דיוקנאות האמנים שעיצבו את חדרי המלון (צילום: חלי כגן)

מלון סוף

זהו סיפורו של "גרנד הוטל קוסמופוליס", מבנה רב-תכליתי המשמש כמלון, כסטודיו לאמנים וכמקלט לפליטים. הדיירים משלמים כמה שהם יכולים ומרבית השירותים ניתנים בהתנדבות. אבל רק אל תשאלו האם זה המודל האידיאלי לאינטגרציה

כשבעים קילומטרים ממינכן, בעיר לא גדולה בת 2,000 שנה בשם אוגוסבורג, ניצב מלון בן שש קומות בשם "גרנד הוטל קוסמופוליס". במבט ראשון ה"גרנד הוטל" נראה דומה לכל מלון אחר – שלט גדול בכניסה, לובי ובר קטן. אך כבר במבט נוסף אפשר להבין שהמלון הזה מספר סיפור אחר לחלוטין.

זהו סיפור שהחל לפני כארבע שנים, כאשר קבוצה של 12 אמנים מהעיר החליטה להקים סטודיו משותף שבו יוכלו לעבוד על יצירותיהם. הם מצאו מבנה נטוש שבעבר שימש כבית אבות בחסות הכנסייה הפרוטסטנטית וביקשו להסב אותו לחלל עבודה. באותם חודשים החל לעלות דרמטית מספר מבקשי המקלט בגרמניה, ובבוואריה בפרט, מה שהוביל את עיריית אוגוסבורג לחיפוש אחר מבנים שיוכלו לשמש למגורים זמניים. "שני האינטרסים הצטלבו זה עם זה", מספרת מישה, אחת ממייסדי המלון, "וכך נולד הרעיון להקים מקום שמשלב בין סטודיו לאמנים לבין מקלט לפליטים".

כבר בכניסה ניתן להבחין בייחודיותו של המקום; חמישה שעונים תלויים על הקיר כאשר כל אחד מהם מראה שעה בעיר אחרת בעולם. אולם לא מדובר בשעות של ערים מרכזיות בעולם כמו ניו יורק, טוקיו או לונדון, אלא דווקא של דמשק, בגדד, קבול, גרוזני ואסמארה. כששאלנו מה הוביל להחלטה להציב דווקא שעונים אלה בכניסה למלון, סיפרה לנו טינה, אחת העובדות במקום; "עבורנו, ברור מאליו שהעולם אינו מתקיים רק כאן, בגרמניה, איפה שבטוח, אלא גם במקומות אחרים. שמעתי על אדם שהגיע לכאן מסוריה, ראה את השעון של דמשק ואמר 'זה מרגיש טוב, אני יודע שמישהו חושב על הבית שלי. למישהו אכפת'".

המלון בן שש הקומות מאפשר בעיקר למבקשי המקלט, אך גם למהגרים ממדינות שונות בעולם המגיעים לבוואריה, לשהות בו לתקופה בלתי מוגבלת, או ליתר דיוק, עד שהם זוכים למקלט מדיני מממשלת גרמניה ומקבלים את המסמכים הדרושים להם להתחיל בחיים חדשים, או לחילופין נשלחים בחזרה לארץ המוצא שלהם. שהותם במלון אינה כרוכה בעלות כספית. "התחלנו עם סכום זעום לחלוטין", מספרת מישה, "היינו מקיימים אירועים והופעות והכסף שגייסנו שימש לרכישת מוצרי מזון ולמימון פרויקטים שונים המתקיימים במלון. לפעמים אנחנו מקבלים כסף גם מארגונים לא ממשלתיים".

למרות שהמלון כורע תחת נטל כלכלי, הוא ממשיך להתנהל כמסגרת תומכת לפליטים. אחד הביטויים לכך הוא המשפט "Pay as much as you can" (שלם ככל יכולתך) שניתן לראות בכל רחבי המלון. "המטרה היא לאפשר לכל אדם לקחת חלק, לשתות קפה או תה, לא משנה כמה כסף יש לך", מסבירה טינה את ההיגיון מאחורי הנוהג. "ביקשנו ליצור מקום שיאפשר לאנשים להיפגש זה עם זה בצורה הכי פשוטה ומינימלית", מעידה מישה. ובדיוק מסיבה זו כל האמנים שהשתתפו בפרויקט ועיצבו את חדרי המלון, התבקשו לשמור על אחידות בכל הקשור למתקנים שכל חדר יכיל. "אני חושבת שקל יותר להיפגש זה עם זה כשחולקים את אותם המתקנים מאשר במצב שבו לאחד יש יותר מלאחר", מוסיפה מישה.

חדר אופייני במלון

חדר אופייני במלון

אותו המוטיב מתקיים גם בארוחת הצהריים המשותפת, שהיא כשלעצמה מנהג במקום. "בכל יום בסביבות השעה אחת בצהריים יוצא מישהו מהמטבח עם פעמון ועובר בכל הבניין להודיע לכולם שארוחת הצהריים מוגשת", מספר לנו אנדריי, מהגר מברזיל שמתגורר ומתנדב במלון. "האוכל תמיד צמחוני או טבעוני והמחיר הבסיסי למנה הוא יורו אחד וחמישים סנט (כשישה שקלים), כשכמובן תמיד ישנה האפשרות לשלם יותר". בכל יום דייר אחר במלון מתנדב לבשל עבור כולם, "וכמובן שהאוכל מבושל בהמון אהבה", מציינת מישה.

אל תקראו לזה "אינטגרציה"

הרושם שקיבלנו אפוא היה ש"הגרנד הוטל קוסמופוליס" הוא המודל האולטימטיבי לאופן שבו צריכה להיווצר אינטגרציה של פליטים ומבקשי מקלט בתוך החברה הגרמנית, ואולי אפילו פליטים ומהגרים בכול חברה שהיא. אלא שלהפתעתנו, מייסדי הפרויקט והעובדים במלון די נרתעו מתווית זו. "אמנם אנחנו מוכרים כפרויקט שהוא מודל לאינטגרציה אבל לא הייתי אומרת שזה מה שאנחנו, כי בסופו של דבר כולנו בני אדם וכולנו אחד. עבורי, המקום הזה סובב סביב מערכות יחסים. מה שאנחנו עושים הוא לבנות יחסים בין אנשים", אומרת מישה. וטינה מוסיפה: "אינטגרציה היא מודל מכני. מדובר בלהפוך משהו לזהה בדיוק למשהו אחר. זו מעולם לא הייתה הכוונה שלנו בפרויקט הזה". "השאיפה העיקרית שלי היא שאנשים יתקשרו זה עם זה יותר ויהיו פתוחים ללמוד על אחרים", מציינת מישה.

 

המבנה מבחוץ

המבנה מבחוץ

באשר לעתידה של גרמניה בכלל ובוואריה בפרט, בכל הקשור לסוגיית הפליטים ומבקשי המקלט, צוות הגרנד הוטל מביע אופטימיות. "ישנם כל כך הרבה מתנות שמגיעות עם האנשים החדשים שמגיעים לגרמניה", מסכמת מישה, "לא צריך לפחד מהם אלא לנסות לראות מה אפשר ללמוד מהם, כי כשאנחנו נפגשים זה עם זה ומדברים בגובה העיניים אנחנו עשויים לגלות שיש לנו המון במשותף". "יש מי שמברכים על הגעתם של הפליטים ואילו אחרים מפחדים מההשלכות האפשריות", מוסיפה טינה לסיכום, "התקווה שלי היא שאנשים יפסיקו לפחד".

אי אפשר שלא לחוש באופטימיות ובאווירה האוטופית השוררת במלון, אולם נשאלת השאלה האם כך באמת ייראו חייהם של הפליטים, המהגרים ומבקשי המקלט בשעה שיעזבו את המלון ויצעדו את צעדיהם הראשונים במדינה הזרה, אלפי קילומטרים מביתם. האם באמת יצליחו להשתלב בחברה הגרמנית כשווים או שיוותרו לנצח מתבוננים מהצד.

עוד בפרויקט:

שר הפנים הבווארי, יואכים הרמן, משוכנע שאירופה צריכה לסגור את גבולותיה

כיצד מתמודדים פליטים להט"ב עם הקושי הכפול מולו הם ניצבים?

אחמד עבאס וטהא ח'בת, צמד פליטים סוריים, שרים למען השלום

כתבת הרדיו ליסה וייס, המכסה את נושא הפליטים, מספרת על הדילמות והקשיים בסיקור

שרלוטה קנובלך, נשיאת הקהילה היהודית במינכן, מתריעה מכניסה לא מבוקרת של פליטים ממדינות ערב

כיצד העיתונות הגרמנית מתמודדת עם משבר הפליטים?

מה עמדת משרד החוץ הישראלי ביחס למציאות החדשה שגרמניה ניצבת פניה?*

אקטואליה כללי מגזין פרויקט מינכן     
{ לכתבה "מלון סוף" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות