ג'ורג' מטר על רקע "מקסים"

"לא הבנתי למה לעשות פיגוע במסעדה של ערבים"

כשג'ורג' מטר היה בן 10, מחבלת מתאבדת נכנסה למסעדת "מקסים" החיפאית בבעלות המשפחה שלו, פוצצה את עצמה והרגה 21 אנשים, יהודים וערבים. בתוך כך, גם הזהות של מטר חטפה מכה קשה, ולקח לו שנים להסביר לעצמו מה בדיוק היה שם. היום הוא סטודנט לתקשורת בן 23 ומתנדב במד"א שמקווה לשמש כגשר בין העמים. ראיון

ארבעה באוקטובר 2003. זו היתה אמורה להיות שבת שגרתית במשפחת מטר החיפאית. עבור ההורים, הבעלים של מסעדת "מקסים" בפאתי עיר, זה היה יום המנוחה, מה שאפשר להם  להיפגש במסעדה עם הילדים כסועדים מן המניין. "אבא שלי ישב בשעות הבוקר במסעדה, וכשהתכוונו כל המשפחה לצאת לפגוש אותו לארוחת צהריים שם, הוא אמר שהמסעדה מלאה ואין מקום", אומר ג'ורג' מטר, אז ילד בן עשר והיום סטודנט בן 23 באוניברסיטת תל-אביב (תקשורת ולימודים אמריקניים). "אז במקום ללכת למסעדה, הלכנו לשבת עם סבתא שלי בכפר טורעאן. כשהגענו, הלכתי לישון צהריים. אבל אז דודה שלי פתאום העירה אותי, ואמרה את המשפט: 'קום, בוא תראה איך מקסים מתפוצץ'. אני ילד בן עשר ששומע את הדברים האלו ואומר לעצמי: 'מה זה מקסים מתפוצץ?', חשבתי שאני חולם.

"כשיצאתי מהחדר, אני רואה את כולם בוהים בטלוויזיה. סבתא שלי בוכה, האחיות שלי מייבבות בהיסטריה והטלפונים לא מפסיקים לצלצל. יצאנו בחזרה לחיפה. כשהגענו הביתה, כל השכנים כבר היו אצלנו וזו היתה פשוט היסטריה אחת גדולה של צרחות ותוהו ובוהו. חברה של אמא שלי לקחה אותי הצדה ואמרה לי: 'אבא שלך עכשיו מגיע, הוא עבר משהו מאוד קשה ואני צריכה שתחבק אותו ותגיד לו שהכול בסדר'". וכך אכן היה. ג'ורג' בן ה-10 חיבק את אביו הבוכה ואמר: "הכול בסדר".

הפיגוע שם אותי ממש באמצע הסכסוך

באותה השבת, נאדי ג'רדאת, עורכת דין בת 29 מג'נין שארוסה ואחיה נהרגו על ידי צה"ל מספר חודשים קודם לכן, נכנסה למסעדה ביחד עם הנהג שהסיע אותה לחיפה. לאחר שסיימו לאכול, היא צעדה למרכז החדר ופוצצה את עצמה. 21 אנשים נהרגו. בין ההרוגים היו גם יהודים וגם ערבים. מדובר במסעדה שהיתה בבעלות ערבית-יהודית משותפת למן הקמתה בשנות השישים, וגם צוות העובדים שלה היה מעורב.

"הפיגוע היה טראומתי מכל כך הרבה סיבות", ממשיך מטר. "חלק מההרוגים היו משפחה וחברים, והמחבלת – היתה פלסטינית. הדבר הזה הציב אותי בנקודה קשה. בתור ילד בן עשר, שלא מבין בפוליטיקה, במלחמה או בסכסוך הישראלי-פלסטיני – אני פתאום לא יודע איפה אני נמצא. כולם יודעים שכביכול פיגועים הם נגד ישראלים-יהודים, והנה, נכנסת מחבלת מתאבדת ערביה למסעדה יהודית-ערבית, מתפוצצת ורוצחת גם ערבים וגם יהודים, כשאני, ערבי-ישראלי, הבן של הבעלים של המסעדה. פתאום אני עומד בסיטואציה שאני לא יודע מה הזהות שלי, או מה אני אמור לחשוב. זה פשוט שם אותך בתוך הסכסוך – ממש באמצע".

מה הבנת ממה שהתרחש סביבך?

"אבא שלי קיבל את זה מאוד קשה. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה ומתפרק, דווקא אמא שלי שלטה בעצמה ולא הסגירה שום רגש, כלום".

הפיגוע הסב פגיעה גדולה לבני המשפחה של ג'ורג'. ראשית, נפגעו בו בני משפחה וחברים. "סבא שלי נפצע בפיגוע", ג'ורג' מספר. "הוא ישב בשולחן עם שלושה צעירים, שספגו את המכה עבורו, ושלושתם נהרגו במקום. אני זוכר שסבא שלי תמיד אמר שעצוב לו שאלוהים לקח את הצעירים ולא אותו – וזה משהו שתמיד רץ לי בראש. בני משפחה שלי נפצעו, חברים מאוד טובים של אבא שלי נהרגו – זה לא משהו שפשוט קמים ממנו וממשיכים כרגיל", הוא מספר.

בנוסף, הפיגוע גרם כמובן גם לפגיעה כלכלית משמעותית. המסעדה חזרה לתפקד רק כעבור חצי שנה (ועובדת עד היום), אחרי שנדרש שיפוץ מסיבי. משפחת מטר קיבלה אמנם פיצוי מהמדינה, אבל לא היה בזה כדי למחוק את הנזק. "היתה בעיה רצינית: עכשיו פתחנו מחדש את המסעדה, איך אנחנו יכולים להגיד לאנשים 'בואו לאכול במסעדה שנהרגו בה 21 איש ונפצעו קרוב ל-100?".

כילד, איך הסברת לעצמך את מה שקרה?

"כשהייתי יותר צעיר, חיפשתי אשמים והדבר הראשון שעלה בי זה כעס. אוטומטית האשמתי את המחבלת ואת הארגון שהיא השתייכה אליו (הג'יהאד האסלאמי), לא הבנתי למה לעשות פיגוע במסעדה של ערבים – מי פה הקורבן? כמובן עם זאת שאני מתנגד לכל סוג של טרור, גם נגד יהודים.

"יחד עם זאת, אני מניח שאלמלא הפיגוע, לא הייתי יכול להיפתח לצד הישראלי והיום אני יכול להגיד שאני כבר לא מאשים אף אחד. אני חושב שכולנו קורבנות של מלחמה, והמסקנה היא שמי שבסוף סובל ומת אלה אנשים חפים מפשע. אם אני אגיד שאני מאשים אותו ואותו – לא נגיע לשום התקדמות. אני מעדיף שהסיפור שלי יהיה סיפור של שלום ולא של האשמה – כי כאלה לא חסר".

מחובר לזהות הערבית שלי

אתה מרגיש שהפיגוע הוביל לניתוק מהזהות הערבית שלך?

"מצד אחד, אני רוצה להגיד לך 'לא', אבל הצד היותר הגיוני יגיד שכן. בדיעבד, יש פה משבר זהות גדול, אני חושב שכל ערבי שהיה עובר מה שעברתי – היה מתמודד עם אותו המשבר בדיוק. יש לי המון חברים ערבים, והרבה מהם לא מסכימים עם הדעות הפוליטיות שלי. הרבה מתנגדים לאופן שבו שאני מציג את הסיפור. אנשים שופטים אותי על הדעה המתונה שאני מייצג. אבל אני גאה בערביוּת שלי, ואני יודע בדיוק מי אני ומה הזהות שלי".

אז אתה חוטף משני הצדדים.

"נכון. אבל בסוף, כולם מתיישרים ואומרים לי שבסופו של דבר זו החוויה שלי, ואף אחד לא יכול להגיד לי מה להרגיש ואיך לחשוב, כי הוא לא עבר את הדבר הזה. נכון, היה משבר גדול ביחס לזהות שלי. כעסתי על שני הצדדים ובפרט על הצד המפגע – אבל אני באמת מאמין שכל ערבי שהיה עובר דבר כזה היה מגיב בצורה זהה".

ומהצד הישראלי, אתה נתקל באפליה?

"הרבה פעמים נתקלתי בסטראוטיפים כמו 'אתה לא נראה ערבי', וכמובן שגם אמירות שמגיעות מדמויות מפתח במדינה, כמו 'הערבים נוהרים לקלפיות', שיש בהן יסוד מפלה – מכוונות גם אלי וגורמות לי לחוש באפליה. אבל יחד עם זאת, אף פעם לא באמת הרגשתי את האפליה ממש על בשרי. יכול להיות שהאמירה הזאת תגרום לי להצטייר כמי שמנותק מהמציאות, אבל אני אדגיש שזה שלא הרגשתי, לא אומר שהדבר הזה לא קיים. אני חושב שחלק מההתפתחות שלי בחיים היא שקיבלתי את הכלים לראות את המציאות מזווית קצת יותר רחבה, ולשקול את כל הצדדים. אני מייצג את האמצע. אני ערבי, ואני ישראלי".

ואתה מייחס את זה למה שעברת?

"כן, אני באמת חושב שיש הבדל עצום בין לקרוא על פיגועים בחדשות או לשמוע מאחרים, לבין לחוות את זה באמת. אני חוויתי את הסכסוך על הבשר שלי, ואני חושב שיש לזה משמעות. אני לא יכול להתנתק מהפיגוע הזה. בכל פעם ששואלים אותי 'מה ההורים עושים', ואני מזכיר את 'מקסים', אנשים אוטומטית שואלים על הפיגוע.

מסעדת מקסים. צילום מתוך ויקיפדיה

"בנוסף, אני מגיע מבית מאוד ליברלי. ההורים שלי תמיד חינכו אותי לכבד ולאהוב את האחר, לא משנה מי הוא. יש להם חברים יהודים מאוד קרובים, וכמובן גם חברים מוסלמים מאוד קרובים. אם הם כולם יכולים לשבת במסעדה שעברה פיגוע, ליהנות ולחיות יחד, למה שאני לא? ככה ההורים שלי חיים, והם העבירו את  זה אלי".

הפיגוע חיזק את הדו-קיום

את "מקסים" הקים סבו של מטר שנפגע כאמור בפיצוץ, גם הוא ג'ורג' (הנכד קרוי על שמו), ביחד עם שלושה שותפים – שניים מהם בני משפחה, והשלישי יהודי. "השותפות הזאת הפכה את המסעדה לסמל של דו קיום – היא תמיד נוהלה על ידי ערבים ויהודים יחד", מספר ג'ורג'.

המסעדה ממוקמת במבואות העיר חיפה, שהיא בפני עצמה עיר מעורבת – מתגוררים בה גם יהודים וגם ערבים – אם כי יצוין שאין בה בהכרח אינטגרציה: מרבית מוסדות החינוך למשל נפרדים, וגם שכונות המגורים נפרדות. לשאלה האם בחיפה אכן יש דו-קיום, עונה מטר שלפי חווייתו האישית – כן.

"בואי נהיה כנים", הוא אומר, "המצב בשנים האחרונות נהיה די מתוח במדינה. עם כל גלי הפיגועים, אנשים נהיו פחות אמפתיים ויותר חשדניים אחד כלפי השני, אבל אני עדיין חושב שחיפה היא עיר של דו-קיום, לפחות בתפיסה שלי. המסעדה מייצגת את זה הכי טוב".

אז אולי דווקא בגלל זה המחבלת בחרה בכם? כדי לפגוע במוסד שנתפס כסמל לדו-קיום?

"וואו, שאלה קשה. באופן השטחי של העניין, זו באמת היתה פגיעה סימבולית. אבל אני אישית לא חושב שהמחבלת באה במטרה לפגוע בדו-קיום, אלא כדי לרצוח. אני חושב שבאופן אירוני זה דווקא חיזק את הדו-קיום, כי הנה – המסעדה שלנו היום פועלת ומצליחה בשותפות ערבית-יהודית, הלקוחות הם יהודים וערבים ובעיניי זו התשובה הכי טובה".

התמחות אצל גורי אלפי

מטר נמצא בימים אלה בשנה השלישית ללימודי התואר הראשון. במשך שנתיים היה נציג החוג באגודת הסטודנטים, והחלומות שלו מגיעים הרחק מכאן, לאמריקה, שם יש לו אזרחות. אבל אם זה לא יקרה שם, הוא מקווה שזה יקרה כאן. מה יקרה? היעשותו איש תקשורת כמובן. "מאז שהייתי קטן חלמתי לעסוק בתחום".

בתור מה?

"אני משתדל לא להגביל את עצמי למשהו ספציפי – זה יכול להיות שחקן, מפיק או כל דבר בעולם הזה. זו התשוקה שלי וזו האהבה שלי. אני גם מצלם בתור תחביב, וזה משהו שעסקתי בו בשנים האחרונות". בשביל לקדם את החלום במישורים מעשיים, התמחה ג'ורג' אצל גורי אלפי בשנה החולפת. "זה פתח לי המון דלתות", הוא אומר.

נשמע שבסך הכל אתה מתאושש יפה מהטראומה המטורפת שעברת.  

"באופן די אירוני, הפיגוע הפך אותי לבן אדם יותר טוב. בתור ילד, ראיתי סרטונים ותמונות מהאירוע, שהראו את המעורבות והפעילות המדהימה של מד"א – והיום אני בעצמי מתנדב במד"א, ואני רואה את זה כסוג של חוב שאני מחזיר. בנוסף, החוויה הזו דחפה אותי לקרב בין אנשים, לנפץ סטריאוטיפים ולחבר בין צדדים מאוד רחוקים זה מזה".

ואם בכל זאת לרדת מהרעיונות הגדולים לקרקע המציאות – איך אתה רואה את סיום הסכסוך? מה החזון שלך? אם אתה חושב שהוא אפשרי בכלל.

"תראי, בגדול החזון שלי הוא שנסתכל אחד על השני כבני אדם. לאור כל מה שקורה לאחרונה, אני רוצה לפעמים לנעול את עצמי בחדר ולא לצאת לעולם, כי לא תמיד זה נראה כמו חזון ישים. אני בעיקר מנסה לשמור על אופטימיות, ומקווה שאנשים יתחילו לשים את מה שחשוב בפרונט".

ובמובן המעשי – מה צריך לעשות? מה עשוי לעבוד?

"הפתרון העדיף בעיניי הוא שתי מדינות לשני עמים, על אף שכביכול זה עומד בניגוד לדו-קיום. זו התשובה הפרקטית שלי, כי לצערי זה פחות מציאותי שכולם יאהבו את כולם, יסתדרו אחד עם השני ויניחו את כל המחלוקות בצד. אין מה לעשות, עברנו כל כך הרבה בהיסטוריה, וקיימת עוינות כל כך גדולה בין שני הצדדים, שפשוט קשה לחיות יחד כולם. אולי בעתיד יגיע שינוי חדש, אני מקווה".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין "כותרת"*

אוכלוסיות מוחלשות אוניברסיטת תל אביב אקטואליה יחסי יהודים ערבים כללי סכסוך ישראלי פלסטיני      
{ לכתבה ""לא הבנתי למה…" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות