ליסה וייס בפעולה

חמושה במיקרופון

ליסה וייס, עיתונאית המכסה את נושא הפליטים, הגיעה עד לגבול סוריה כדי להביא את סיפוריהם האישיים. היא מספרת שנשיות היא יתרון, שסבלנות היא המצרך הכי חשוב ושאין מצב להעלים עובדות לא נוחות

ליסה וייס, עיתונאית בת 30 המסקרת את תחום הפליטים עבור הרדיו הציבורי הבווארי, זכתה כבר בשני פרסים לאומיים על עבודתה. היא אישה עדינה ושברירית למראה שבשנה החולפת הגיעה חמושה במיקרופון עד סמוך לגבול סוריה המדממת כדי לשמוע סיפורים ועדויות מהשטח. "מעניינים אותי הסיפורים האישיים של אנשים", היא מספרת, "הייתי במחנה פליטים בירדן, ליד הגבול. כפי שאפשר לדמיין, אלה אנשים בלי תקווה או עתיד. פגשתי משפחה בת עשרה ילדים שגוועים ברעב, ביניהם שניים נכים. זו משפחה שלא יודעת מהיכן להשיג אוכל למחר בבוקר, בגלל הקהילה הבינלאומית שלא נותנת מספיק כסף. אנחנו צריכים לתת עוד".

פליטים רבים עוברים דרך ייסורים עד שהם מגיעים לאירופה, דרך הכוללת הליכה רבה ושבמקרים רבים סופה אינו ידוע. לא פעם הם מוצאים עצמם אובדי עצות, עומדים מול שערה הסגור של מדינה שדחתה את בקשת המקלט שלהם. במקרים אחרים, מצטופפים על סירות גומי רעועות פליטים רבים מכפי שהן יכולות לשאת, הן טובעות בלב ים והמסע לעבר חיים חדשים נקטע באיבו.

אחד מסיפורי הבריחה אליו נחשפה ליסה, היה של פליט שהגיע לרפובליקה הבווארית שבגרמניה על מנת להשיג לבתו הנכה טיפול רפואי, כאשר כל שברשותו היה פאוץ' שחור דהוי ובו כרטיס סים תורכי (על אף שמכשיר סלולארי לא היה לו) וקוראן קטן. ״הוא שאל אותי ׳יש לך קצת זמן לשמוע את הסיפור שלי?', השבתי לו 'בשמחה'. ארבע שעות דיברנו על הסיפור שלו. את דרכו החל בתורכיה לכיוון יוון, שם סורב כניסה, למרות שזה בניגוד לחוק האירופי. לאחר שעבר דרך הים והמדבר, שם ארבו לו סכנות רבות, הגיע ללוב. משם המשיך לאיטליה עד ליעד הנחשק – גרמניה. שכחתי שאני באמצע ראיון כי פשוט הקשבתי לו. לדבר, זה כל מה שהוא היה צריך".

לא יאכנע. עיתונאית

כשאנחנו שואלים את וייס, שמצאה עצמה הפעם על כס המרואיינת בניגוד הרגלה, כיצד בכלל יש לפנות לאנשים הנמצאים במצב כל כך פגיע, השיבה ש"בסופו של דבר, מה שהכי חשוב זה לקחת את הזמן. אם פליט, או כל מרואיין למעשה, מרגיש שלא אכפת לך מהסיפור שלו אלא רק מהראיון שלך, הוא לא ייפתח. זה גם קצת יותר קל עבורי ספציפית – ראיינתי גם נשים שחוו תקיפות מיניות ונראה לי שאם הייתי גבר הן לא היו משתפות אותי. כך שבעיניי להיות אישה זה יתרון, וכן, אני לא ממש נראית מאיימת, אולי זה גם קשור", היא צוחקת.

ייתכן שבישראל הנשיות של ליסה דווקא הייתה בעוכריה, שכן אצלנו העיסוק במשבר הפליטים האירופי (ולמען האמת, בכל מה שקשור לעולם הערבי), הוא נחלתם הכמעט-בלעדית של גברים. סיפרנו לה על עיתונאית אחרת העונה לשם וייס – דנה, מחברת החדשות של ערוץ 2 –שניסיונה להשיג דריסת רגל בתחום שכזה זיכה אותה בתואר "יאכנע" מפיו של קולגה. וייס, הפעם ליסה, חייכה. "נושא הפליטים מסוקר גם על-ידי נשים, בעיקר משום שהוא נחשב נושא חברתי ונושאים חברתיים מסוקרים על-ידי נשים, או משהו כזה. זה המצב״.

כיצד היא עצמה הגיעה לתחום? "התחלתי כעיתונאית שמסקרת פוליטיקה מקומית ולא פעם, בישיבות מערכת, מצאתי את עצמי כאישה היחידה בחדר. זה משתנה, יש הרבה עיתונאיות צעירות שמסקרות פוליטיקה, אבל עדיין אני חושבת שזה מקצוע גברי ברובו, בעיקר בשל הדור הקודם".

פליטים? משפרי דיור!

סמל המשבר הנוכחי הוא אם כן הפליטים הסורים השואפים להגיע לאירופה, לקבל אשרת שהייה ולהגשים את זכותם הבסיסית ביותר – הזכות לחיים. אך הם אינם היחידים. במהלך שהותנו במינכן נפגשנו גם עם פליט הומוסקסואל שהגיע מאוגנדה, שם הוא ומשפחתו היו עשויים לעמוד בפני עונש כבד ב"עוון" זהותו המינית, ובין המדינות מהן מגיעים לגרמניה מהגרים, ניתן למנות גם את אפגניסטן, עיראק, סרביה וקוסובו. כמו בישראל, לא כולם הם אכן מבקשי מקלט שברחו מרדיפה או תופת במולדתם; לצורך העניין, באנשים המגיעים לגרמניה מקוסובו האיחוד האירופי אינו מכיר כפליטים, אלא כמשפרי דיור.

האם אופי הסיקור משתנה בהתאם למוצא הפליטים? ״אנשים מסוריה נחשבים כאן כביכול לפליטים ה'טובים' בעוד אלה מקוסובו למשל הם הפליטים ה'רעים'", משיבה וייס, "ואפשר לראות את זה גם במדיה. בעיניי זה מסובך יותר מכפי שזה נראה", היא משתהה לרגע, "יש לדוגמה הרבה צוענים מקוסובו שבאים לגרמניה והם נחשבים ל'סתם' אנשים מאזור הבלקן, בזמן שהם בין האנשים המופלים ביותר בכל אירופה. אלא שהאיחוד האירופי והתקשורת לא מכירים בעובדה הזאת – התוצאה היא שמי שמגיע מקוסובו, אין לו סיכוי גדול להישאר באירופה. לדעתי זה פסול כי לא מתחשבים במקרה הפרטי".

לסיום ביקשנו לשמוע מליסה כיצד היא מתייחסת לאירועים בקרב קהילת הפליטים שעשויים לחזק סטראוטיפים ופחדים בקרב הציבור הכללי, דוגמת דיכוי נשים ולהט"ב, או לחילופין אירועי תקיפה כפי שאירעו בערב השנה החדשה בעיר קלן בגרמניה. היא השיבה לנו בנחישות כי החובה המרכזית של עיתונאי היא לדווח. "אי אפשר פשוט לא לדבר על משהו", הוסיפה.

עוד בפרויקט:

שר הפנים הבווארי, יואכים הרמן, משוכנע שאירופה צריכה לסגור את גבולותיה

כיצד מתמודדים פליטים להט"ב עם הקושי הכפול מולו הם ניצבים?

אחמד עבאס וטהא ח'בת, צמד פליטים סוריים, שרים למען השלום

שרלוטה קנובלך, נשיאת הקהילה היהודית במינכן, מתריעה מכניסה לא מבוקרת של פליטים ממדינות ערב

הסיפור המופלא של המלון "גרנד הוטל קוסמופוליס", אקס-טריטוריה המשלבת אמנות ומקלט מדיני

כיצד העיתונות הגרמנית מתמודדת עם משבר הפליטים?

מה עמדת משרד החוץ הישראלי ביחס למציאות החדשה שגרמניה ניצבת פניה?*

אקטואליה כללי מגזין פרויקט מינכן     
{ לכתבה "חמושה במיקרופון" התפרסמו 2 תגובות }

1 {שר מתוך שינה}

אבי לוי נשמה

2 {טוב למות בעד ארצנו}

תמיד נחמד לקרוא על עיתונאיות רציניות בעולם התקשורת, במיוחד במדינות זרות, אך חסרו לי כמה דברים בכתבה:

מבחינה אסתטית:

1. בד"כ בכתבות פרופיל, מעין זו, של אישיות אשר אינה מוכרת בקרב קהל היעד של הכתבה (ישראל), נהוג לבצע את הריאיון בוידאו, ובמידה ואין יכולת טכנית – בהקלטה (ולהציג תמליל אם צריך). כך הקורא ( / הצופה / המאזין) מקבל תמונה רחבה ומלאה יותר של האדם המרואיין.

2. בכל מקרה של ריאיון בשפה שונה משפת הכתבה, זה בסדר "לשפץ" את הציטוטים המובאים (לתרגם לשפה גבוהה יותר). לדוגמה, משפטים כגון: "ראיינתי גם נשים שחוו תקיפות מיניות ונראה לי שאם הייתי גבר הן לא היו משתפות אותי" למשפט כגון: "במהלך עבודתי ראיינתי (עשרות, מאות) נשים אשר חוו תקיפות מיניות מצד (בעליהם, פליטים, אולי אפילו תושבים? – אמצעי רגש)… ואינני בטוחה כי הן היו מרגישות בנוח לשתף גבר בכאב ובקושי של…".

3. משפטים כגון: "…באנשים המגיעים לגרמניה מקוסובו האיחוד האירופי אינו מכיר כפליטים, אלא כמשפרי דיור" ניתן היה לנסח אחרת כדי שיהיו אטרקטיביים ונעימים יותר לקריאה, לדוגמה: "האיחוד האירופי אינו מכיר בפליטי קוסובו, מדינה הסובלת מ…, כפליטים, אלא כמשפרי דיור, החלטה שנראית…".

4. להקפיד על סימני פיסוק. לדוגמה, "בעוד אלא מקוסובו*,* למשל*,*, הם הפליטים…".

5.נחמד היה להוסיף תמונות לכתבה.

מבחינת תוכן:

1. חסר מידע עליה – מי זאת ליסה וויס? בת כמה היא? איפה היא עובדת? האם יש לה סיפור מפורסם וויראלי? מה ההשכלה שלה וכיצד עזרה לה בעבודתה (שאלה חשובה לאור היותכם סטודנטים)? חשוב לזכור שהקורא הישראלי אינו מכיר אותה.

2. ניתן היה לפרט יותר על עבודתה, ואולי להקדיש (לפחות) פסקה לסיפור מיוחד שסיקרה, אשר היה בעל אפקט לא רק דיווחי אלא עיתונאי, ומתוך זאת להמשיך את הריאיון על תפקידה והשפעתה של העיתונות אודות הפליטים והיחס אליהם מצד האוכלוסייה והמדינה (מיקרו ומאקרו).

3. אהבתי את האנלוגיה לדנה וויס, אך חשוב לזכור (גם בהתאם לדבריה) כי דיווח אודות הפליטים אינו, לרוב, דיווח ביטחוני אלא הומניטרי-חדשותי. לכן דווקא הנשים הן שזכו לדריסת רגל בתחום.

לאור זאת, דווקא היה מעניין אם היא הייתה נשאלת אודות היחס של הפליטים לעיתונאיות, שכן הפליטים באים ממדינות מוסלמיות אשר ברובן נשים אינן עובדות במקצועות שכאלה, ומשם אולי להמשיך לדבר על שילוב ( / כפייה) תרבותית.

4. מעניין היה להציג את הקונפליקט שבין הסיוע ההומניטרי לעומת הנזק הרב שהוא גורם למדינה (בנושא הביטחון, הכלכלה וכ') ולהציג (בקצרה) דעות פוליטיות שונות. כמו כן, דווקא בגלל שהריאיון נעשה סמוך לשרשרת אירועי טרור באירופה (ואולי אף בגרמניה?) – מעניין היה להביא את הפרספקטיבה של הפליטים ואת הנזק הנגרם להם אודות ההכללה מצד האזרחים (עיתונאים הם האנשים הכי קרובים לפליטים כרגע, ולכן מעניין לקרוא את נקודת המבט שלהם אודות המתרחש).

שיהיה בהצלה!

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות