פופקורן (צילום מתוך פליקר)

זהירות, ספוילר

הזרוע המשפטית של ענקיות התוכן הישראליות מקשה את החיים על מפעילי אתרי צפייה ישירה (סטרימינג), ובמשרד המשפטים כבר בדקו את האפשרות לאסור את פעילותם בחקיקה (ואפילו את פעילות המשתמשים הפרטיים). האם לחוקים מהסוג הזה יש סיכוי? ואיך בשאר העולם מטפלים בתחום? תמונת מצב

אחרי שבשנים האחרונות הצפייה הישירה בסדרות וסרטים דרך אתרי הסטרימינג הפיראטיים הפכה מרכזית בתרבות הפנאי הישראלית, גופי התקשורת הממוסדים וענקיות התוכן מעלים הילוך במלחמה בהם. במאי 2016 אף עלו קולות מכיוון משרד המשפטים, בנוגע ליוזמת חקיקה חדשה שתיצור מנגנון הפללה נגד גופים ואנשים פרטיים הפוגעים בזכויות יוצרים ברשת – בעיקר מפעילי אתרי הסטרימינג השונים. גורלה של הצעת החוק לוט כרגע בערפל, וממשרד המשפטים סירבו לענות בשבועות האחרונים לפניותינו. ואולם, מספר מהלכים של ארגון הבת של ענקיות התוכן, זיר"ה, כבר מורגשים בשטח, ולעתים אף משנים את חוויית הגלישה. האם אלה דמדומיו האחרונים של העידן החינמי הגדול? זהו סיפור חדש-ישן על טכנולוגיה המאיימת על האליטות הוותיקות, שמצדן נאבקות בפיראטים ברחבי אוקיינוס הגדול של האינטרנט; תוצאותיו עתידות להשפיע בצורה ישירה על אופייה הפתוח של הרשת כפי שכולנו מכירים אותו.

מודל קפטן ג'ק ספארו

האיום האמיתי הראשון על מפיקי התוכן הגדולים החל להתגבש אי-שם ב-2005, עם הקמת אתר שיתוף הקבצים והצפייה הישירה Megauploads. בתוך שבע שנים הפך האתר לאחד הנצפים בעולם, עם למעלה מ-150 מיליון משתמשים, עד שבתחילת 2012 נסגר במפתיע על ידי ה-FBI, ומפעיליו נעצרו בחשד להפרת זכויות יוצרים והלבנות כספים. Megauploads, שבמשך שנות פעילותו הבודדות הצליח להגיע לשווי שוק מוערך של 15 מיליון דולר, היה החלוץ שייסד למעשה את עולם הצפייה הישירה בצורתו הנפוצה והמוכרת כיום: בניגוד לטכנולוגיות השיתוף הקודמות שדרשו התקנת תוכנות מחשב מפוקפקות ואחסון קבצי הסרטים במחשב האישי, אתרי הסטרימינג הציעו לגולש גישה קלה, נוחה וישירה לתוכן, תוך חשיפה מזערית לווירוסים, למודעות פוגעניות ולסיכון הגלום בשמיר במחשב של קבצים שמעמדם החוקי לא תמיד ברור.

יהונתן קלינגר

בישראל, השמחה היתה גדולה אפילו יותר: בעוד שבארצות הברית הוכרזה בתוך זמן קצר יחסית מלחמה ישירה על מפעילי אתרים כאלה (מה שהעביר את עיקר הפעילות הפיראטית לאתרי שיתוף קבצים דוגמת Pirate bay), כאן אצלנו סוגיית חוקיות צריכת התוכן באתרים הללו היתה מעורפלת למן יומם הראשון, ובחסותה הם פרחו ושגשגו לאורך השנים. עשרות אתרים ישראלים, בהם "הורדות.נט", "גוזלן", "סדרות", "Wnet" ורבים נוספים אימצו את המודל של Megauploads ויצרו אתרים בהם ניתן להשיג כמעט כל תוכן ויזואלי אפשרי, לרוב גם בהתאמת כתוביות לצופה הישראלי. לפי נתוני Google Trends, החיפוש אחר אתרי צפייה ישירה בישראל עלה החל משנת 2007 ועד 2011 במאות אחוזים, והתופעה הופכת מוכרת כמעט בכל בית. בסקר שנערך באתר The Marker בספטמבר 2015 עלה כי 66% מהישראלים צורכים סדרות וסרטים דרך האינטרט, והתופעה רק גדלה מאז.

כמובן שפריצת השוק הפיראטי בישראל והתבססותו הנרחבת היוותה מכה קשה ליצרניות התוכן ובעלי הזכויות עליו. Yes ו-Hot למשל, המפיקות סדרות מקור ומפיצות אותן כתוכן אקסקלוסיבי ללקוחותיהן (כמתחייב מהסכמי הרישיון עליהם הן חתומות), מצאו עצמן חסרות אונים מול הפצה מסיבית של תכניהן באתרים ישראלים פיראטיים – שזכו לעתים לעשרות ומאות אלפי צפיות – כשהן עומדות מן הצד ללא יכולת להרוויח מכך.

האתרים הפיראטיים מצדם, שבהתבטאויות הספורות של מפעיליהם בתקשורת ניסו בדרך כלל לצייר עצמם כרובין הודים הנלחמים בטייקוני הרשע של המדיה, מקיימים בפועל מודל שמזכיר יותר את דמות הקאלט של הפיראט קפטן ג'ק ספארו מ"שודדי הקאריביים" – מי שנלחם למען צדק, אך גם לא מפספס את ההזדמנות להרוויח כמה ג'ובות מתיבת האוצר שבידו. כך למשל, אתר "סדרות" הפופולרי מרוויח הן מפרסום באנרים באתר, וכן מציע תכנית מנויים בעלות סמלית של 35 שקל, עבור גישה נוחה יותר לתכנים, טעינה מהירה שלהם ואפשרות להורידם למחשב האישי, להמשך צפייה לא מקוונת. יצוין שעל פניו אין מניעה חוקית מאתרי סטרימינג להפעיל שירותים בתשלום; הבעייתיות החוקית, במידה שהיא אכן קיימת, נוגעת באופן ספציפי לשאלת זכויות היוצרים. ואולם, מאחר שמדובר במדיה חדשה יחסית שהתפתחה באופן מהיר והפכה את החוקים הקיימים לבלתי רלוונטיים כמעט, סוגיית הפרת זכויות בתחומה לא תמיד מובהקת, וכמעט תמיד נתונה במחלוקת.

הניסיון הראשון לחוקק חוק שיחשוף את זהותם של גולשים שפעילותם ברשת מהווה עבירה על החוק נעשה ב-2011: כינו אותו "חוק הטוקבקיסטים" והוא התמקד בעיקר במגדפים אנונימיים העוברים עבירות של לשון הרע. החוק, שהיה אמור להעניק לראשונה לרשויות האכיפה סמכות לחשוף את זהותם של גולשים אנונימיים, עבר בקריאה ראשונה, אך הוקפא בהמשך עקב אי-הסכמה בתוך הקואליציה ונזנח. נדמה היה שעם התמוססותו יוכלו הפיראטים לנשום לרווחה, אולם כבר בסוף אותה שנה נכנס אויב חדש לזירה, ששינה את כללי המשחק.

האויב של האויב הוא חבר

במקביל לצעדים שהחלו להינקט בעולם הגדול נגד שחקניות הסטרימינג המשמעותיות, בשנת 2011 איחדו כוחות ענקיות התוכן הישראליות "קשת", "רשת", ערוץ 10, Yes, Hot, חברת ההפקות "נגה תקשורת" ומפיצת הסרטים "יונייטד קינג". בימים כתיקונן הן מתחרות אחת בשנייה בזירת התוכן, אבל בסיפור הזה הן הקימו יחדיו את ארגון זיר"ה ("זכויות יוצרים ברשת האינטרנט") – ארגון שמטרתו היא מלחמת חורמה נגד האתרים הפיראטיים הפוגעים לשיטתן בזכות קניינן. זיר"ה (במלעיל), שעל פי ההערכות מתוקצבת על ידי בעליה במיליוני שקלים בשנה ומנוהלת על ידי עורכי דין מהבכירים בשוק, פועלת בשיטתיות נגד אתרי הסטרימינג במישור המשפטי: היא עושה ככל שביכולתה לאתר את בעליהם, מפעילה עליהם לחץ באיומי תביעה, ובמקביל פועלת לחסימת האתרים על ידי ספקיות האינטרנט בתואנה של הפרת זכויות יוצרים – לעתים בהצלחה גדולה יותר ולעתים פחות.

רן בר-זיק

"בסופו של דבר, מדובר בארגון קטן וקיקיוני עם יכולת פעולה מוגבלת", אומר לנו רן בר-זיק, איש תוכנה מנוסה בתעשיית ההייטק המנהל מאז שנת 2008 את האתר Internet Israel שבו, בין היתר, הוא מלמד את הגולשים כיצד לעקוף את החסימות שמטילה זיר"ה באמצעות לחצהּ על הספקיות. "אם כל האולפנים של הוליווד לא הצליחו מאז ימי נאפסטר ו-eMule לעצור את שיתוף הקבצים", הוא מוסיף, "אני לא חושב שהשיטה של זיר"ה תצליח להתמודד עם הבעיה".

מצד אחד, על אף דבריו של בר-זיק, זיר"ה הגיע בשנים בודדות של פעילות לשורה של הישגים נגד אתרי הצפייה הישירה: הוא הביא לצווי מניעה על פעילותם של אתרי סטרימינג ולחסימתם דרך ספקיות האינטרנט – צעדים שחיסלו את פעילותם של האתרים topdown.me, wnet.co.il, horadot.net, TVnetIL, iDown ו-Cipher. גם האתר המצליח "סדרות" נחסם ב-2013 בדומיין sdarot.tv כתוצאה מהלחץ של זיר"ה על ספקיות האינטרנט, ובשבועות האחרונים נחסם שוב בדומיין sdarot.pm, אולם עלה בשלישית לאוויר בדומיין sdarot.click, ונכון למועד כתיבת הכתבה עלה בכתובת המתגרה משהו zira.online. גם התוכנה הפופולארית Popcorn Time היתה יעד לסיכול מצד זיר"ה, ובשנת 2015 נחסמה על ידי ספקיות האינטרנט, אלא שבית המשפט הורה לבטל את החסימה.

ועם זאת, כפי שטוען בר-זיק, על אף המלחמה העיקשת, ולעתים גם האישית, של זיר"ה נגד הפיראטים של התוכן, התופעה לא נראית כמי שעומדת להיעלם. בר-זיק מביע מורת רוח בעיקר כלפי שיטת הפעולה של זיר"ה – הוא עצמו אמנם אינו חסיד של הפיראטים, אך רואה בהחשכת אתרי אינטרנט צעד שערורייתי. "בדומה למה שקורה עם פורנו, גם כאן הניסיון לחסום בצורה טכנית את האתרים הוא מגוחך", הוא אומר. "קל מאוד לעקוף את זה, באמצעים טכניים פשוטים, כך שבסופו של דבר המטרה עצמה לא מושגת. כך, זיר"ה בוחרת בדרך הקלה שפוגעת בחופש הבחירה של הצרכנים: במקום למצוא את בעלי האתרים באמצעי בילוש ולתבוע אותם אישית, כמי שעוברים לכאורה על החוק, הם פוגעים בכולם – וכך נמנע מצרכנים לצרוך תכנים למרות שאין שום איסור על כך. זה שקול לכך שאדם שטוען שהוציאו דיבתו ירצה שיסגרו את כל אתרים שמכילים טוקבקים. בסופו של דבר זה גם מסוכן לחופש הביטוי – היום זו חסימה של אתר פורנו או תוכן פיראטי, מחר זה חסימה של אתר לגיטימי, או חסימה על רקע פוליטי. במקום ללכת בדרך הקשה ולשכור חוקרים פרטיים, הולכים לכל מיני לוביסטים וחברי כנסת שמשתפים פעולה".

ואמנם, נראה שהפעילות הלוביסטית בקרב המחוקקים נושאת פירות. במאי אשתקד הנושא החקיקתי חזר לשולחן, כששרת המשפטים איילת שקד החלה לבחון קידום חוק שמטרתו העיקרית תהיה חשיפת פרטי משתמשים הצורכים תוכן פיראטי – משתמשים פרטיים, לא מפעילי אתרים. בספטמבר 2016 יצא תזכיר חוק זכויות היוצרים שאינו מתייחס אמנם לצריכה פרטית של תוכן פיראטי, אך קובע שספקיות האינטרנט יהיו מחויבות לחסום אתרים ודפים במידה שבעל תוכן יתלונן על פגיעה בזכויות היוצרים. בנוסף, החוק שהחל להתנסח נועד לחייב את ספקיות האינטרנט לחשוף את זהותם של משתמשים פרטיים שיעלו תוכן פיראטי לרשת ואף קובע שיש לשקול אחריות פלילית למעשים אלו.

החוק הזה הוא, בפשטות, חלומם הרטוב של גופי התקשורת הגדולים, בעיקר בזכות האפשרות שהוא מעניק לרשויות לחשוף את זהותם של המשתמשים המפירים לכאורה זכויות יוצרים. בר-זיק דווקא לא מתרשם. "גם כאן מדובר בקשקוש, הוא אומר. "כפי שאין בעיה לעקוף את החסימות, לא תהיה בעיה לבעלי האתרים להסוות את זהותם באמצעות טכנולוגיות שזמינות היום, וככה לא ימצאו אותם".

עו"ד יהונתן קלינגר, בלוגר ופעיל חברתי למען זכויות דיגיטליות, אומר לנו כי "למעשה, בישראל ההגנה על בעלי זכויות היוצרים הגונה והוגנת, והבעיה היא דווקא בצד השני – ישנן פחות הגנות משפטיות על שימוש הוגן בתכנים שיש עליהם זכויות יוצרים. הבעיה בחקיקה שמוצעת כאן היא שמדובר בעוד הרחבה של ההגנה על בעלי הזכויות, בלי לאזן אותה עם הזכות שלנו, הצרכנים, כמי שמבקשים ליהנות מתרבות".

קלינגר, שלטענתו אינו אוהד של האתרים הפיראטיים, מציג גישה שבפועל מגבה אותם: "החוק לא נועד להגן על מודלים עסקיים כושלים (הכוונה למודלים של גופים כמו זכייניות הטלוויזיה המסחרית, הוט, יס ובתי קולנוע; ע"ג, ג"ד). 'קניין' הוא לא זכות מולדת – הוא משהו שנוצר על פי חוק. זה מה שאנחנו, בתור חברה, קובעים שהוא קניין. אפשר לקבוע שכל ציור שילד בן ארבע מקשקש בטושים מוגן על ידי זכויות יוצרים ואסור לעשות בו שימוש – גישה של הגנה קיצונית על זכויות הפרט; ואפשר לקבוע שהמדינה תפקיע שימוש בקרקע ותבנה דיור ציבורי – גישה חברתית יותר. הכל שאלה של 'מה רוצים'. מה החברה רוצה. בנוסף, הפרת זכויות יוצרים אינה 'גניבה' במובן שהחוק מגדיר גניבה: גניבה דורשת נטילת משהו ממישהו כך שהוא לא יוכל להשתמש בו, ובמקרה הזה, גם אם אני מוריד את הסרט מהרשת – זה לא אומר שבעל הזכויות לא יכול להמשיך להשתמש".

אל תילחם בהם, תצטרף אליהם

המחלוקת הזאת אינה מוגבלת לגבולות מדינת ישראל. השכיחות של הצפייה הישירה באינטרנט והפוטנציאל שמביאה לפגיעה בזכויות היוצרים היא סוגיה משפטית מורכבת שבתנאים הטכנולוגיים הנוכחיים ובהיעדר תקדימים מעמידה את בתי המשפט ברחבי כל העולם המערבי במצב בו הם מתקשים להגיע להכרעות לגבי חוקיות השימוש הפיראטי הפרטי. הוואקום החוקי הזה הביא לכך שבשנים האחרונות ממשלות מערביות רבות נדרשו לפעול להסדרה כוללת של הנושא באמצעות חקיקה. המודלים לרגולציה רבים ומגוונים, אך הם חולקים עקרונות משותפים: הממשלות נוטות להגן על בעלי זכויות היוצרים מפני שימוש פיראטי בתכנים באמצעות בניית מנגנון אזהרה וענישה אפקטיבי ומהיר, מהיר יותר מזה המתנהל בבתי המשפט.

מאמר שהתפרסם ב-Journal of information science בשנת 2013 משווה בין מספר מדינות בהן החלו תהליכי רגולציה; עולה ממנו כי אם יאומץ בישראל המודל השכיח כיום בעולם המערבי, הכלים שיעמדו לרשות המדינה נגד משתמשים פרטיים ינועו בין שליחת אזהרות למשתמשים שיצרכו חומרים פיראטיים, ועד לקנסות והגבלת שימושם באינטרנט – וכל זאת בעזרת תיווכן של ספקיות האינטרנט כמובן.

על אף אמירותיהם השכיחות של יוצרים, מפיקים ובעלי זכויות כי הצרכן הישראלי תמיד יעדיף לקבל תוכן בחינם, בר-זיק וקלינגר טוענים לסיכום שהפתרון לבעיית הפיראטים היא לא להילחם בהם, אלא ללמוד מהם: "יש רק כלי אחד בעולם שהצליח למנוע דה-פקטו את הפיראטיות וזה Netflix" אומר בר-זיק, "אני אישית לא טורח להוריד ולחפש שום דבר, אני משלם עשרה דולרים בחודש ויש לי כל תוכן שאני רוצה, באיכות הגבוהה ביותר בשוק. היום יש גם תרגומים לעברית וזה נורא נוח ומשתלם כלכלית. כנ"ל את המוזיקה שלי, שאני קונה מ-spotify ולא שומע ביוטיוב למרות ששם זה בחינם, ומשחקי מחשב לילדים שלי שאני קונה ב-steam. אם זה טוב, נוח לי ובמחיר שמצדיק את התוכן, אין לי בעיה לשלם – ואני סבור שיש הרבה כמוני".

קלינגר טוען בדומה לכך, שכאשר האיכות תהיה גבוהה מספיק, הישראלים יהיו נכונים לשלם. אלא שכיום, הוא אומר, התוכן הישראלי אינו מגיע באיכות כזו – לא מבחינת הפורמט (HD) ולא מבחינה הפקתית – והוא אינו מצדיק את התשלום הרב שדורשות עבורו יצרניות התוכן. "כמו שאנשים עדיין הולכים לקולנוע כדי לקבל את חווית הקולנוע, לא נכון להגיד שהפיראטיות פוגעת בקולנוע כיוון שמדובר בחצי-חוויה. אנשים מוכנים לשלם על חוויה ועל איכות".

במשרד המשפטים סירבו להתייחס לשאלות ששלחנו אליהם. ארגון זיר"ה סירב להתייחס ולהציג את עמדתו, מטוב ועד רע.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת*

אקטואליה מגזין מדיה חדשה תקשורת         
{ לכתבה "זהירות, ספוילר" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות