נלי תגר, מתוך "אפס ביחסי אנוש". תמונת יח"צ

הקולנוע מוכיח: עם ישראל חי בסרט

על פי חוקרת הקולנוע ד"ר מיכל פיק חמו, אפשר ללמוד מהסרטים שהכי הצליחו כאן בשנים האחרונות, כיצד החברה הישראלית הפכה מחברה אופטימית עם חזון, לחברה קורבנית ופוסט טראומתית. הבעיה, היא אומרת, שבמקום לטפל בטראומה, אנחנו מעלימים אותה ומתעסקים במקום זה בשטויות

הסרט "הם היו עשרה" שיצא לאקרנים בשנת 1960 נחשב לאחד מעמודי התווך של הקולנוע הישראלי. גיבוריו הם קבוצת חלוצים המתמודדים עם שורה של אתגרים הכרוכים במשימה שלקחו על עצמם – בניית יישוב בארץ שאליה הגיעו. בין יתר האתגרים, ניתן למנות את היחסים עם השכנים הערבים ותנאי המחייה הקשים.

לעומת זאת, הסרט "חתונה מאוחרת" של הבמאי דובר קוסאשוולי שיצא בשנת 2001, וזכה להצלחה גדולה שהפכה אותו לאחד הסרטים הישראלים הבולטים בכל הזמנים, מספר את סיפורו האישי של זאזא (בגילום ליאור אשכנזי), רווק בשנות ה-30, בן העדה הגרוזינית, שהאתגרים העומדים בפניו בסרט הם דרישותיה של משפחתו השמרנית בנוגע לבחירותיו הרומנטיות.

ד"ר מיכל פיק חמו

כשבוחנים את ההבדלים בין הסוגיות שעמן מתמודדים גיבורי שני הסרטים, ניתן לחשוב שהם מבטאים את המעבר של ישראל מחברה קולקטיביסטית לחברה קפיטליסטית, שמעמידה את האינדיבידואל במרכז ותופסת את האתגרים הלאומיים כהסחת דעת, המפריעה לחוויה הצרכנית והאישית. ואולם, ספרה של ד"ר מיכל פיק חמו, "מולדת פצועה", טוען דווקא טענה הפוכה: שגם בשנות ה-2000 הלך הרוח החברתי-לאומי מיוצג בקולנוע הישראלי, והוא אף ממשיך לעצב את פעולות הדמויות – גם אם באופן אחר.

מחברה של חזון, לחברה של מצור

הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט של מיכל פיק חמו והוא ראה לאחרונה אור בהוצאת "רסלינג". פיק חמו, בת 55 ממודיעין, היא מרצה לקולנוע ולחקר תרבות באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת ספיר. בספר, היא חוקרת את ההבדל בין אופן ההשפעה של הלכי הרוח הלאומיים על הסרטים של אז, לבין אופן ההשפעה שלהם על הסרטים עכשיו.

את עיקר ההבדל, היא אומרת, ניתן לראות כתגובה של הקולנוע הישראלי לשינויים הכלכליים והביטחוניים העצומים שהתרחשו כאן בשנות ה-80 וה-90. הנרטיב שעומד בבסיס החברה הישראלית בשני העשורים האחרונים, טוענת חמו פיק, הוא ההפיכה מחברה של חזון ותקווה לחברה פוסט טראומתית וקורבנית.

"מחברה של חזון, תקווה, פריחה ואמונה עצמית, הפכנו להיות חברה שחושבת שהיא במצור ושכולם מתקיפים אותה – ולכן אנחנו חייבים להתקיף אותם קודם", היא אומרת בראיון. "זו חברה שהאנשים שחיים בה הם ממש פוסט-טראומתיים, הם חושבים שהחברה שהם חיים בה הולכת להיכחד. אנחנו הופכים להיות קורבניים: אנשים שחשים שאין להם את היכולת בכלל להתמודד עם המציאות שמקיפה אותם אז הם משלימים איתה ומוותרים. השינוי הזה מאוד בא לידי ביטוי בסרטים של שנות ה-2000: כך למשל אנחנו רואים את זאזא, גיבור 'חתונה מאוחרת', מוותר על שאיפותיו ומתחתן עם האישה שלא רצה להתחתן איתה, רק כדי לרצות את אביו".

הכל בזכות לבנון

ד"ר פיק חמו מספרת שהרצון לחקור את הנושא התעורר בעקבות רצף סרטי לבנון שהחל בשנת 2006 – "לבנון", "בופור" ו"ואלס עם באשיר" – המכונה במחקר הקולנוע הישראלי "הטרילוגיה הלבנונית", בשל דמיון העלילה בין הסרטים וסמיכות הזמנים בין יציאתם. "מאז טרילוגיית לבנון, אנחנו יודעים שהקולנוע הישראלי מכיל טראומה", היא אומרת, "וכיוון שבמחקר על קולנוע ישראלי כמעט שלא נותחה הטראומה בסרטים ישראלים ישנים, רציתי לבדוק אם בכלל היו בהם ביטויים לטראומה כלשהי. ההנחה הראשונית שלי היתה שהם לאו דווקא הראו טראומה, אך כשצפיתי בהם גיליתי שהיא בהחלט נוכחת".

למשל?

"ב'הם היו עשרה', הטראומה מופיעה בתחילת הסרט, בסצנה בה ראש הקבוצה, יוסף, יורד לכפר הערבי כדי לשאוב מים אך עוזב את המקום מיד כשהוא רואה חייל תורכי. הוא מת מפחד, ואני חושבת שהסיבה שהוא כל כך מפחד היא לא בגלל שעשו לו משהו, אלא בגלל זיכרונות: או של הפרעות שהיו ברוסיה או של פרעות שקרו בארץ. אבל למרות הסצנה הזאת, ניכר שהחלוצים הם בעלי חזון לגבי עתידם בארץ הזאת. מסוף הסרט גם ניתן להבין שייתכן שהקבוצה הזאת תצליח לבסוף להסתדר עם השכנים הערבים שמהווים עבורם אתגר גדול".

עטיפת הספר

לעומת זאת, אומרת פיק חמו, הייצוג של הטראומה בתחילת שנות האלפיים הוא שונה בתכלית. "ראיתי שבתחילת שנות האלפיים קרה משהו מאוד מעניין: בעקבות האינתיפאדה השנייה והפיגועים הרבים, התקשורת הראתה המון דם ומתים, אבל בקולנוע הישראלי – כלום. אין דם, אין פיגועים ואין את כל החוויות המצלקות האלה. יש רק מלודרמה. הסרטים עוסקים באנשים פרטיים ובתא המשפחתי שלהם, ולא באתגרים ובקשיים לאומיים. הבנתי, לכן, שקורית פה תופעה מאוד מוזרה ומעניינת.

"והיה עוד עניין: הקולנוע הישראלי עד שנות ה-2000 היה קולנוע שבאו לראות 5,000 איש, ופתאום משנת 2000, ראינו סרטים כמו חתונה מאוחרת שזכו ל-300,000 צופים, הקרנות בחו"ל ופרסים בינלאומיים. כלומר, הסרטים הללו התקבלו מאוד בחיוב על ידי הקהל".

אנחנו מרגישים קורבנות של המציאות

אז איך אפשר להסביר את הכפילוּת המשונה הזאת – מצד אחד התעלמות מנושאי היומיום הבוערים, ומצד שני הצלחה חסרת תקדים? טענתה המרכזית של פיק חמו בספר היא שהסרטים הבולטים שיצאו בין השנים 2000-2006 חייבים את הצלחתם הגדולה (גם המסחרית וגם בביקורת), לנרטיב החדש שהציגו, שתאם בצורה מדויקת את הנרטיב החדש שסיגלה לעצמה החברה הישראלית:

"אנחנו מרגישים שקרה לנו משהו נורא ושאנחנו לא מצליחים להתגבר עליו. זה ניגוד מאוד גדול ביחס לאנשים שבאו לפה בראשית המדינה וכן רצו להתגבר על הקשיים וגם האמינו שזה בידיהם. אנחנו, לעומתם, מרגישים קורבנות של המציאות".

ואיך זה מתבטא בסרטים של התקופה הזאת?

"משנות האלפיים ועד היום, הטראומה בקולנוע היא דיסוציאציה פוסט טראומתית. מה זה אומר? בניגוד לחוויית טראומה, שמי שסובל ממנה כל הזמן חושב עליה ויש לו חלומות בלהות עליה, הכוונה במושג דיסוציאציה היא שמי שחווה את הטראומה, קוטע אותה מהחיים שלו לגמרי. הוא לא עושה את זה בצורה מודעת, אבל הוא מפעיל את כל המנגנונים כדי להעלים אותה. הוא לא זוכר בכלל שזה קרה לו".

פיגוע התאבדות בחיפה, 2003. מתוך ויקיפדיה

איך ראית את זה בסרטים האלה? איך ההתנהגות הפוסט טראומתית ניכרת בהם?

"הסרטים האלה מתנהגים בצורה דומה: יש פיגועים ברחובות, יש דם, יש מלחמות, והסרטים האלה מתעלמים מהכול ומספרים לנו מלודרמות. האימא אמרה ככה, הבת עשתה ככה, זה עשה ככה. והחברה הישראלית הולכת בהמוניה לצפות בסרטים האלה, כי מדובר בחברה שבורחת מהמציאות או שלא מעוניינת להתמודד עם הקושי של המציאות בה היא נמצאת".

הגיבור נכנע למשפחתו פעם אחר פעם

פיק חמו מתנדבת להדגים את הדפוס שאיתרה באמצעות הסרטים המעוטרים ביותר: זוכי פרסי האקדמיה. "במחקר בדקתי מה מאפיין את הסרטים שקיבלו בין 2000 ל-2006 את האוסקר הישראלי (פרס אופיר), וגיליתי שיש להם את אותו מבנה: בכולם יש גיבור או גיבורה שמתחילים בתור אנשים מרדנים ששואפים לעשות מה שהם רוצים – לחיות איך שזאזא רוצה עם המאהבת שלו (ב'חתונה מאוחרת'), או להצליח להשיג חוזה הקלטה (ב'כנפיים שבורות' של הבמאי ניר ברגמן) – כאשר הגיבור לא מוכן שהמשפחה תלכוד אותו בצרות שלה. ואז, איפשהו אחרי שליש של סרט, המשפחה משדרת לגיבור שאם הוא לא יעשה את מה שהם – המשפחה – מבקשים, המשפחה תתפרק, ויותר מזה – אם המשפחה תתפרק, זו תהיה אחריותו".

ומה קורה אז?

"ואז הגיבורים פשוט עוזבים את החלומות שלהם, את הרצונות שלהם ועושים מה שהמשפחה רוצה. ככה זאזא מתחתן בסוף, וככה ב'אביבה אהובתי' הגיבורה אביבה לא מוציאה ספר למרות שהיא אישה מוכשרת, וככה ב'כנפיים שבורות' הבת, שקיבלה חוזה הקלטות, מוותרת עליו וחוזרת הבית לעזור לאימא שלה. הגיבורים, אחד אחרי השני, עושים את מה שטוב למשפחה, למרות שזה גורם להם לוותר על עצמם".

ומה המסקנה שאת מחלצת מהדפוס הזה?

"בעיניי מדובר בסוג של אלגוריה למה שקורה במדינה. ההתנהגות הזאת של הדמויות מאוד דומה לאווירה בחברה הישראלית, שחושבת שהיא הולכת להתמוטט וכל הזמן נלחמת מתוך הפחד מקריסה. הדמויות הם אלה שפעלו מולם בצורה לא מוסרית, ובמקום להתמודד עם המציאות, הם בוחרים להתנהג בצורה קורבנית שמשלימה עם המציאות הקשה שסביבם, ולא מנסה לשנות אותה".

אלגוריה למה זה? קורבנות של מה אנחנו?

"ריבוי של פיגועי טרור, ריבוי של מלחמות, אינתיפאדות, הנהגה שמכוונת למחשבה כזאת, רצח של מנהיג – החברה הישראלית עברה כל כך הרבה אסונות וקשיים שבסופו של דבר היא מתכנסת ומסתגרת. והתוצאה היא שהמלודרמה אפקטיבית מבחינת הקהל, כי זה הדבר שהכי קל לנו. הכי קל לנו להרגיש מסכנים ועצובים, כאשר לבוא ולעשות שינוי, זה משהו שדורש אנרגיות מבפנים. אנחנו רואים רק את הבעיות שלנו וכבר אנחנו מרגישים תחושה של עייפות. הדמויות באותם סרטים מצליחים, מתנהגים בצורה דומה".

הסרט הטוב ביותר, הוא גם המוסרי ביותר

אף על פי שפיק חמו סבורה שההצלחה המסחרית של סרטים אלה נבעה מהמאפיינים הפוסט טראומטיים של הדמויות, היא לא חושבת שמדובר בכלי קולנועי שיוצריהם בחרו בצורה מכוונת ומודעת, במטרה לכבוש את לב הקהל.

"אני חושבת שמה שבמאים עושים זה לספר על התקופה", היא אומרת. "הם בונים את הסיפור בהתאם לתקופה ובהתאם למי שהם. הם לא אומרים לעצמם 'אני אספר לכם עכשיו מלודרמה כי כך וכך'; ככה הם רואים את המציאות ובגלל זה ככה הם עושים את הסרטים. ובגלל שהם רואים את המציאות כפי שהחברה חווה אותה, אז החברה רואה את הסרטים האלה כי זה מתאים לה".

לסיום, איזה סרט את הכי אוהבת מהשנים הללו, והאם יש לכך קשר לאופן שבו הוא בחר להתמודד עם קושי, או טראומה?

"הסרט שאני אישית הכי אוהבת הוא 'נודל' משנת 2007, שמספר על דיילת שנמצאת במשבר בחיי הנישואין שלה, כשפתאום אישה סינית משאירה אצלה את בנה ולא חוזרת לקחת אותו, ובהחלט, חלק מהסיבה שאני אוהבת אותו כל כך, היא שהגיבורה עושה בו לבסוף את המעשה הנכון מבחינה מוסרית – ולא מתנהגת כמו קורבן של המציאות. היא לא נכנעת למצב שנכפה עליה".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת*

אקטואליה יחסי יהודים ערבים מגזין קולנוע תרבות      
{ לכתבה "הקולנוע מוכיח: עם…" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות