גרפיטי ברחובות מינכן

שירת התקווה

לכאורה, אחמד עבאס (21) וטהא ח'בת (17) הם עוד שני פליטים סורים שחייהם ניצלו בנס, שרדו את הדרך וחיים היום בגרמניה. בפועל, הם הרבה יותר מזה. השניים משתתפים במקהלה קהילתית שנועדה לגשר בין התרבויות ועובדים בקירוב לבבות

הסיפור של אחמד עבאס, בן 21, מתחיל לפני ארבע שנים בפגז תועה שנפל סמוך עליו בשעה שהתקלח בביתו בעיר חומס בסוריה. הנפילה הובילה לשריפה גדולה שגרמה לו כוויות קשות, וכך גם לאחותו הקטנה, חנדי, שהייתה במטבח. באותו הרגע השתנו החיים שלהם. "שמעתי רעש חזק ופתאום כל הבית רעד ולא הבנתי מה בדיוק קרה", הוא מספר לנו בראיון מיוחד. "רצתי מהר אל אחותי הקטנה אבל היה קשה לראות מבעד ללהבות. אחרי שיצאנו מהבית, הבנתי שאנחנו חייבים לקבל טיפול רפואי".

בשלב הבא הבין אחמד שכדי לקבל טיפול רפואי שיציל אותו ואת אחותו, הם חייבים לחצות את הגבול ללבנון. כיוון שלא היו ברשותם המסמכים הדרושים לחציית הגבול, הם נאלצו להמתין שלוש שעות בגבול. אחמד מתאר את השעות האלו כגיהינום עלי אדמות – כאבים, ייסורים, תופת. בסופן, הוברחו הוא ואחותו בעזרת רכב לתוך לבנון, שם נלקחו ישירות לבית חולים הצרפתי וקיבלו טיפול ראשוני. למזלם של האחים עבאס, עיתונאי ששהה באותה עת בלבנון וביקר בבית החולים שמע על סיפורם והעלה את פרטיו כפוסט בפייסבוק. הפוסט יצר גלים אשר הגיעו לבית החולים הגרמני לילדים "haunersches kinderspital münchen" שנמצא במינכן, והוא התנדב להטיס אותם אליו ולטפל בהם. במשך ארבעה חודשים שכב אחמד בקומה, ולאחריה הוא ואחותו עברו תהליך שיקום והחלמה ארוך וקשה.

מפזמונים בערבית לשירי-עם בגרמנית

בחמש השנים שבהן משתוללת מלחמת אזרחים עקובה מדם בסוריה, יותר מ-200 אלף איש מתו בקרבות וקרוב ל- 4.5 מיליון עזבו את בתיהם והפכו לפליטים ברחבי העולם. גרמניה היא המדינה שנכנס אליה מספר הפליטים הגדול ביותר מסוריה. סך הכול עברו בגרמניה כ-1.2 מיליון פליטים, מבקשי מקלט ומהגרים (כולל ממדינות ערביות נוספות, כמו עיראק ואפגניסטן), ואוכלוסיית הזרים במדינה מונה שבעה מיליון איש – אוכלוסיית  הזרים הגדולה ביותר שישנה במדינה אירופית אחת.

כהוקרת תודה על החיים החדשים שגרמניה העניקה לו, ועל מנת לסייע לאחיו הסורים שמצאו עצמם בתרבות חדשה ושונה, במהלך ארבעת השנים האחרונות אחמד עבאס לוקח חלק בארגון "Deutsch Syrischer verein" ("מועדון גרמני-סורי") שפועל בגרמניה כבר מספר שנים ועוסק בפרויקטים שמטרתם, בין היתר, יצירת אינטגרציה בין הקהילות השונות. הארגון הוא תוצר של גל האהדה שחשים חלקים בגרמניה כלפי הפליטים (לעומת חלקים אחרים העוינים אותם), שהתעורר בקיץ האחרון בקרב אזרחיה וזכה לכינוי Willkommenskultur – "תרבות הכנסת האורחים", בתרגום חופשי. אחמד, שמזדהה עם פעילויות הארגון ומטרותיו, לקח על עצמו להנהיג בתוכו את פרויקט "מקהלת השלום הסורית" (Syrischer Friedenschor).

טהא (משמאל) ואחמד (צילום: בר פינטו)

טהא (משמאל) ואחמד (צילום: בר פינטו)

המקהלה מורכבת מפליטים סורים מערים שונות ומכל הגילאים. רוב השירים הם בשפה הערבית, אך בחודשים האחרונים הם התחילו לשיר שירי-עם גם בשפה הגרמנית (ובצדם גם את המנון האיחוד האירופי). אחמד מנצח על המקהלה מינואר 2016 לאחר שזמר אופרה סורי פנה אליו באמצעות מייל, והעלה את הרעיון של הקמת מקהלה. "אני מאמין שפעילות המקהלה עוזרת ביצירת אינטגרציה בין קהילת הפליטים לבין הקהילה המקומית ומקרבת ביניהן", אומר אחד. בעקבות ההצלחה של המקהלה וריבוי החברים בה, היא פוצלה לאחרונה לשתי קבוצות. "אנחנו מופיעים על במות שונות, בין היתר בכנסיות. אנחנו מאמינים שבעזרת השירה והאמנות, ניתן להגיע ליחסי ידידות עם חברינו הגרמנים ולייצר פתיחות וקבלה כלפי הפליטים שמגיעים למינכן ולגרמניה בכלל".

שרים לשלום

גם טהא ח'בת, בן 17, במקור ממג'דל שמס הסורית, הוא חבר במקהלה. זמר. הוא יושב לצדו של אחמד במהלך הראיון ומסתכל עליו בהערצה, כמודה לו על ההזדמנות שנתן לו להיות חלק מהפרויקט הזה. טהא, שגדל בדמשק, נמצא בגרמניה כבר שבעה חודשים ומתגורר אצל דודו שגר בגרמניה כבר עשור. מלבד האחרון, שאר משפחתו נותרה מאחור. הוא מספר לנו על היציאה לדרך: "פחדתי ממנה מאוד, הים היה מסוכן וידעתי שזה עניין של חיים ומוות".

את אחמד הוא הכיר בפעילות של "Deutsch Syrischer verein". "דרך המקהלה אנחנו שומרים על המסורת הסורית והתרבות שלנו עוברת לגרמנים", אומר טהא ומוסיף שלפני הצטרפותו למקהלה אינו נהג לשיר. "להיות חלק מדבר גדול כמו הלהקה עוזר לי להרגיש חלק ממשהו, כשעלינו לכאן הדרך הייתה מפחידה ומסוכנת ועכשיו אני מרגיש שהגעתי למקום מבטחים". בהמשך טהא משתף אותנו בחלומו הגדול ביותר: להביא את משפחתו שנשארה בתורכיה במהלך המעבר מסוריה לאירופה. "הייתי רוצה שהם יבואו למינכן ושנקיים כאן חיי משפחה מלאים ותקינים", הוא אומר.

הראיון עם שני חברי המקהלה נעשה על רקע גל הטרור המקומי בבוואריה ובאירופה בכלל. שאלנו את אחמד וטהא על תחושותיהם על רקע שרשרת תקיפות הטרור שהתרחשה בזמן שהותנו במינכן. "אנו שרים לשלום, זה מה שאנו מנסים להשיג במקהלה. בתחילת כל הופעה אנחנו מקדישים את הדקה הראשונה לדקת דומייה לזכר נפגעי פעולות הטרור", אומר עבאס. "למעשה, אחת מהמטרות החשובות של הפרויקט היא להראות לגרמנים שלא כל הפליטים הם מפגעים. אנחנו רוצים למנוע מצבים שבהם גרמנים יגידו 'הו! היה פיגוע שנעשה על ידי פליטים, אז כל הפליטים מחבלים ובואו נסגור את הגבולות'. התפקיד של המוזיקה הוא קירוב לבבות".

אחמד עבאס (מימין), בבית החולים הצרפתי בלבנון

אחמד עבאס (מימין), בבית החולים הצרפתי בלבנון

גרמניה העניקה אם כן לאחמד ולטהא מפלט מהתופת, מחיים קשים שלא מאפשרים לאדם לחשוב על עתידו, והם מצאו בה את השלם, את הדבר שמחבר לעשייה ולחיים, וגם שומר על תרבותם הסורית ומחבר אותה לגרמניה. "אני מאוד אוהב את גרמניה, היא עשתה הרבה בשבילי ועכשיו אני רוצה להחזיר", אומר אחמד. "אני רוצה להקים כאן את משפחתי ולהמשיך לבנות ולהרחיב את המקהלה ואת הקהילה שלנו".

אחמד מאמין שמתן אפשרויות תעסוקה לפליטים יאפשר חיבור חזק אפילו יותר לגרמניה. "אפשר לראות את זה דרך הדוגמה שלנו: החברים במקהלה לא יושבים במחנה פליטים ומעבירים את הזמן במחשבות טורדניות, חסרי מעש. בעזרת המקהלה הם בעצם בונים תרבות חדשה בגרמניה, של פתיחות וקבלת האחר, והופכים לחלק מהאוכלוסייה המקומית. זה דבר חשוב מאוד לקיום של בן אדם, במיוחד לפליט שנעקר ממקום הולדתו".

עוד בפרויקט:

שר הפנים הבווארי, יואכים הרמן, משוכנע שאירופה צריכה לסגור את גבולותיה

כיצד מתמודדים פליטים להט"ב עם הקושי הכפול מולו הם ניצבים?

כתבת הרדיו ליסה וייס, המכסה את נושא הפליטים, מספרת על הדילמות והקשיים בסיקור

שרלוטה קנובלך, נשיאת הקהילה היהודית במינכן, מתריעה מכניסה לא מבוקרת של פליטים ממדינות ערב

הסיפור המופלא של המלון "גרנד הוטל קוסמופוליס", אקס-טריטוריה המשלבת אמנות ומקלט מדיני

כיצד העיתונות הגרמנית מתמודדת עם משבר הפליטים?

מה עמדת משרד החוץ הישראלי ביחס למציאות החדשה שגרמניה ניצבת פניה?*

אקטואליה כללי מגזין פרויקט מינכן        
{ לכתבה "שירת התקווה" התפרסמה תגובה אחת }

1 {חן}

כתיבה מצויינת נשמע סיפור מרתק

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות