בית הספר בלסבוס

"האג'נדה שלנו היא שאנחנו עובדים עם הפליטים, ולא בשבילם"

בחדר המורים של בית ספר קטן באי לסבוס ביוון יושבים מתנדבים ישראלים (יהודים וערבים), עם סורים, איראנים וקונגולזים. זו לא התחלה של בדיחה, אלא פרויקט יוצא דופן של בוגרי "השומר הצעיר", שאחרי שראו את התמונות המזוויעות מחאלב, החליטו שהם חייבים לעשות מעשה. אז הם הקימו בית ספר לילדי הפליטים

כשגלית שטרוסמן (23) צפתה בחורף 2016 בתמונות הנוראיות שזרמו מסוריה, בעיצומו של הקרב על העיר חאלב, היא הרגישה שהיא חייבת לעשות משהו. הקרב היה אחד מנקודות השבר המשמעותיות במלחמת האזרחים במדינה, והחמיר מאוד את המשבר ההומניטרי ששורר בה עד היום. "כשהעיר חאלב נחרבה לחלוטין", מספרת שטרוסמן, "דיברו על זה המון בתקשורת ובפייסבוק, ואז ראיתי פוסט על הנושא שבו הוסיף הכותב משפט ש'מי שלא עושה שייר, אין לו לב'. עשיתי שייר, באתי להמשיך לדפדף ואז פתאום התחדדה בי ההבנה שאין מצב שאני פשוט ממשיכה בחיים ומסתפקת בשייר. הרגשתי שאני צריכה לקום ולעשות משהו".

שטרוסמן היא בוגרת תנועת "השומר הצעיר", ומבחינתה זו היתה נקודת הפתיחה הטבעית להתחיל ממנה את הפרויקט. איזה פרויקט? בשלב הזה היא עדיין לא ידעה. "קלטתי שאני חלק מתנועה חברתית שאמורה לעשות דברים בדיוק לגבי מצבים כאלה", היא אומרת, "התקשרתי לחברים מהתנועה שחשבתי שישמחו להצטרף ולעזור, ומהר מאוד הפנמנו שהמעלה הכי בסיסית שלנו כתנועה זה החינוך. זה מה שאנחנו טובים בו".

וכך החליטה חבורה של בוגרי תנועת "השומר הצעיר", ביחד עם בוגרי תנועת הנוער הערבית-חילונית אג'יאל, להקים בית ספר לילדי פליטים. לא פחות. "כשחשבנו, כתנועה, איך אנחנו יכולים לעזור ולסייע במשבר הפליטים שמתרחש סביבנו, הבנו שאנחנו צריכים לעזור לאנשים להתגבר על החוויות הפוסט טראומתיות שהם עברו בשנים האחרונות", היא מספרת, "שזה הכרחי על מנת שיוכלו להתגבר, ולחזור להיות בריאים ומתפקדים. ואחד הדברים החשובים בהתמודדות הפוסט טראומתית זה להחזיר לאנשים את התחושה שהם שולטים במה שקורה בחיים שלהם. כשמדובר בילדים זה קריטי אפילו יותר, וחינוך – אנחנו מאמינים – זה הדבר שמחזיר לילדים את הילדות, מאפשר להם להיות עצמאיים ומאפשר להם להתמודד עם פוסט טראומה. אז החלטנו להקים את בית הספר הזה מתוך תפיסה שהכלי הזה יהיה רלוונטי ומשמעותי לפליטים".

חברי המשלחת הישראלית ללסבוס. שטרוסמן השנייה מימין

בשלב הבא שטרוסמן וחבורת הבוגרים פנו לארגון ישראלי לסיוע הומניטרי בשם "נתן", שנרתם גם הוא. "מכיוון של'נתן' כארגון יש ניסיון בסיוע הומניטרי, ביקשנו מהם לברר באיזה מקום הכי כדאי להרים את הפרויקט הזה ואיפה הוא יהיה הכי אפקטיבי. הם הראו לנו את האופציות השונות ויחד בחרנו בלסבוס".

למה דווקא שם בעצם?

"לסבוס הוא אחד המקומות המרכזיים שפליטים עוברים בהם בדרך לאירופה, בייחוד פליטים מסוריה ומהמזרח התיכון, מכיוון שהאי קרוב מאוד לחופי טורקיה, שדרכם מרבית הפליטים מנסים להגיע לאירופה. זה ממש מרחק של שעה נסיעה בסירת מנוע. סיבה נוספת שבגללה בחרנו בלסבוס היא כמות הילדים ובני הנוער העצומה שחיים שם. ראינו שיש שם צורך מאוד גדול בסיוע הומניטרי ושיש שם ריק מאוד גדול, ולכן בחרנו לפתוח שם את בית הספר".

את יכולה לספר קצת על המסע שהפליטים עוברים עד שהם מגיעים לאי? שמענו לא מעט סיפורי זוועה בתקשורת.

"התנאים בטורקיה קשים מאוד: יש מחסור במים, אין אוכל, צפוף מאוד ויש עוני רב. מעבר לזה, כל דבר רע שאפשר לחשוב עליו – קורה שם. הטרדות מיניות, מקרי אונס ולעתים מתרחשים גם פיגועי דקירה בין הפליטים. לכן לא מפתיע שאנשים מוכנים להסתכן כדי להגיע ללסבוס: הם עושים את דרכם על סירות גומי שעל פי התקן אמורות להכיל עד 20 אנשים, בעוד שבפועל עולים עליהן מאה אנשים ויותר בכול הפלגה, והרבה מהספינות טובעות בדרך".

אוקיי. ומה קורה בלסבוס?  

"בעקבות משבר הפליטים, האי נהפך למעין תחנת מעבר שפליטים שהצליחו להיכנס לאירופה מגיעים אליה, ומחכים בה לאישורים הנדרשים כדי להגיע למדינות שאליהן הם רוצים להגיע. ככה שבאי הזה יש ריכוז מאוד גדול של פליטים שמחכים לקבל את אישור הכניסה לאירופה – תהליך שאורך זמן רב, לאור הביורוקרטיה הנוראית. יכולה לעבור לעתים שנה עד שפליטים מקבלים אישור להיכנס לאחת ממדינות אירופה, לפעמים גם שנתיים. וזה פרק זמן שבו אין להם שום ודאות שאכן יקבלו את האישור שהם רוצים – וגם אין להם שום דבר לעשות בקשר לזה".

הפליטים עושים את בית הספר. מילולית

לאחר שהחליטו על המקום בו בית הספר ייפתח, הגיע האתגר העיקרי העומד בפני פרויקט מהסוג הזה – מציאת מימון. אחרי שספונסרים משמעותיים לא הגיעו, שטרוסמן וחבריה הבינו שהכיוון שלהם הוא פרויקט מימון המון. "הפרויקט היה אמור להיות במקור קצוב לשלושה חודשים וחצי, כיוון שהיה קשה לנו לאמוד מראש את הצורך בו. רק כשהגענו לשם הבנו שיש צורך גדול מאוד, עצום, ושבית הספר חייב להמשיך".

פרויקט גיוס ההמונים הוכתר בהצלחה לאחר שגייס 240 אלף שקל, ובעקבותיו ניגשה המשלחת למטרה לשמה התכנסה – הקמת בית הספר. היא יצרה קשר עם ארגון שוויצרי לסיוע הומניטרי הנקרא סוויס קרוס (Swiss Cross) אשר סיפק להם את שטח הפעולה הנדרש: "למעשה", מספרת שטרוסמן, "הם שכרו שם איזה מפעל, פינו את כולו ואז, יחד עם פליטים שעבדו בתחום הבנייה במדינות המקור שלהם, בנינו מאפס את בית הספר".

בית הספר ביוון

ההירתמות של אוכלוסיית הפליטים להפעלת בית הספר לא הסתכמה רק בתחום הבנייה. גם צוות המורות והמורים המלמדים בבית הספר מגיעים מאוכלוסיות הפליטים: "המורים בבית הספר, שהם בעצמם פליטים, הם המפעילים שלו, מתוך הבנה שאנחנו רוצים שהמקום הזה יהיה שלהם. האג'נדה שלנו היא שאנחנו עובדים עם הפליטים ולא בשביל הפליטים. שיתופי פעולה מהסוג הזה נדירים מאוד בתחום הסיוע ההומניטרי".

כיצד מרוויחים הפליטים על עזרתם? אתם משלמים להם?

"אנחנו לא מעסיקים אותם ולא משלמים להם שכר, מהסיבה הפשוטה שאסור להעסיק אותם. והם עוזרים מכיוון שמדובר באנשים שנמצאים במצב שבו הם מחפשים לעשות משהו עם החיים שלהם – כל דבר. זה נובע מכך שאין להם מה לעשות ביומיום, חוץ מאשר להיות במחנה הפליטים – הרי אסור להם לעבוד ובהתאם לכך בקושי יש להם כסף – וגם כשהם רוצים לצאת מהמחנה, אין להם באמת בשביל מה.

"בית הספר בא להחזיר גם למבוגרים שבפליטים את השליטה על החיים שלהם, להחזיר להם את העצמאות והכבוד. זו הסיבה שבגללה הם רוצים להיות חלק מהפרויקט הזה, ובגלל זה בית הספר הפך להיות במהרה סוג של קהילה. המורים האלה חיים במציאות המאוד קשה של המחנות אבל בית הספר הזה הוא המפלט שלהם. הם בוחרים כל בוקר לקום ולהגיע ללמד בבית הספר הזה. יש לנו שני מורים שאפילו קיבלו אישור להתקדם לתוך אירופה ובחרו להישאר באי מתוך מחויבות לבית ספר, כיוון שהם מרגישים בו בעלי משמעות".

יום לימודים נפתח במדיטציה

על שיתוף הפעולה עם אג'יאל, החטיבה הערבית ב"שומר הצעיר", אומרת שטרסומן, ש"כשאתה נמצא בחו"ל ואתה פוגש אנשים מתרבויות כל כך שונות, אז אתה פתאום מרגיש שאנחנו הרבה יותר דומים – מה שראינו מולנו היה ישראלים. מעבר לזה, הם הביאו למשלחת איכויות שאנחנו לא יכולנו להביא – בהתחלה חששו מאתנו באי, כי אנחנו יהודים, והם עזרו וגישרו בינינו לבין הפליטים. כמובן שגם העובדה שהם דוברים את שפת האם של רוב התלמידים והמורים עזרה מאוד".

ספרי קצת על הפליטים שלוקחים חלק בפרויקט, ועל הסיטואציה שהם נמצאים בה.

"בטח. יש אצלנו למשל מישהו שהיה מנהל בתי ספר באפגניסטאן. הוא ברח משם אחרי שעשה פרויקט להעצמת נשים, והטאליבן רצה לערוף לו את הראש. היום הוא עובד בבית הספר ונראה שזה ממש מזכיר לו את מי שהיה פעם. בכל יום לימודים הוא מגיע מהמחנה עם פאוץ' קטן עם סכין וג'ל לגילוח, ועושה שטיפה בגלל שלא היה מים במחנה. חשוב לו להציג את עצמו בכבוד, כיוון שהוא מכבד את עצמו ואת המקום הזה, שבו הוא יכול להיזכר מי הוא ומה היכולות שלו".

כיצד בית הספר מתנהל? איך נראה יום טיפוסי?

"יש לנו שלושה כיתות – כיתה לדוברי ערבית עבור הפליטים מסוריה; כיתה לדוברי פרסית, לפליטים מאפגניסטאן; וכיתה לדוברי צרפתית, לפליטים מקונגו. אנו רואים חשיבות רבה שבבית הספר תלמידים ילמדו בשפת האם שלהם, כי הוכח שילד שלא לומד בשפת האם שלו, נפגעות יכולותיו הלימודיות.

"התלמידים מגיעים בהסעה מהמחנה מדי יום בצהריים, וחוזרים בערב. כשהם מגיעים, הם אוכלים ארוחת צהריים ואז אנחנו עושים איתם מדיטציה. אחר כך התלמידים נכנסים לשיעורים של מקצועות ליבה (שפת אם/אנגלית/מתמטיקה), אחריו יש שיעור אמנות או ריקוד, ובסוף היום אנחנו עורכים הפעלה עם התלמידים על תקן שיעור חברה. ההפעלה מיועדת לספק לילדים רגעי ילדות ולסייע להתמודד עם צרכים וקשיים שעולים ביום יום".

חדר המורים הכי מגוון במזרח התיכון

על אף שביססו את בית הספר על יסוד התנדבותי, מתנדבי "השומר הצעיר" הצליחו לגייס אליו מורים ולהביא כ-70 תלמידים. שטרוסמן מספרת כי בתחילת הפרויקט היו לא מעט קשיים וחששות: "בהתחלה, הילדים השונים לא הסתדרו אלה עם אלה", היא מספרת, "בשלב ההוא היו רק שתי כיתות, אחת לדוברי ערבית ואחת לדוברי פרסית, והילדים לא תיקשרו ביניהם. זה החריף עוד יותר כשהתחילו להגיע הילדים מקונגו, שאותם ממש הדירו.

האי לסבוס. תמונה מתוך ויקיפדיה

"יום אחד, השבנו את ילדי קונגו בכיתה האפגאנית עד שהכיתה שלהם תהיה מוכנה, ואז אחת הילדות קמה ואמרה שהיא לא מוכנה לשבת עם שחורים בכיתה, ויצאה החוצה. בהתחלה היה לי עצוב שגם בקרב הפליטים יש היררכיה, אבל אז הבנתי שזה רק הגיוני שבעולם שיש בו כל כך הרבה היררכיה – גם הפליטים יאמצו היררכיה כזו או אחרת. בעולם היררכי כולם מחפשים מי מעליהם בשרשרת המזון".

אז באיזה אופנים אתם מקדמים בבית הספר את האג'נדה שאיתה באתם לפרויקט, כמו למשל ביטול היררכיות אתניות?

"ראשית, חברי המשלחת בונים ביחד עם המחנכים המרכזיים את תוכנית הלימודים. בנוסף, אנחנו אחראים על שיעורי ההפעלה, במטרה לענות על צרכים חינוכיים שונים שעולים בבית הספר. בהתאם לכך, אנחנו מביאים הרבה פרספקטיבות חינוכיות משלנו. החלטנו שאנחנו רוצים לקדם בקרב התלמידים את הרעיון שלפיו כל בני האדם נולדו שווים. לשם כך החלטנו שכל יום מבשלים אוכל עדתי אחר בבית הספר. ערכנו ערב עדות עם כלל התלמידים שבו כל עדה סיפרה על מנהגיה, ועשינו ערב עם ההורים ועם הילדים שבו שוחחנו על הנושא וצפינו בהצגה שהכינו הילדים, ושהעבירה את הרעיון הזה".

העובדה שאתם מישראל עוררה בעייתיות מסוימת, לאור האיבה בין ישראל לבין המדינות שמהן מגיעים חלק מהפליטים?

"היו פליטים שזה היה להם מורכב בהתחלה. לדוגמה, כאשר רק הגעתי לאי, היה איזה בחור ממוצא ערבי שנאם לכיווני ועשה לי פרצופים. הוא היה מהבנאים של בית הספר והיינו צריכים לשתף פעולה, אבל הוא טען שהוא לא דובר אנגלית. הרבה מהערבים התחברו אליו. אבל עם הזמן הוא ראה שאני ושאר חברי המשלחת היהודים עובדים קשה ומדברים בגובה העיניים, ולאט לאט הוא נעשה חברותי יותר.

"יום אחד הוצאנו אותו לכבוד יום ההולדת שלו לבילוי בעיר. באותו בילוי הוא פתאום נעמד והתחיל לדבר באנגלית. התברר שיש לו אנגלית טובה דווקא. הוא נפתח וסיפר שהוא ממש שנא את ישראל עד שהכיר אותנו, ושהוא שמח שהיתה לו הזכות ללמוד לאהוב את ישראל. הוא המשיך ואמר שישראלים הם האנשים שהוא הכי אוהב באי והבטיח שחברי המשלחת הישראלית הבאים שיגיעו כבר יקבלו ממנו יחס יפה ומכבד.

"בסופו של דבר אפשר להגיד שמדובר בחדר מורים היחיד במזרח התיכון שיושבים בו ישראלים, סורים, איראניים, קונגולזים ואפגניים. זה ממש הצליח למרות כל הקשיים של ההתחלה, רכשנו את האמון של האוכלוסייה המקומית וכיום אנחנו אפילו לא מתביישים להגיד שאנחנו ישראלים".

מה התוכניות שלכם לעתיד?

"עוד אין תוכנית מגובשת. אנחנו מחפשים מממנים וספונסרים רציניים שיוכלו לקחת את הפרויקט ולקדם אותו. בגדול, אנחנו רוצים להרחיב את בית הספר, אבל תוך כדי שאנחנו נשארים האחראים ומוודאים מקרוב שהוא יישאר בית ספר המעניק לתלמידים מסגרת חינוכית. אנחנו קודם כול לוקחים אחריות על הילדים שכבר נמצאים בבית הספר, ואחר כך –  במידה שנמצא ספונסר – נרצה להרחיב אותו עוד יותר".

לאור ההצלחה של הפרויקט, אפשר להגיד שאת אופטימית?

"קשה לי להגיד שאני אופטימית בגלל שאני מבינה שאנחנו רק טיפה בים. יש מיליוני פליטים בעולם, שאני בכלל לא מודעת למה שקורה איתם. ההשפעה היא נקודתית אבל זה לא מפחית מהחשיבות של הפרויקט".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת*

אוכלוסיות מוחלשות אקטיביזם חדשות חוץ כללי מגזין       
{ לכתבה ""האג'נדה שלנו היא…" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות