שינקמן, לייבה, נועה כהן ודאום

משָתפים

מה הדבר שהופך אדם לאושיות פייסבוק? קשה לשים את האצבע, אה? אז ביקשנו תשובה מהאושיות עצמן, ועל הדרך שגם יספרו לנו איך הפכו לכאלה. מתברר שכמעט תמיד זה יושב על חסך

הם כותבים בהומור ובסרקזם; מביעים את דעותיהם בכל ענייני היום (ואתמול ומחר); מנסים לקדם נושאים חברתיים, אבל בעיקר להצחיק, ועל הדרך גם למלא כמה חסכים אישיותיים. אלה הם כמובן אושיות הרשת, שכל מי ששוטט בפייסבוק בעשור האחרון, לא יכול היה שלא להיתקל במי מהם. בזירה כל כך ענפה ורבת משתנים, קשה לשים את האצבע על הגורם המדויק להצלחתם, אבל כן אפשר לנסות ולהבין את המוטיבציה שלהם עצמם, ולהתחקות אחר שלבי התהליך שהפך אותם למה שהם. הפך אותם לְמה? לא יהיה מוגזם לומר שכל אחד מהם הוא כלי תקשורת של איש אחד. אז מה הפך אותם לכאלה? איך הם מתחזקים את מעמדם? מה זה דורש מהם ומה זה נותן להם? יצאנו לבדוק. כלומר, נכנסנו לפייסבוק.

"הביישנות התחילה עם שיתוק המוחין"

גיא לייבה, בן 27, סטודנט לתקשורת וקולנוע באוניברסיטת תל-אביב ועיתונאי בתחילת דרכו, נולד לתוך הרשת. "בגלל שהייתי ילד ביישן, תמיד הרגשתי אאוטסיידר", הוא מספר. "הביישנות שלי התחילה עם שיתוק מוחין איתו נולדתי. זה לא הפריע לי לחיות והתבטא בהיבט פיזי, אבל זה תמיד גורם לי להרגיש מוזר. באינטרנט, לעומת זאת, היתה לי הזדמנות להראות את מי שאני בלי דעות קדומות".

מה שלייבה לא מספר על עצמו, הוא היותו בחור שאפתן ודעתן, וככזה – תמיד חיפש במה מתאימה לפרוח בה. הוא מצא אותה בעולם הווירטואלי, היכן שמגבלות פיזיות אינן משחקות תפקיד. "כל ילד שנולד שונה מתמודד עם זה שהוא לא מדורג בצמרת החברתית, אתה לא נמצא שם אף פעם", הוא מספר. "אתה תמיד מרגיש שאתה פחוּת מכולם אבל רוצה להיות יותר מכולם. בגלל זה, אני קורא, מפתח את המוח, מנסה להבין בהכל, להעמיק – לקחתי את התחרותיות הזו שיש בי כדי לגדול".

אז הוא התחיל לכתוב, על הכול מהכול, בשנינות דקה, הומור פרוע וסרקזם ציני. אט אט החל לתפוס תשומת לב הולכת וגוברת – תחילה בין חברים, אחר כך בין חברים של חברים, ואז גם בין סתם אנשים. מה שהקפיץ אותו לליגה של הגדולים היו שיתופים של אושיות רשת ברמה הלאומית כמו חנוך דאום, גיא גולד וסטטוסים מצייצים – הגביע הקדוש של כל אושיה בתחילת דרכה. נכון למועד כתיבת שורות אלו יש לו 8,440 עוקבים. "להיות אושיית רשת היה משהו שרציתי, וכיוונתי אליו. רציתי את הפרסום, את ההכרה והפרגון".

אינפוגרפיקה: טל פורן

למה? התשובה, במקרה שלו, איננה חד משמעית. "מבחור ביישן שפחות בא לידי ביטוי, הצלחתי להביא אותי, את עצמי, בלי דעות קדומות, כבן אדם עם אמירה, עם מקום. הרבה יותר קל לי למצוא בת זוג היום, אני מרגיש שאני מוקף בהרבה יותר אנשים". ואכן בת זוג נמצאה. דרך האינטרנט. בנוסף, הרחיב את מעגל הקשרים שלו, שמהווה מעין פיצוי על חסכי עבר שלא מולאו כראוי. אבל האם הרשת החברתית היא אכן תחליף לעולם החברתי במציאות, למגע פיזי, לקשרים במישור הממשי? "היום אני מבין שאנשים פה לא באמת יודעים מי אני ויש פן אשלייתי. אתה יכול לקבל המון לייקים ובכל זאת להרגיש הכי בודד בעולם. בגלל זה, חשוב לשמור על פרופורציה ולהבין שאין תחליף לעבודה קשה וחברים אמיתיים".

"החשיפה הזאת ממכרת"

רוני שינקמן, בת 25, סטודנטית למדעי המדינה ולספרות באוניברסיטת תל-אביב, התחילה את דרכה ברשת בתור בלוגרית באתר הפופולרי "מה וזה". אחרי שסחפה קוראים רבים עם סיפורים מחייה האישיים, על זוגיות, אהבה וצרות אחרות, היא אף הוציאה לאור ספר ביכורים, "אהבה בין הטיפות". ואז הגיע פייסבוק. "הבלוג נתן לי המון, אבל פייסבוק מאפשרת חשיפה רחבה יותר", מסבירה רוני על המעבר בין הפלטפורמות. "הכתיבה בשבילי היא תחביב שלקחתי כמה צעדים קדימה. היום אני מתפרנסת מזה, עובדת בזה, חיה את זה. החשיפה הזו ממכרת, אתה שואף שיקראו אותך ואתה מחכה לפידבק של האנשים, לטובה ולרעה".

אצל שינקמן הכתיבה תמיד ישבה על הצורך לשתף. "מגיל חמש הייתי מושיבה אנשים סביבי ומכריחה אותם לשמוע את הסיפורים שלי. היום אני עושה את אותו הדבר, רק שיש לי יכולת להגיע לקהל גדול יותר".

אחד המאפיינים של כתיבה ברשתות החברתיות היא שלכותב כמעט תמיד חשוב להציג את עצמו בצורה חיובית ולהראות תמונה ורודה. הייחודיות הגדולה של שינקמן היא השילוב בין השמחה ובאסה, הצחוק והבכי. "תמיד האמנתי בלפתוח את החוויות האישיות שלי ולחשוף את עצמי", הסבירה רוני. "לא ניסיתי להציג משהו שונה מהמציאות – כשכאב לי אמרתי 'כואב לי', וכשהיה עצוב לי אמרתי 'עצוב לי'. אין לי איזה סיפור הרואי או טראגי, אבל יש פה מכנה משותף גדול יותר ובסיסי לכולם".

בהקשר הזה אפשר לומר שאהבה נכזבת תמיד מוֹכֶרת. "כשפונים אליי בהתייעצות אני מנסה לתת את העצה הכי כנה שלי בשביל לעזור לאנשים לפתוח את העיניים. בסופו של דבר, הם אלו שהעלו אותי, קראו אותי, שיתפו אותי, קנו את הספר שלי ובשבילי זה הכל. אם אני יכולה לשבת ולדבר איתם, אעשה כל מה שאני יכולה".

"כל מה שיש לי בחיים, זה בזכות העמוד"

נדב פריד, בן 23, התחיל דרכו ברשת עם פתיחת העמוד "חיילים מצייצים" שכשמו כן הוא. בערך (מה לעשות שהשם "חיילים כותבים סטטוסים" מתגלגל פחות טוב על הלשון). בניגוד לשני המרואיינים הקודמים, הוא גם ידע לעשות כסף מהכישרון לסטטוסים. העמוד שלו התפתח לעסק עם אתר אינטרנטי נלווה, המשמש כמועדון הטבות לחיילים. הכסף איננו מגיע מפרסומים בפייסבוק (הוא אף פעם לא מגיע לשם, ראו המקרה של הדף "סטטוסים מצייצים" שנסגר על ידי הנהלת פייסבוק מיד כשהתגלה שהוא גובה כסף ממפרסמים), אלא משיתופי פעולה עסקיים עם חברות המקנות הטבות שאליהן חיילים יכולים להירשם.

במקור, זה בכלל לא היה הכיוון של פריד. "אבא שלי נפטר כשהייתי בן שלוש, ובתקופת הצבא עברתי לגור לבד", סיפר נדב. "כשהתגייסתי, הייתי ג'ובניק, כי לא יכולתי לשרת רחוק מהבית, אימא שלי היתה לבד. הייתי סוג של חייל בודד כי אני והיא לא היינו מסתדרים. אבל בזכות העסק שהצלחתי להקים, שהתחיל מפייסבוק, הגעתי למצב שאני יכול לממן שכר דירה. בבית לא יכולתי להמשיך להיות".

העמוד בפייסבוק היה בהשראת עמוד הג'ובניקים הפופולארי דאז, "ג'ובניקון". הדרך הייתה רוויית נסיונות שלא צלחו, עד שהוקם "חיילים מצייצים", שצבר תאוצה והפך לבית של רבים מהחיילים ברשת. "אני חושב שמה שקידם אותי למעלה זה שהצלחתי לפצח את הנוסחה. הבנתי שהסוד הוא לא רק לחפש להצחיק, אלא לטפל בבעיות שמאחדות את כולם: מחדלים צבאיים ואפילו שכול".

פריד, שהבין מהר מאוד את כמות הכוח שנמצאת בידיו, החל לקדם מספר קמפיינים ציבוריים הנוגעים לשירות הצבאי: מחאת הזקן – שמחתה על ההגבלות המוטלות על בקשת פטור לזקן של חיילים חילוניים, מטעמי רצון חופשי; מחאת השכר – שמחתה על השכר הנמוך של חיילי ישראל ; ומחאה נגד התקנה שקובעת שחיילים נדרשים לשלם בימי ראשון על נסיעות ברכבת. "התועלת היא גם אישית וגם ציבורית", הוא מספר. "קודם כל אני עובד בשביל החיילים. היום חיילים יודעים שיש למי לפנות. כמובן שגם אני הרווחתי מזה ואני מודה בכל יום על האפשרות וההזדמנות".

גם פריד ניסה לפצות דרך הפייסבוק על דברים שחסרו בחייו. "מה שדחף אותי לעזור לאחרים זה שהייתי במצב לא משהו בחיים", הוא מספר. "זה שלא היה כל כך קל בבית גרם לי להבין שאני חייב להצליח, כי אם אני לא אעשה את זה אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילי. כמעט כל מה שיש לי בחיים היום הם תוצאה של הפלטפורמה הזו".

"הדדיות באישור החברתי"

נועה כהן, בת 22, נבחרה ל"תגלית השנה" באירוע אושיות הפייסבוק האחרון, "אחד החזקים", שנערך מזה שלוש שנים ביוזמתו של הפרסומאי ואיש התקשורת נועם פתחי. האירוע, מפגיש בין כוכבי פייסבוק וטוויטר לעוקביהם, ועורך טקס הומוריסטי להענקת פרסים לכותבי הרשת שעשו את השנה בקטגוריות השונות. גם הפריצה שלה קשורה בנסיבות רומנטיות. "מתוך הריק שנוצר בי אחרי פרידה ראשונה מבחורה והתקפי חרדה מתפרצים, החלטתי שאני רוצה להתחיל להיות ויראלית. החלטתי שאני פותחת את העיניים לכל מה שמסביבי, לומדת, ולאט לאט קיבלתי בוסט מהעמודים המוכרים שהכרתי אז", מספרת נועה. פייסבוק, מבחינתה, משלים חוסרים וממלא פערים בחייה.

נועה כהן

"ילדים לפעמים זה עם אכזר. כל אחד בא עם מטען מהבית, וכנראה שאני הגעתי עם אחד כזה שאִפשר לאחרים לרדת עליי, גם בלי סיבה. עברתי מסגרת בתיכון כי לא היו לי הרבה חברים, ומשם הכול התחיל לצמוח". הסחורה שלה היתה, לדבריה, "ההזדמנות לחשוף אנשים לכל מה שאני באמת, פעם לא היתה לי את ההזדמנות ואת המקום".

הייחודיות של כהן היא השילוב בין העומק להומור. היא כותבת מהבטן, כשחשוב לה להעלות לסדר היום נושאים לא קלים לעיכול. "אני מתמקדת במה שאני מכירה אישית כמו מחלות נפש, נטייה מינית, העצמה עצמית – דווקא מהמקום הזה של הילדה שהיתה הדחויה פעם", היא מספרת. אמנם לטענתה היא עדיין במקום אישי "קצת גולמי", אבל זה לא מפריע לה "לנצל את העובדה שאנשים נחשפים אליי כדי להבהיר שאין במה להתבייש. אם אתה נמשך לגברים, או סובל ממחלה כזו או אחרת – זה סבבה. זה כמו שלכולנו יש עיניים וכולנו נושמים".

לפי כהן, "יש פה הדדיות באישור החברתי. אני מקבלת אישור על הדברים שאני כותבת, ואנשים מקבלים אישור על זה שמה שהם עושים זה נורמלי". העיסוק המשמעותי של אושיות פייסבוק בנושא האישור החברתי משקף כנראה את הרלוונטיות העצומה שלו לחיינו – הקוראים שלהם. הפידבק הנכון; תחושת החום והאהבה, המעלה לא פעם את התהייה: האם היא שקרית; ומצג של חיים מאושרים – כל אלה הם נושאים שמלווים כמעט את כולנו. מהצד של הכותבים, כך נראה, לעיסוק הפומבי בהם עשוי להיות אפקט מרפא, בין אם בזכות התגובות החיוביות, צבירת החברים והעוקבים, או פשוט רווחה חומרית.

מי שמשמש כמנטור לרבות מאושיות הרשת, הוא העיתונאי, הסופר, הסטנדאפיסט, וכן, אושיית הרשת בעצמו, אולי ה-אושייה: חנוך דאום. דאום ידוע כמי שנותן במה קבועה לסטטוסים שונים של אושיות רשת, ביניהם גם ארבעת הספציפיים שלנו. "'כשסטטוסים מצייצים' נסגר, הרבה אנשים התחילו לשלוח לי סטטוסים שלהם להעלות וככה תפסתי את הנישה הזו", הוא מספר. "המוטיבציה האישית שלי היא בעיקר פאן. אני משתדל להימנע מהווכחנות הרגילה של פייסבוק, ובעיקר אוהב לקדם כוכבי רשת שגדלו בזכותה, ולא היו זוכים לתהילה מחוץ למקום הזה". בהקשר לאישורים החברתיים, הסיק דאום שהדבר עשוי להוות לעתים מעגל סגור. "השאלה האמיתית היא מה אדם עם חרדה חברתית יעשה כשכן יפגוש את האנשים, והאם ישאיר את היתרון שרכש איתו במדיה גם בחיים האמיתיים?".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת*

כללי מגזין מדיה חדשה צבא רשתות חברתיות        
{ לכתבה "משָתפים" לא התפרסמו תגובות }

התגובות למאמר חסומות