"אולי הלכנו רחוק מדי"

על הדילמות והקשיים בסיקור נושא הפליטים בתקשורת הגרמנית, והמפנה שעברה לאחר אירועי ערב השנה החדשה בקלן מ"נני-ג'ורנליזם" לניסיון להעניק דין וחשבון מאוזן

יאן ביהליקי עורך חדשות פנים בעיתון הגרמני הנחשב סוד-דויטשה צייטונג (Süddeutsche Zeitung), המסקר את נושא הפליטים בדגש על האינטגרציה שלהם בחברה הגרמנית, ונדיה פנטל, עורכת חדשות חוץ, מספרים שאירועי ערב ראש השנה החדשה בעיר קלן שבגרמניה, בהם עשרות נשים הותקפו מינית ונשדדו על ידי גברים, רובן ממוצא ערבי וצפון אפריקאי, היו נקודת התפנית הן בתפיסת הציבור את משבר הפליטים והן בסיקור התקשורתי שלו. התמיכה הציבורית הגדולה לה זכתה אנגלה מרקל עם פתיחת שערי גרמניה לכל מבקשי המקלט באשר הם, יחד עם תחושות האמפתיה והרצון הגדול לסייע לפליטים, התחלפו אט אט ברגשות פחד, ואף שנאה, ודיון ציבורי על סגירת גבולות. התמונות מ-2015 של פעילי זכויות אדם הממתינים לפליטים בתחנת הרכבת של מינכן עם פרחים בידיהם התחלפו בהפגנות ענק של תנועות הימין הקיצוני ובראשן ה-AFD. "אירועי השנה החדשה בקלן היו סוג של נקודת מפנה, כיוון שמאותה נקודה ניסינו לתת את התמונה המלאה, כתבנו מהן הבעיות ומי עומד מאחוריהן", אומרת פנטל. "ניסינו להישאר מאחורי העובדות".

כדוגמה לסיקור מורכב יותר, שאינו רק "מחבק", מספר ביהליקי על כך שכמות הפליטים הגדולה שהגיעה לגרמניה במהלך השנה האחרונה יצרה בעיה קשה של דיור, מאחר שהמדינה לא הייתה ערוכה לשכן מאות אלפי פליטים. אם מוסיפים לכך את החוק הגרמני האוסר על פליטים להביא את משפחותיהם עמם לגרמניה, מוסיף ביהליקי, הרי שהעתיד נראה קודר: "הממשלה טוענת כי כיום יש כמליון פליטים שאין מקום לשכן אותם, ואם לא מצליחים לשכן כמות כזו של פליטים, כיצד ישכנו אותם כשהכמות תוכפל ואף תשולש?". לדבריו, החשש של גרמניה מהענקת אישורים להבאת בני משפחה הוא מופרך וחסר בסיס מהסיבה הפשוטה שאין כמות כה גדולה של משפחות שמבקשות להגיע לגרמניה. עוד הוא מאמין שהפחד העיקרי של הגרמנים מהמהגרים הוא שהם יתפסו מקומות עבודה ולטענתו גם כאן מדברות בעיקר דעות קדומות וחששות קמאיים, ולא דיון מבוסס עובדות.

כשאנחנו שואלות את ביהליקי ופינטל עד כמה האג'נדה הפרטית שלהם באה לידי ביטוי בסיקור הפליטים, הם משיבים שזו שאלה שהם חושבים עליה הרבה ושבאופן כללי נדונה בצורה נרחבת בתקשורת הגרמנית בימים אלה. "יש אנשים שיש להם תפיסות מוקדמות לגבי התקשורת והם מאמינים שאנחנו מנסים להראות רק את הצד החיובי של המצב, אני לא חושב שזה נכון", משיב ביהליקי. לעומתו, פנטל מסכימה עם הטענה שקיימת בעיית ייצוג בתקשורת הגרמנית. "העיתונות הגרמנית היא מאוד… גרמנית (צוחקת) ואנחנו חייבים לעבוד על להפוך אותה ליותר מגוונת. חוסר הגיוון הזה יצר סוג מוזר של חמלה, אמפתיה מוגזמת, והפיכת הפליטים לקורבנות. זה גרם לכך שחלק משמעותי מהאישיות שלהם הוא היותם פליטים".

פנטל וביהליקי מה"סו דויטשה צייטונג" (צילום: חלי כגן)

פנטל וביהליקי מה"סו דויטשה צייטונג" (צילום: חלי כגן)

על פי פנטל, חלק מהאנשים שמבקרים את התקשורת הגרמנית טוענים שעיתונאים הם שמאלנים אמידים, ולדידה יש בזה מן אמת. "האופן שבו אנחנו מסקרים את הפליטים הוא מאוד שחור ולבן. בזמנו היה לנו קשה לפרסם למשל במשך כמה שבועות סיפור על אדם ממרוקו שעשה משהו לא טוב. אמרנו 'לא, זה לא הזמן'. אנשים קוראים לזה 'נני ג'ורנליזם' (Nanny journalism) – 'עיתונות אומנת'). זהו מונח ציני אבל גם די נכון שמבטא מצב שבו התקשורת לא באמת סומכת על הקוראים שלה ולא מעניקה להם תמונה מגוונת, אלא מנסה לחנך אותם ו'להאכיל' אותם בסיפורים מלאי תקווה. אבל בו זמנית, אני הייתי בשטח, אני אישה קטנה והייתי לבד רוב הזמן, ואף פעם לא הרגשתי מאוימת, מפחדת או משהו כזה. אז אני לא יכולה להעביר סיפורים רעים או קשים אם אני לא רואה אותם".

על חשיבותו של שידור ציבורי

תומאס היינריקס, אחד ממנהלי השידור הציבורי בבוואריה, מספר לנו בפגישה אחרת שבתקופה הראשונית של קליטת הפליטים, בשידור הציבורי בטלוויזיה הציגו בעיקר אמהות צעירות וילדים ולא הראו את הגברים שהגיעו. רק לאחר מספר ימים נשמעו לראשונה חששות לגבי הגברים שהגיעו לגרמניה ללא משפחות וילדים – מה הם עושים כאן? האם הם טרוריסטים? "אנשים חשבו שאנחנו מציגים רק צד אחד של המצב. אני לא אומר שהם צודקים לגמרי אבל אני גם לא אומר שהם לגמרי טועים. שינינו את זה. התחלנו להציג נתונים מספריים של כמה גברים צעירים הגיעו, כמה משפחות הגיעו ועוד".

רשות השידור הציבורי בגרמניה נחשבת לגוף תקשורת חזק ומשפיע מאוד. היא הוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה ושאבה את השראתה מהמודל הבריטי BBC. לדעת קלמנס ורנקוט, מי ששימש עד לפני ארבע שנים ככתב הרשות הציבורית בישראל, השידור הציבורי הוא מהותי לתקשורת חופשית במדינה דמוקרטית, בין היתר – הוא אומר – על מנת למנוע תופעות כמו זו המתרחשת כרגע בארצות הברית, עם המועמד לנשיאות דונלד טראמפ.

"אובמה הגדיר זאת היטב: שטראמפ הצליח לעשות פוליטיקה ללא עובדות. הוא מתעלם מעובדות ואנשים עדיין הולכים אחריו. ואני חושב שבעולם הזה, בו עיתונות היא ממוסחרת, ושבו אתה חייב להשיג סיפור טוב כדי למכור את העיתון שלך, זה חיוני שיהיה שידור ציבורי שאומר את האמת". "השידור הציבורי חשוב בשביל אמינות ודיוק", מחדד היינריקס.

אם היינריקס ו-ורנקוט מאמינים שלשידור אמין ועובדתי יש השפעה גדולה על הציבור ואף על הפוליטיקה, צמד העורכים מ"סו דויטשה צייטונג" שאיתם שוחחנו כבר קצת יותר מסויגים. "הלוואי שהיינו כוח גדול שמשפיע על הדעות של כולם, אבל אני לא חושבת שאנחנו כאלה. אנחנו אולי חלקית כאלה", טוענת פנטל. לדעתה, בעידן הנוכחי אנשים לא רוצים לשלם על עיתונות ולכן מספר קוראי העיתון מדלדל מבלי קשר לאיכות העיתונות. לדבריה ההשפעה העיקרית על דעת הקהל מתרחשת ברשתות החברתיות כדוגמת פייסבוק וטוויטר. "זו בעיה כיוון שלעומת מה שמפורסם ברשתות החברתיות, אנחנו בודקים את המקורות שלנו. אנחנו כפופים לכללי האתיקה העיתונאית".

הפגנות התמיכה בפליטים עם הגעתם - תקופה שלא תחזור

הפגנות התמיכה בפליטים עם הגעתם – תקופה שלא תחזור

כששאלנו על אובדן האמון של הציבור בתקשורת, פנטל סיפרה שהייתה בעיר ניס יום לאחר פיגוע הדריסה, ומה שראתה היה "מאוד דומה לאגורה ביוון, המון אזרחים התאספו יחד ודיברו על הבעיות שלהם. זה היה נהדר כי יכולת לשמוע מה דעתם של האנשים. היה דיון מעניין על כך שהתקשורת משקרת. אנשים, באמצעות הסמארטפונים שלהם, הראו אחד לשני סרטונים אמיתיים מהאירוע וסיפרו שהטרוריסט בעצם עדיין חי ולמעשה הרג הרבה יותר אנשים ממה שבתי החולים אמרו". לדעתה זה סימפטום של עתות המשבר שבהם אנשים מרגשים שעולמם התערער. "הם שואלים 'למה בן אדם עולה עם משאית על הילד שלי?! הציבור מבולבל בתקופה הזאת וחש שאין לו על מי לסמוך, חוסר האמון הזה חודר לכל מקום, גם לפוליטיקה". מצד שני, פנטל אומרת שהיא מאמינה שלתקשורת יש אחריות מסוימת לחוסר האמון בה: "כדי למנוע מהעסק שלנו לקרוס, אני חושבת שאנחנו אמוציונלים מדי לפעמים, אנחנו מנסים להצביע יותר מידי לכיוון אחד, להיות מבדרים. אולי כדי לא להפסיד הלכנו רחוק מדי".

עוד בפרויקט:

שר הפנים הבווארי, יואכים הרמן, משוכנע שאירופה צריכה לסגור את גבולותיה

כיצד מתמודדים פליטים להט"ב עם הקושי הכפול מולו הם ניצבים?

אחמד עבאס וטהא ח'בת, צמד פליטים סוריים, שרים למען השלום

כתבת הרדיו ליסה וייס, המכסה את נושא הפליטים, מספרת על הדילמות והקשיים בסיקור

שרלוטה קנובלך, נשיאת הקהילה היהודית במינכן, מתריעה מכניסה לא מבוקרת של פליטים ממדינות ערב

הסיפור המופלא של המלון "גרנד הוטל קוסמופוליס", אקס-טריטוריה המשלבת אמנות ומקלט מדיני

מה עמדת משרד החוץ הישראלי ביחס למציאות החדשה שגרמניה ניצבת פניה?*

אקטואליה כללי מגזין פרויקט מינכן     
{ לכתבה ""אולי הלכנו רחוק…" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות