גילי מוסינזון לא לבד

תכירו את "סווינגמן תל אביב", קבוצת כדורסל שכל שחקניה הומואים, למעט אחד. הם באו בשביל הספורט, נשארו בשביל החברוּת ובאימון שבו ביקרנו העדיפו לא להתראיין בשמם המלא. כשאמרה סטודומאייר, הכוכב הגדול בארץ, מטנף על הקהילה ומראה שכדורסל הוא אחד ממעוזי ההומופוביה האחרונים, קשה שלא להבין

בלב שכונת קרית שלום הדרום-תל אביבית, בתוך קאנטרי די ישן, קבוצת כדורסל החובבים "סווינגמן תל אביב" מתארגנת לאימון טקטי. מי שיביט בקבוצה מהצד, יתקשה להבחין בפרט הייחודי ביותר לגביה: היא מושתתת כמעט לחלוטין על שחקנים מהקהילה הגאה. לכאורה, פרט טריוויה משעשע. בפועל, בעולם הכדורסל המצ'ואיסטי, זה כלל לא מובן מאליו.

רק לפני מספר שבועות, כשאמארה סטודמאייר, כוכב הפועל ירושלים בהווה ואול-סטאר באן.בי.איי בעבר, נשאל בראיון באתר "וואלה!" איך היה מגיב לו היה בקבוצתו שחקן הומו, ענה: "אתקלח מעבר לרחוב, אתלבש מעבר לפינה, אסע במסלול אחר לאולם". כשנשאל אם אמר את דבריו בצחוק, השיב: "בכל בדיחה יש טיפה של אמת". "ספורט גברים תמיד נחשב למאצ'ואיסטי, בספורט אין לכאורה מקום להומואים, שתמיד נתפשים כנשיים יותר", אומר אמיר (שם בדוי), סטודנט בן 25 המשחק ב"סווינגמן תל אביב".

אמיר משחק כדורסל מגיל צעיר – ממסגרות הילדים, דרך הנוער ועד לבוגרים. "בקבוצות בנוער קיבלו אותי בצורה נפלאה", הוא משחזר, "ידעו מאז ומתמיד והכל היה מעולה, לא ברמת הצביעות ולא התייפייפות, אלא קבלה אמיתית מצד אנשים איכותיים וחכמים. כמובן שהיו גם לא מעט דאחקות – בהן גם אני לקחתי חלק, אבל לצערי", הוא מוסיף, "לא נראה לי שאני מקרה מייצג – הרוב בעולם הכדורסל, כמו כל ספורט 'גברי', עדיין בּוּר. אז נכון, זה כבר לא מגניב לצחוק על גייז, אבל לדעתי שחקנים סטרייטים פשוט מבטאים את הפחד שלהם בינם לבין עצמם, מה שאוטומטית לא מאפשר חברוּת אמיתית, וחבל, כי כדורסל הוא משחק שמושתת על חברוּת".

הקבוצה, שהוקמה כבר לפני יותר משנתיים, מתחזקת סגל של כ-15 שחקנים בגילאי 23-40, חלקם סטודנטים, רואי חשבון, מורים ומקצועות רבים נוספים. כשביקרנו באימון, הקבוצה התאמנה לקראת הטורניר הבינלאומי "Tag 2017" שהתקיים בתל אביב בסוף מרץ, במסגרתו התחרו ספורטאים מקהילת הלהט"ב בשלל ענפים, הן גברים והן נשים. בטורניר הכדורסל, מעבר לקבוצות הישראלית, שיחקו גם קבוצות מלונדון, פריז, אמסטרדם, ברלין ועוד. "סווינגמן" תל אביב אגב לקחה את המקום הראשון.

הקבוצה כבר נסעה בעברה לתחרויות בחו"ל, ועכשיו תור הקבוצה לארח. טל, מנהל הקבוצה, מדגיש באימון את חשיבות האירוח ואת רוח הספורטיביות. ניכר גם באווירה הכללית שניצחון הוא לאו דווקא שם המשחק פה. גם אופי הקבוצה, כפי שמופיע באתרהּ, מבטא רוח דומה: "הקבוצה היא קבוצה חברתית קודם כל. מעבר לאימוני הספורט נפגשים חברי הקבוצה פעם למסיבה, פעם לעל האש, פעם לבישול ארוחה יחד ופעם לטיול בצפון. האופי הוא מאוד חברי כאשר הספורט הוא הכלי או התירוץ למימוש החברתיות". כשאני שואל את אחד השחקנים בקבוצה לפשר האג'נדה הזאת, הוא עונה באופן כללי לגבי קבוצות חובבים: "כן, הערך החברתי שלהן גדול פי כמה מהערך המקצועי".

גילי מוסינזון, וזהו

ספורט נחשב בעולם כאחד המעוזים הגדולים של הומופוביות, שלא לומר אחד האחרונים. זו שנת 2017 וכמעט שאין בעולם ספורטאים מהשורה הראשונה שיצאו מהארון. מדי פעם צץ לו איזה ספורטאי יחסית זניח שבשלהי הקריירה או אחרי הפרישה, אוזר אומץ וחושף את זהותו המינית. כך לדוגמה ב-2013 יצא מהארון ג'ייסון קולינס, שחקן האן-בי-איי הפעיל הראשון שעשה זאת. קולינס כבר היה בגיל 35, המתקדם מאוד במושגים של כדורסלן, ובאופן כללי נחשב לדמות שולית מבחינה מקצועית. אבל יציאתו מהארון היתה אירוע משמעותי ואפילו זיכתה אותו בשיחת טלפון מהנשיא דאז ברק אובמה. כמה שבועות לפני קולינס, עשתה זאת בליגה המקבילה לנשים, ה-WNBA, בריטני גריינר, שבניגוד אליו היתה כוכבת ובחירת דראפט מס' 1, וגם עשתה זאת בגיל צעיר כשהיא עדיין רלוונטית. היא הפכה כתוצאה לנושאת הדגל הלהט"בי בספורט האמריקאי.

בכדורסל המקומי גילי מוסינזון יצא מהארון אחרי הפרישה ובכך עורר שיח די חבוי על הנושא. למעשה, הענף היחיד שהייצוג הלהט"בי בו מתקרב איכשהו לשיעורי הגייז בקרב האוכלוסייה הכללית (עשרה אחוזים) הוא טניס הנשים: ציפי אובזילר בגזרה המקומית, ובעולם היו אלו בילי ג'ין קינג, אמילי מורסמו וכמובן מרטינה נברטילובה – לדעת רבים, הטניסאית הגדולה בכל הזמנים. לא מן הנמנע שהשיעורים הגבוהים יחסית נובעים מהעובדה שטניס הוא ענף תחרות אישי ולא קבוצתי, ועל כן הוא פתוח יותר – אלא שגם בו נשמעו לאורך השנים הערות חשוכות. מורסמו, שיצאה מהארון באמצע הקריירה, ספגה לא מעט כאלו.

"סווינגמן תל אביב" באימון. צילום: בניה קוודרט

ספורטאים בולטים נוספים שיצאו מהארון הם שחקן הכדורגל האנגלי ג'סטין פשנו, שהיה לכדורגלן הראשון שיצא מהארון, בשנת 90', בשלהי הקריירה שלו (לימים הוא התאבד), והקופץ למים, מדליסט הזהב גרג לוגניס שבשנת 95' התוודה על כך בפריים-טיים והוסיף שהוא נשא של נגיף האיידס. וכפי שכבר אמרנו, אפשר לספור את כל המקרים על כף יד אחת.

לא הומו, אומו

בחזרה לקאנטרי "גורן-גולדשטיין" בקרית שלום. אליעד, בן 34, הוא אחת הדמויות היותר מסקרנות בקבוצה. הוא מספר לי בפתיחות מפתיעה איך התגלגל אליה: הוא גדל בהתנחלות, בסביבה שבה התקשה למצוא את עצמו, ותמיד חלם לעבור לתל אביב, שנראתה לו עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות. אחרי תקופה אינטנסיבית של מועדונים ואתרי היכרויות, מאס בחיי ההוללות, הלך ללמוד חינוך וכיום הוא מורה למתמטיקה בעיר במרכז הארץ. אליעד מדבר איתי על המשמעות בחיים מבחינתו ועל הרצון שלו לתרום לחברה ולחולל שינוי, כי זה מה שמביא לו סיפוק אמיתי.

דרך ההוראה הבחין אליעד עד כמה בורות וגזענות טבועים עמוק בתודעתם של בני הנוער. הוא מספר שכאשר הוא שומע הערה סטריאוטיפית מכל סוג שהיא – למשל "רוסי מסריח" או "הומו" – הוא משקף בפני התלמידים את המוצא של כל אחד מהם, כדי להראות שכולם שונים במשהו, אבל זה לא משנה ולא אומר דבר על האדם עצמו. הוא מספר גם כיצד כששמע את האחיין בן ה-11 של הבן זוגו מקלל מישהו "יא הומו", שאל אותו איך הוא מדבר ככה, במיוחד לאור העובדה שגם אחיו כזה. הילד ענה: "לא הומו כמוך, אומו, הקללה".

"הסטריאוטיפ טבוע כל כך עמוק בחברה, שהאחיין חשב שזו רק קללה, בלי לעשות בכלל את החיבור בינה לבין המשמעות המקורית", אומר אמיר. הוא עצמו מקפיד לחנך את תלמידיו על ערכי הסובלנות כלפי כל אדם באשר הוא אדם, וממשיך להילחם בדעות חשוכות שבהם בני נוער אוחזים במקרים רבים. רבים מאוד. הצורך שלו לשחק דווקא בקבוצה של הומואים, הוא מסביר, נובע מהצורך להרגיש שייך. בכל מקום אחר, הוא אומר, היה מרגיש פחות בנוח. "לכל אחד מגיע להיות במקום שגורם לו הרגשה טובה", אומר אליעד, "פה יש אנשים טובים, אווירה טובה, כדורסל מהנה. ואני מאוד אוהב להיות פה".

מתקלחים בבית

הקבוצה מתאמנת רק פעם בשבוע, מה שניכר ביכולת ובתיאום במגרש. טל, שחקן ומנהל, מתפקד כרגע גם כמאמן ומחלק את הסגל לשתי קבוצות לצורך האימון הטקטי. הפערים ברמה מורגשים היטב: בקבוצה יש כמה שחקנים טובים מאוד, עם יד רכה ואינטואיציה שמלמדת על ניסיון רב; ולעומתם, מספר שחקנים עם זריקה לקויה מהיסוד. הם גם אלה שמתקשים להבין את התרגילים. אבל תחושת האחווה פה חזקה, וניכר שהיא מגשרת על כל הפערים.

אמיר, אחד משחקני המפתח בקבוצה, שגדל במחלקות נוער מקצועיות, מסביר מדוע הרמה הנמוכה לא מפריעה לו. "הייתי בנוער לאומית וליגת העל של התיכונים, אבל כשאתה בבית הספר זה משהו אחר. תראה, יש בתל אביב הרבה קבוצות חובבים סטרייטיות, חלקן הרבה יותר טובות. אבל הם מגיעים, משחקים כדורסל שעה וחצי והולכים הביתה, במיוחד בעיר מנוכרת כמו תל אביב. אצלנו נרקמו חברויות הכי הדוקות שיש, כי ככה זה כשיש לך עם מישהו יותר מנושא אחד גדול משותף. אנחנו הומואים שאוהבים כדורסל, זה שני דברים גדולים מאוד שהופכים את הסיכויים שלנו להתחבר וליהנות מהחברוּת הזו לגדולים פי כמה. כך שלמרות שלפעמים אני מתבאס על הרמה, אני לא מפספס שום אימון, אז כנראה שיש פה משהו מעבר"

כשהשיחה עוברת לנושאים קצת יותר אינטימיים, כמו לדוגמה חדר הלבשה, לאמיר יש דעה נחרצת: "אני אמנם מחכה אחרי האימון כדי להתקלח בבית, אבל הרבה שחקנים עושים את זה ואין לזה קשר לנטייה המינית. אני מניח שלהתקלח עם בנים יהיה לי מוזר, אבל עדיין יהיה מוזר לי יותר להתקלח עם בנות. הדינמיקה בין החבר'ה מאוד סטרייטית, אין מתח מיני בין האנשים".

תום הוא הסטרייט היחיד בקבוצה, או כמו שאוהבים לכנות אותו כאן – סטרייט מחמד. הוא לא רואה שום דבר יוצא דופן בקבוצה בה הוא משחק. "אני לא פה משום סיבה מיוחדת. אוהב לשחק כדורסל, וכיף לי לעשות את זה עם אנשים טובים כמו שיש פה בקבוצה, כולם חברים טובים" אומר תום באדישות, ומוסיף: "אני בטוח שיש כאלה שבשבילם זה עניין, יש איזה מטען כלשהו. אני מרגיש פה נוח מאוד, לא רואה בזה שום דבר יוצא דופן או מוזר".

אז האווירה, כפי שאפשר להתרשם, כמעט אידילית. רק עד שעולה עניין היחס לגייז בענף. "בכדורסל נשים יש המון לסביות, אבל אצל גברים עדיין אין את הפתיחות הזו", עונה טל, השחקן-מנהל-מאמן-לעת-מצוא. "יש שחקן הומו בליגת העל שכולם יודעים שהוא הומו, הוא לא מסתיר את זה מחבריו לקבוצה, אבל לא יוצא בפומבי מהארון". אמיר מסביר שהבחירה הזאת לא פחות ממאכזבת: "נראה לי שכדאי שהספורטאים הלהט"בים (שישנם) יוציאו את המקל מהתחת שלהם, ויצאו מהארון. הם אמנם לא חברי כנסת אבל הם עדיין מפורסמים, ולהיות מפורסם בארון זה פרדוקס. הרי רק הם יכולים לשנות את המציאות".

אז מדוע באמת ספורטאים לא יוצאים מהארון? סביר להניח משום שהם מרגישים מאוימים, ברמה כזאת או אחרת, מתגובת הסביבה. כך שאולי זה המקום לשאול האם המצב הזה הוא בעיה של הספורטאים הגאים, או אולי בכלל בעיה שלנו, כחברה.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת*

אוכלוסיות מוחלשות כללי מגזין ספורט        
{ לכתבה "גילי מוסינזון לא…" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות