוואן עם פלס כדי לא לישון עקום", נזכר ע', "עכשיו אני מעריך הרבה יותר את העובדה שיש לי שירותים זמינים ואני לא צריך לישון ליד מקומות עם שירותים, ויש לי גם מקלחת ומקרר".

הוואן של ע'. יש שירותים מקלחת ומקרר

בנוגע לשאלת ההתמודדות של הסביבה הקרובה עם צורת החיים הזו, אומר ע': "אני מגיע ממשפחה אמידה אבל אני לא לוקח ממנה כסף. אני מסתדר עם הקלפים שקיבלתי בחיים. הם אמרו לי שאם אני צריך כסף אז לבקש, ולא ביקשתי. זאת האמת".

אתה מספר על הפרק הזה בחייך לאנשים שאתה מכיר?

"סיפרתי לחברים הקרובים שאני גר בוואן, וגם לחברים במקום העבודה שלי. התגובה הראשונית של הבוס היתה שוק, אבל השוק עבר עם ההסבר שלי. נתקלתי גם באנשים שאמרו לי 'ואוו זה החלום שלי'", אומר ע', "גם התיכוניסטים בבית אקשטיין, שם אני מלמד, היו רואים אותי מגיע עם וואן בבוקר. הסברתי להם מה המשמעות של זה והעברתי להם שיעור על צורות חיים אלטרנטיביות. מדובר בילדים עם בעיות השמה שלא מתאימים לבית ספר רגיל. ועדיין, הרגשתי שאני צריך לזעזע אותם כדי שיידעו מה קורה ואיך אפשר להתמודד עם שכירות".

***

א', בן 25, מתגורר עם ארוסתו ובנם בן הארבע, באוטובוס שעומד בלב יער. בני הזוג ביקשו לצאת מבית ההורים מבלי לשחוט את הכיס. "אמרתי לה יום אחד שאנחנו צריכים לחשוב על אפשרות של מגורים באוטובוס", מספר א', "היא אמרה לי שזה היה החלום שלה בתור ילדה, ואז אמרתי לה: 'יופי, אז אני אגשים לך אותו'".

ההרפתקה החלה במכירת הרכב ורכישה של מיניבוס מרצדס משנת 96'. "עשיתי הכל לבד. חתכתי את הרצפה כדי לייצר מפלס אחיד, ושמתי במקום רצפת פרקט", הוא נזכר, "גיליתי שאני יכול לעשות המון דברים. פעם ראשונה שלמדתי אינסטלציה, עבודה בעץ וסלילת כביש".

סליחה? סלילת כביש?

"בערך, סללתי שביל עפר מפולס שעליו הוואן עומד יציב".

במנוע האוטובוס א' לא נגע, כך שהוא עדיין כשיר לתנועה: "אני יכול להזיז אותו, אבל הוא לא יוצא מהיער. הקפאתי אותו כדי לא לשלם כל שנה טסט וביטוח".

אז איך הכל נכנס בוואן, אתם שואלים? ובכן – לא נכנס. "מדובר בסך הכל בעשרה מטרים רבועים, הכל קטן", מבהיר א', "מקרר קטן, מטבחון קטן, אמבטיה ושירותים צפופים, וספה-מיטה שנפתחת לכדי מיטה וחצי בלילה. אנחנו קוראים לה 'מיטה זוגית'. מעל המיטה שלנו בניתי מיטה קטנה לילד".

מאחר שמדובר בבית שעודנו נבנה, הזוג נעזר פה ושם בהורים. "כיוון שעדיין לא חיברנו את המקרר. בבוקר אנחנו עוברים בדירה של ההורים שלי לאכול", מסביר א'. במהלך היום הם הולכים לעבודה, ואחר כך עושים קניות ככל המשפחות.

הוואן הדומם חונה נכון להיום בקרחת יער, נוף פסטורלי שבחר א' במיוחד מול ההתנחלות כוכב יעקב שבאזור בנימין. השכנים הם צבועים, שועלים ובית קברות. אין אף יישוב במרחק הליכה משם.

הלוקיישן של א', מול ההתנחלות כוכב יעקב שבאזור בנימין

"גדלתי ביישוב קטן במשפחה דתית", מספר א', "זו דרך חיים מאוד שונה, למשל – גדלתי בלי טלוויזיה בבית. באיו"ש יש הרבה מבנים שהם לא חוקיים, אבל אנחנו ממש לא עוד התנחלות. עוד חודש אני ובת הזוג שלי מתחתנים ויש לי חברים פלסטינים שיבואו לחתונה. זה ממש לא עניין פוליטי. זה בסך מקום יפה ושקט, מה שרציתי בדיוק".

גם במקרה של א', תגובות הסביבה היו די אוהדות. "לא נתקלתי ביותר מדי תגובות שליליות. יש מי שעיקם את האף ואמר שזה קטן מדי, אבל הרבה אנשים אמרו לי שזה החלום שלהם. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה ועל הדרך אני חוסך המון כסף. עלות הרכב עם כל הציוד, המטבחון, המקרר, השירותים, כל העצים שקנינו כדי לחפות את האוטובוס ויציקת הבטון, הסתכמה ב-60 אלף שקל".

א' גיבש צורת חיים אקולוגית, שגם מאפשרת מחיה במחיר שפוי. חשמל משפחתו מקבלת מהשמש על ידי מערכת סולרית, ואת תוצרי האסלה הם מפנים בעצמם. "השירותים שלנו לא מחוברים לתעלת ביוב. כל הפסולת מתרכזת בתוך פיילה ואחרי שהיא נערמת, אנחנו מפנים אותה לאדמה ואחרי כן היא משמשת כדשן לעצים. אנחנו גם לא משלמים שירותי ארנונה כי לא מפנים לנו את הזבל".

זה לא מגעיל אתכם?

"שמעי, החלטנו להתלבש על הפרויקט הזה של הוואן והמטרה מקדשת את האמצעים", הוא אומר בחיוך. "מעבר לזה, אקולוגית, זה הדבר הנכון לעשות. אל תשכחי שהצרכים שלנו הם בעצם דשן שמועיל לסביבה".

אבל נשמע שהמחיר גדול, אולי מדי.

"לא, בסך הכל גם אני וגם המשפחה שלי נהנים מצורת המגורים הזאת. זה באמת לא כזה נורא כמו שאנשים מדמיינים. הבן שלי מתלהב ומספר לכולם בגן שהוא גר באוטובוס ושאמא ואבא עוד מעט מתחתנים. אנחנו מחכים לקיץ, שהוא תמיד חגיגה. יש לנו מרפסת עץ בחוץ שתשמש כסלון בחודשים החמים, ונביא כלבה, עזים, כלבים וארנבים – נגדל אותם איתנו".

***

ברוך שוהם הוא גבר בן 60, פסל וצייר במקצועו. הוא מתקיים באוטובוס שהסב למגורים לפני 22 שנה. הוא עבר שישה לוקיישנים שונים ובזה האחרון הוא מתגורר שנה וחצי. "אני חי במושב בית עריף שצמוד ממערב למועצה המקומית שוהם", מספר שוהם, "ואני מאוד מאושר במתחם שלי. הקמתי בעצמי, בצמוד לאוטובוס, בית מלאכה שבו אני עובד על האמנות שלי. האוטובוס עולה בעיניי על כל מקומות המגורים הקודמים שלי".

"באוטובוס הזה גרו אנשים לפניי", אומר שוהם, "והייתי צריך לשפר אותו רק מעט – רוב השיפוצים היו בטיפול בחצר ובבניית בית המלאכה". גם במקרה שלו, האוטובוס לא נוסע יותר לשום מקום. "הוציאו ממנו את המנוע ועוד חלקים. בעל הבית – במקרה שלי בעל האוטובוס, כלומר האדם שהאוטובוס שייך לו והוא משכיר אותו – סיפר לי שהביאו אותו הנה בגרירה. אבל את ההגה השאירו והוא ממוקם מול האסלה". שוהם לא מסגיר את מחיר השכירות החודשית של האוטובוס, רק מוכן להגיד שהוא "נמוך מאוד".

שוהם מתגורר בבדידות כמעט מוחלטת, למעט חברתם של עצי פרי, שדות וחבורת סייסים שכבר הספיק ללמוד את שגרת המעוף שלהן. דרך חלון האוטובוס שוהם צופה בחיטה המבשילה, נקצרת בידי הטרקטור ונאספת לכדי קוביות לבטנה של משאית. הוא דוחה כל טענה על שממה, ומספר בהתלהבות על החיות הפוקדות את השטח, על הגפנים, עצי הפרי והחמניות הפורחות בקיץ. שיא ההתלהבות נרשם כשהוא מתאר את בית המלאכה שלו. באתר עסקי שהקים, שוהם מציג עשרות יצירות הכין בבית המלאכה בהשראת מתכת, תנועה ומוזיקה. "אלו הן שלוש המילים בעברית שמתמצתות את עבודתי", הוא מסביר. נדמה שאין קרקע פורייה יותר מזו שבה הוא נמצא לייצור מלאכתו.

כששוהם חש ספקנות ביחס לאידיליה שהוא מתאר, הוא חותם את שיחתנו באמרה הבאה: "את מדמיינת לך את הדברים לא ממש לפי מה שקורה במציאות, שאני כמו זקנה שחיה בתוך נעל. כנראה שלעולם לא אצליח להסביר באופן שיהיה מובן לך, שאפשר להיות מאושר, ומאושר באמת, בתוך אוטובוס".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת*

אקטיביזם דיור כללי מגזין     
{ לכתבה "הומלסים, אבל בקטע…" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות