חיילי הנדסה בתום מסע כומתה. למצולמים אין כל קשר לנאמר בכתבה (מתוך ויקיפדיה)

"גם החברים הם חברים שכולים"

במהלך מבצע "צוק איתן", לוחם גולני דניאל פומרנץ נכנס לעזה בנגמ"ש מיושן שהיה אמור לצאת משירות. הנגמ"ש נתקע, ספג אש נ"ט כבדה בזמן ניסיונות החילוץ, ושישה חיילים, ביניהם דניאל, נהרגו. אורון שאול הוכרז כנעדר. עומר רביב, חברתו הטובה של דניאל, מספרת על האבדן וההתמודדות עם השכול. מונולוג

לדבר על דניאל תמיד מפחיד אותי. אני מרגישה כמו שגרירה שלו, מעין כרטיס הביקור שלו – וזאת אחריות כבדה.

כל אחד ראה את דניאל אחרת, חווה איתו חוויות אחרות, הכיר אותו אחרת. איך אני הכרתי אותו? דניאל ואני היינו חברים הכי טובים מהגן. גדלנו ביחד. ממש כמו אחים. כשהתגייסנו, תדירות הפגישות ירדה מעט. כל אחד שירת בבסיס סגור, ולא היינו מסונכרנים עם היציאות. אבל, לא משנה מה – הוא תמיד היה חבר הכי טוב שלי.

אני לא אשכח את היום שבו החליטו על כניסה קרקעית במהלך מבצע צוק איתן. זה היה יום חמישי, הייתי במסיבת רווקות של בת דודה שלי, אצלנו בבית. ברגע ששמעתי על הכניסה, התיישבתי על המיטה והתחלתי לבכות מול הטלוויזיה. היתה לי תחושה רעה מאוד.

דניאל פומרנץ ז"ל

גולני נכנסו בלילה שבין שבת לראשון, וביום ראשון בבוקר התעוררתי לידיעה ב-Ynet שדיווחה על אסון גדול: שבעה לוחמי גולני נהרגו. אבל הכול היה בשלב הזה מאוד ראשוני. כיוון שכולנו היינו חיילים, הפעלנו קשרים וניסינו לדלות מידע מכל מיני אנשים שאנחנו מכירים. בתוך זמן קצר שמעתי שלא רק שזה גולני, אלא זה גדוד 13. ואז: לא רק גדוד 13, אלא הפלוגה המסייעת בגדוד 13 – הפלוגה של דניאל. ואז התחילו לדלוף השמות.

לא הייתי מסוגלת להגיע לבסיס באותו היום, הודעתי שאני לא באה.

***

המחשבות התחילו להטריף. אמרתי לעצמי שכל עוד אימא של דניאל, ורדה, שהיתה בעצמה רמ"ח נפגעים והקימה למעשה את מערך ההודעות למשפחות (יש אירוניה מרה מזאת?), כל עוד היא עדיין לא יודעת – אין סיכוי שזה אמיתי. פתחנו חמ"ל טלפוני של החברות, ושכנענו אחת את השנייה שעוד רגע הוא יתקשר ויצחק עלינו שזה לא אמיתי.

עברו שעות ועדיין לא ידענו כלום, או ככה לפחות רצינו לחשוב. זה מצחיק, כי ההנחה שלנו היתה שאם ורדה לא יודעת, אז זה לא קרה, כשבמציאות, בדיוק ההיפך היה הנכון: דווקא בשל המעמד שלה, רצו לעשות את זה כמו שצריך. ואז, בשעות הצהריים, הגיעו אליה כמה קצינים בכירים, והיא חיכתה להם על סף ביתה. כן, גם לה היתה תחושה שמשהו רע מאוד עומד לקרות. אולי בגלל זה היא הקליטה את שיחת הטלפון האחרונה עם דניאל.

ומהרגע שהמשפחה שמעה, הידיעה הגיעה לכולנו, ומשם הכול הפך שחור.

***

בהתחלה, כשאתה שומע שהחבר הכי טוב שלך נהרג, ועוד בנסיבות כאלה – אתה כועס על כל העולם. גולני התאמנו ברגיל על ה"נמר", נגמ"ש גדול וממוגן יותר מזה שהם נכנסו איתו לעומק הרצועה, אלא שזמן קצר לפני הכניסה הם העבירו את ה"נמרים" לפלס"ר. זה מרתיח: מכניסים אותם ללב שדה הקרב בכלים לא מספיק ממוגנים שהם לא מאומנים עליהם ולא יודעים לתפעל בהם תקלות במידה שיקרו – וכאלו אכן קרו. תקלה מכנית השביתה את הנמג"ש בלב שטח עוין והם לא ידעו כיצד לעזור לעצמם. בשבעה, נכנס מח"ט גולני לנחם בקטע תומך. הדבר היחיד שעבר לי בראש זה שפשוט לא בא לי לראות את הבנאדם. מה אתה עושה פה, חשבתי לעצמי, אתה אחראי לכל הדבר הזה ויש לך פנים לדרוך פה?

ועוד לפני שסיימת להתמודד עם הכעס על זה, מגיע הכעס על התחושה שכולם עושים הכל כדי לטאטא את המחדל מתחת לשטיח. הסמ"פ של דניאל הודח בהאשמה שלא חתר להגיע אל החיילים הפצועים, הלכודים בנגמ"ש, במהירות המרבית. בעיניי זה מאכזב שמוטלת האשמה על הדרגים הנמוכים יותר ולא על מקבלי ההחלטות. התחושה היא שפשוט מצאו שעיר לעזאזל כדי להמשיך לסדר היום. אלא שזה לא סתם אסון, זה לא כשל של כלי שהתקלקל לו המנוע – אלו שבעה חיילים שלא חזרו הביתה.

ואולם, מהר מאוד התפתחה ההבנה שזה לא משנה על מי אני אכעס, הבנאדם שאני כל כך אוהבת לא יחזור. מהכעס התפתח הצורך הזה להעביר את הסיפור הלאה.

***

עכשיו יום הזיכרון קרב ובא – השלישי בלי דניאל. כל פעם אני חושבת שדי, זה לא יזיז לי יותר. אבל לא משום שהפסקתי להרגיש, אלא משום שאני מרגישה יותר מדי. אנשים לא מבינים כמה ימי זיכרון יש בשנה עד שלא חווים אבדן. יש את יום הזיכרון הרשמי, יום השנה, יום ההולדת שלו – שזה עוד יום זיכרון קטן ופרטי – ואינסוף אירועים קטנים, פשוטים, של היומיום, שמזכירים אותו.

עומר רביב עם דניאל

אני חושבת על זה שהבנאדם היה אמור להיות בן 23, ושואלת את עצמי: איפה הוא היה יכול להיות היום, ואיפה אנחנו היינו יכולים להיות יחד. וכך, יום הזיכרון מתגלה פעם נוספת כיום שמכריח אותי להתמודד עם השאלה האלה, ושאלות אחרות, לא פחות קשות. אני עומדת בצפירה מעל הקבר של החבר הכי טוב שלי ושואלת את עצמי: איך לעזאזל הגענו לפה?

***

דניאל מלווה אותי כל הזמן. הוא היה ילד עם בעיות קשב וריכוז שתמיד חשבו שלא יצליח, ובהתחלה גם לא רצו לקבל אותו לגולני. אבל הוא האמין בעצמו, לא ויתר והלך הכי רחוק כדי להגשים את עצמו. שנה וחצי לפני שהוא מת, אבא שלי נפטר. באותה נקודה, חשבתי שזה האסון הכי גדול בעולם. התמודדתי עם אבדן והייתי בטוחה שאם אפגוש אותו שוב, אהיה מחושלת יותר. אבל המוות של דניאל היה הכאפה של החיים שלי. ראיתי אנשים כל כך קרובים לי נגמרים ביום אחד. ההרגשה הזאת, שבנאדם מסיים את החיים שלו בגיל 20, הטריפה אותי. זה דבר שמעלה כל כך הרבה שאלות: כמה עוד נסבול את זה שאנחנו ממשיכים לאבד את הילדים שלנו במלחמות?

בסופו של דבר אני חושבת שהצבא הוא לא האחראי האולטימטיבי למקרים הללו, כי הוא לא זה שנגרר למלחמות. יש אחראים אחרים לכך. מצער אותי שאני מרגישה שבתודעה הישראלית תמיד יהיה סכסוך, אף פעם לא יהיה שלום. אני שירתי בצבא, גם ילדיי ישרתו וסביר שגם נכדיי. אני מעריצה חיילים קרביים: עד היום, כשאני רואה חיילי גולני חוזרים הביתה עם הקיטבג על הגב, עולות לי דמעות בעיניים כי גולני תמיד תהיה סמל בשבילי. אבל כן, אני גם שואלת – עד מתי אנשים ירוצו אל הקרב?

אני לא מאחלת לנכדים שלי להיכנס לסג'עייה בנגמ"ש, פשוט לא. אני חושבת שלנו, כחברה, יש אחריות, ושלא צריך להשאיר את ההכרעה רק בידי מקבלי ההחלטות. צריך ללכת לקלפי ולבחור בשמות שיאפשרו לנו לראות מציאות אחרת. אני יודעת שאני מדברת על חזון אידיאלי שסביר שלא יקרה בשנים הקרובות כי המציאות הגיאופוליטית מורכבת. אנחנו תמיד אומרים שאין לנו פרטנר להידברות. בעיניי שווה לשאול: האם אנחנו בעצמנו פרטנר להידברות במציאות הנוכחית?

אני רוצה להגיד שאני מקווה שהלקחים יופקו; שאני מקווה שהצבא השכיל ללמוד מכשלים ושאנשים לא נהרגו לשווא. שלהכל הייתה תכלית. אני חושבת שהצבא עצמו צריך לתת תמיכה לאנשים שעברו דברים נוראיים כאלו, גם אם הם לא היו במלחמה עצמה. המון פעמים חושבים שכל העול בשכול נופל על המשפחה, והוא באמת כבד מנשוא, בייחוד עבורם. אבל מה עם החברים? גם החברים הם חברים שכולים, שעוברים טראומה לא פשוטה בכלל, ומנסים לחפש את עצמם אחרי זה. אני חושבת שצריך לחשוב על מערכת תמיכה אמיתית כזו, שהיא מעבר ל"לך לקב"ן, הוא יראה אותך פעמיים וירשום דו"ח למפקד שלך", אלא להשריש תרבות בה כל חייל מקבל עזרה, תמיכה והבנה כשקורה הנורא מכל.*

אקטואליה מגזין צבא       
{ לכתבה ""גם החברים הם…" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות