חן צבי. צילום: אור קפלן

רק החיים לוקחים אותי, נוהגים אותי

חשבתם פעם כמה כסף אתם באמת צריכים? או איך זה יהיה לחיות בלי כסף בכלל? חן צבי, נווד ארץ ישראלי, מספר על השנתיים וחצי האחרונות בהן עזב עתיד מבטיח בהייטק לטובת חיים ללא בית, אכילת שאריות וטיולים בעירום

את חן צבי, בן 26, אני מכיר עוד מבית הספר היסודי. הוא ממושב גבעתי במקור, אני מהמושב עזר הסמוך. במשך השנים חלקנו כמה חברים משותפים, וכמו כל קשר עם חבר-של-חברים ממוצע – לא התראינו מאז התיכון. ואז פייסבוק נכנס לתמונה.

יום אחד, אחרי שנים של נתק, הופיע בפיד שלי פוסט די מפתיע: הזמנה לאירוע שכיכבה בה תמונתו של חן, בישיבה מזרחית, אוחז מיקרופון בידו, לבוש בדים קלילים ולראשו שיער וזקן ארוכים המזכירים מעט את דמותו של רובין וויליאמס בסרט ג'ומנג'י. הוא נראה שם יושב מול עדת מאזינים מרותקים ומדבר אליהם בתנוחה של גורו. הכותרת של האירוע: "מה אפשרי בחיים? הרצאה על נדודים וחיים אלטרנטיביים". ובפירוט נכתב: "איך זה לחיות בלי כסף? לטייל בלי שום ציוד? להגיד כן לכל הצעה? לנדוד בין קהילות? לתפוס טרמפים ללא יעד? לישון כל לילה במקום אחר? לחיות באמון ולהסתמך על העולם? איך אפשר להתחיל צעדים משמעותיים ליותר חופש ואושר? – מפגש עם חן צבי, אספן דרכי חיים ונווד ישראלי".

"אספן דרכי חיים"? כאן פייסבוק נכנס לתמונה בשנית. הודעה פרטית, מדברים, קובעים להיפגש שבת אחת אחר הצהריים בבית אמו במושב.

חודש בלי סבון

צבי חטף את החיידק מיד אחרי שירות הקבע בצה"ל. בתיכון הוא הרחיב פיזיקה ואלקטרוניקה, לפני הגיוס עשה שנתיים לימודי הנדסאי (י"ג-י"ד) ובצבא עבד כהנדסאי ("פיתחתי מעגלים מודפסים"). הוא חתם לצורך כך שנתיים נוספות. לבסוף השתחרר אחרי שבעה חודשים בלבד – "וגם זה הספיק לי", כדבריו – בסוף 2014. ואז – לדרכים.

אז איך זה התחיל?

"עוד בצבא הכרתי כמה חברות מירושלים שהיו תופסות טרמפים לכל מיני מקומות, אפילו הלוך-חזור עד אילת. זה היה שוק מבחינתי – בחורות צעירות שעושות את זה לבד, ככה פשוט, כדרך להתנייד?! הייתי תופס לפעמים טרמפים מהמושב לכביש הראשי, אבל לא מעבר לזה. לא חשבתי שזה אפשרי לפני כן. אז זה נתן לי רעיון לעשות טיול טרמפים בארץ, ממש שרטטתי מפה ויצאתי ליום ניסיון, לראות אם בכלל מישהו עוצר לי.

באותו היום הבנתי שכל פעם שרציתי להגיע למקום ספציפי זה סיבך אותי, והיה יותר כיף כשלא ידעתי לאן אני רוצה להגיע. ואחר כך יצאתי לשבוע טרמפים שבו לאן שלקחו אותי, לקחו אותי. לא ידעתי מראש לכמה זמן אני יוצא, לא תכננתי שום דבר, היו לי 50 שקלים בגרב וקצת אוכל בתיק שבסוף בכלל לא נגעתי בהם. זה היה השבוע הכי טוב שהיה לי בחיים. אחרי שכל החיים אמרו לי שחייב לתכנן הכל, כדי שהכל ילך 'כמו שצריך', עכשיו, תוך חוסר שליטה מוחלט, היה לי שבוע מדהים. היה פה משהו שהייתי חייב לחקור".

כמו מה?

"אמרתי לעצמי שאני לא לוקח יותר שום דבר כמובן מאליו, אני לא חי יותר חיים 'יד שנייה' על סמך ניסיון של אחרים – אני מגלה בעצמי מה קורה כשעושים דברים. אז התחלתי לעשות ניסויים עם עצמי, כל פעם חודש ניסיון של משהו. דברים קטנים: חודש בלי סוכר, חודש בלי סבון, חודש להגיד 'כן' לכל הצעה".

חודש בלי סבון, כלומר בלי להתקלח גם?

"להתקלח כן, רק בלי סבון. שאז היה נראה לי קונספט מוזר, אבל רציתי להרגיש מה זה אומר. קראתי בכל מיני מקומות אנשים שמספרים שזה אחלה ואפילו יותר כיף ויותר בריא. אז אמרתי שאנסה – והיה סבבה. מאז אני באמת לא עושה את זה, ואני גם לא משתמש בדאורדורנט או משחת שיניים. היום זה קצת יותר אידיאולוגי. פוליטי אפילו".

לא להשתמש בסבון זה פוליטי?

"כן, צריך להכיר בזה שאנחנו בסך הכל בעלי חיים, הריחות שלנו ממש טובים ונפלאים וחבל שאנחנו, בתור תרבות, מתביישים בהם. אין בנו משהו טבעי ששונא את הריח של עצמנו, אנחנו לומדים לשנוא אותם. תראה כמה מגוחך".

בלי אוכל, בלי כסף, בלי בגדים

אז מהרגע שהשתחרר מהצבא לפני שנתיים וחצי, צבי נודד בדרכים. הוא צבר חוויות ותובנות רבות, שהכותרת של כולן, כפי שהוא מנסח אותה, היא: "מה אפשרי בחיים". את חלקן אפשר לקרוא בהרחבה בבלוג שלו, "איש דרור" שמו, שבתקופה האחרונה מעט הוזנח. אלא שאי ההתמדה, הוא אומר, היא חלק מהאג'נדה.

וכך, במרץ 2015 סיבלט את הדירה התל אביבית, נסע למושב, ארז תיק עם מזרן שטח, שק שינה, ז'קט, סכין ואיזה כלי לאכול בו – וזהו. בלי כסף, בלי תעודות מזהות, בלי אוכל. פלאפון היה, אבל רק לחירום. הוא התחיל כך חודש של טראמפים. "התחלתי חודש של טרמפים אקראיים וקראתי לו 'חודש חינם', מה שאמר שהיה מותר לי לעשות ולצרוך רק דברים שלא עלו כסף", הוא מספר. "זה מעבר לעניין של לא לקחת אתי כסף – אסור לי להרוויח כסף, אסור לי לעשות סחר חליפין. רק חינם".

איך שרדת?

"תחשוב על זה. מה עולה כסף?"

צבי בהרצאה. צילום: אופק רון כרמל

הכל. אוכל, נגיד?

"אז אוכל אפשר לחלק לשלושה דברים: לקט, שארית ומתנה. לקט – לאכול מהטבע. זה בחינם. בכל גינה גדלים עלים ירוקים שהם יותר טעימים ומזינים מהעלים הירוקים שיש בסופר. הם כמובן יותר זולים כי אפשר פשוט לקטוף אותם ואנשים פשוט מקצצים אותם מהגינה שלהם, שזה קצת מוזר".

"שארית זה אומר Dumpster Diving או Table Diving (נבירה משולחן ונבירה באשפה, בהתאמה). וגם לאסוף בפרדסים, שזה נחשב קצת ליקוט. יש המון שאריות של התרבות שלנו, פשוט טונות על טונות. מסעדות זורקות אינסוף אוכל, שווקים בסוף יום גם. צריך לראות את זה בשביל להבין".

בעצם אכלת מהזבל.

"זה יכול להיות פיזית לאכול מהזבל, אבל אתה גם יכול לחיות כמו מלך! אתה גר בתל אביב, נגיד. מה בא לך לאכול? המבורגר? סושי אולי? קח אופניים, סע למסעדה שאתה הכי רוצה לאכול בה, ופשוט תבקש מהם לבוא לאסוף את השאריות בסוף היום במקום שילכו לפח, ותחלק גם חצי לאנשים נזקקים – זה טוב לקארמה. עדיף שאני אוכל את זה מאשר הפח".

ולא התביישת לעשות את זה? אתה לא נזקק, לא הומלס בלית ברירה. יש לך בחירה.

"זה באמת מביך בהתחלה לדבר עם אדם זר ולבקש את זה ממנו. גם לאכול מהפח היה מביך אותי בעבר. אבל זה משהו תרבותי, אפשר להתנער ממנו די בקלות; במקום שמזון יתבזבז ויגיע למזבלות וישחרר גז מתאן שתורם להתחממות הגלובלית, הוא יכול להגיע לפה שלך – אז למה לא לעשות את זה? זה פשוט לא הגיוני. יש מן מחשבה שאתה חייב שיהיה לך הכל משלך, שלא תצטרך דבר מאף אחד, שאם אתה משיג משהו בחינם אז אתה 'אוכל חינם' וצריך להתבייש בעצמך. זה הגיוני רק כשאתה חי בחברה קפיטליסטית-תאגידיסטית-צרכניסטית שכולם רק רוצים שתקנה, אבל אין בזה שום היגיון טבעי".

לא פחדת שלא יהיה לך אוכל?

"נו, מעולה, רציתי להתמודד עם הפחד הזה! זה הפחד הכי גדול של החברה שלנו, שלא יהיה לי, פעם התמודדת וראית איך זה באמת כשלא היה לך?".

אני מפחד שלא יהיה לי, אז כמו הרבה אנשים נורמטיביים אחרים, אני עובד והולך ללמוד באוניברסיטה.

"ואולי אתה משיג פי ארבעה ממה שאתה באמת צריך, רק מהפחד שלא יהיה לך? אותי מדליק לפגוש את הפחד הזה. להבין מה קורה באמת כשאין לך".

אז היית רעב?

"היו סיטואציות, אבל התחלתי לחוות רעב בצורה שונה. אלה חוויה מדהימות! רעב לא אומר בהכרח יותר סבל, רעב לא שווה כאב. כולה רעב, עובר. אני לא מדבר על אנשים רעבים, כן? אני מדבר על תחושת הרעב הרגעית, כשאתה יושב בבית מטר מהמקרר, ורגע מקרקרת לך הבטן, אז אתה מתחרפן וחייב לדחוף מלא דברים לפה. אבל ממש לא הגעתי לקצה. אם היית רואה כמה אוכל נזרק, לא היית מתפלא שאני אומר שאכלתי בחודש הזה ממש טוב".

אז הבנתי איך חיית מאוכל חינם. מה עם שינה?

"אם יש מזרן שטח ושק שינה, אז אפשר לישון בכל מקום. ברחוב, בפארקים, בבניין נטוש, בפרדס או בחוף הים, על גדות נחלים ואפילו מתחת למחלפים. בכל המקומות שאפשר לחשוב עליהם – ישנתי. כמובן שישנתי גם אצל חברים לפעמים. פעמיים גם יצא לי לישון בחוץ בגשם".

אז שנתיים וחצי, חי בחינם?

"לא. היה חודש אחד 'חודש חינם', ומאז אני כן מוציא כסף. בשנה הראשונה לנדודים הוצאתי בערך 9,000 שקל".

זהו?

"כן, וזה כולל איזה 2,000 שקל לביטוח לאומי. התחלתי עם הזמן להנחות סדנאות של תקשורת מקרבת, 'סדנאות מקרבות' אני קורא להן, ואני עושה את זה בדאנא – זאת אומרת שכל אחד שם באנונימיות כמה שהוא רוצה. אז הכנסתי קצת כסף, וגם היו לי קצת חסכונות מהקבע".

ברוכים הבאים לטיול בעירום

מאז הוא הסתובב לא מעט וגם התנדב במספר מקומות. בין היתר, צבי השתתף ב"עץ בעיר" – מעין קהילה אקולוגית עירונית בתל אביב; השתתף באירועי הצלת מזון ב"רובין פוד" בחיפה; התנדב חודש בקיבוץ נאות סמדר; חי שלושה חודשים בגולן בקומונה עם 13 אנשים והתנדב שם במשק.

מה הדבר הכי יוצא דופן שעשית במהלך התקופה?

"טיול בעירום. זה לא משהו שאני ארגנתי, אלא אנשים אחרים, אבל לי אישית זו היתה חוויה מאוד מיוחדת. ארבעה ימים טיול בגולן, קבוצה של עשרה אנשים בערך, בלי כלום. ממש. בלי בגדים, בלי אוכל, בלי תיק ושק שינה, בלי בקבוק מים, בלי… כלום. עירומים כמו שנולדנו. גם עדשות מגע ועגילים הורידו".

צבי, בחצר בית אמו במושב (צילום: עומר גרזון)

איך זה הרגיש?

"זו חוויה ממש מצניעה. אתה מרגיש מעין חיבור הרבה יותר גדול לטבע, לחוות את עצמנו פתאום כמו בעלי חיים, כמו שאנחנו. אני זוכר שמתישהו שכבתי על הגב והיינו מתחת לעץ תותים והיה אחד שאסף תותים והכל זולג ומלכלך – פשוט נראינו כמו בעלי חיים לכל דבר. זו חוויה מרגשת שגורמת לך להרגיש שייך לכדור הארץ במובן מאוד עמוק. אחרי זה, זה מרגיש כאילו אנחנו נוגעים בהכל דרך כפפות צמר ממש עבות ואנחנו לא מסוגלים להיות חשופים לטבע באמת וממש להרגיש אותו. מפעל התרבות האנושית עושה הרבה מאמצים כדי להכחיש את זה שאנחנו בעלי חיים".

התחושה החשופה שאתה מתאר גם בטח מביכה.

"היתה שם מבוכה בהתחלה, כן. האמת שעשיתי את זה פעמיים. בפעם השנייה זה כבר היה די קל. אז יש קצת מבוכה בין האנשים, ויש מבוכה בין בנים לבנות, ומבוכה כשנתקלים באנשים אחרים שלא בקבוצה – ונתקלנו. אבל לרוב זה היה ממש סבבה. זה משתחרר מהר".

למה בעצם אתה מטייל רק בארץ? אם אתה כבר מסתובב, לך תראה עולם.

"אפשר לומר שזה עניין עקרוני. מבחינה אקולוגית טיסות זה על הפנים. אבל האמת היא שאם באמת הייתי רוצה לטייל בעולם, אז יכול להיות שהייתי תופס טרמפים עם סירות לאירופה ומשם מסתובב".

טרמפים בסירות לאירופה? נשמע לי לא סביר.

"סביר ועוד איך, אני מכיר אנשים שעשו את זה. אבל תראה, כל החיים שלי פה, ואני לא רוצה לייצא את החוויה הזאת למן בועה של טיול ואז לחזור לחיים נורמטיביים. זה מה שרוב האנשים עושים אחרי הצבא ואז חוזרים לארץ ונכנסים לדיכאון. מה שאני מנסה להראות, זה שאתה יכול לחיות חיים, לא טיול, חיים שלמים הרפתקניים, חופשיים ומאושרים".

אתה לא חושב שזה שלב זמני, ושממילא עוד כמה שנים תצטרך בסופו של דבר להתחבר למציאות הנורמטיבית?

"הכל יכול להיות. אולי אני אחליט שאני רוצה לגדל משפחה ולכן אני רוצה ללכת לעבוד באיזו עבודה ולהרוויח כסף. מה שיעשה לי טוב".

אז מה הלאה?

"עכשיו אני דווקא מתחיל תקופה של מגורים קבועים, בקרית טבעון, במעין קומונה שיתופית עם עוד שלושה חברים וחברות. לקחנו שלושה חדרים וייתכן שנישן בכלל כולם באותו חדר. זה יהיה לפחות לשנה, ואני חושב שככה יהיה לי יותר זמן להשקיע בפרויקטים שאני רוצה לעשות".

מה למשל?

"גם הסדנאות שדיברנו עליהם, וגם ערוץ יוטיוב שאני רוצה לפתוח ולספר חוויות ותובנות; אני גם מתכנן לפתוח אתר אינטרנט שיהיה מן ארגז כלים לחיים אלטרנטיביים שיהיו בו את כל תחומי החיים: מזון, מגורים, בריאות, ניקיון, גידול ילדים, אהבה, מיניות, קהילתיות, תחבורה, כל נושא בחיים שאפשר לחשוב עליו ואפשר לגלות אופציות שאנשים פחות שמעו עליהם. ובסוף, אני רוצה להמשיך לחוות חיי קהילה, שאני רואה בהם סוג של מחקר קהילתי על עצמי. מה שאני אוהב בעיקר זה להעביר את הידע הזה הלאה".

תגיד, לסיום, זה לא קצת ארוגנטי להגיד שכולם טועים, אנשים חיים לא מהיום.

"אבל יש לי ידע אחר, זה מה שיפה. כשאמא שלי אומרת 'תקשיב לי, יש לי ניסיון חיים', אז אני עונה שיש לה ניסיון מצורת חיים אחת. פגשתי אולי אלפיים אנשים שחיים צורות חיים שונות. לא רק ילדים בני 18. אנשים בגיל 40-50 וגם בני 70-80. הכל בסדר, אנשים מסתדרים".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין "כותרת"*

איכות הסביבה אקטיביזם כללי מגזין קיימות    
{ לכתבה "רק החיים לוקחים…" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות