צילום מסך מתוך יוטיוב

לא העסק של המדינה

על אף שאחד ממנועי הצמיחה המרכזיים במדינות המפותחות הוא העסקים הקטנים והבינוניים, ואף שלמדינה יש אינטרס מובהק בצמיחתם, העצמאים בישראל מופלים לרעה לעומת השכירים. ביג טיים

השעה 08:30 בבוקר, ואני יורד לקנות סוללות בחנות השכונתית. לפני בתור עומדת אישה בשנות ה-40 המוקדמות, ומתעסקת בארנקה. "אין לי מספיק מזומן, ואני חייבת לרוץ לעבודה", היא אומרת למוכרת. שם האישה הוא שולה. "אוכל לשלם לך כשאחזור, בסביבות השעה חמש". "ודאי" עונה לה שולה, "אני פה עד הסגירה, בתשע בערב. תקפצי מתי שנוח לך".

כשהאישה יוצאת מהחנות, אני ניגש לשולה ושואל אותה: "איך יכול להיות שאת פה עד השעה תשע בלילה? אין לך חיים?". שולה נאנחת ועונה לי בפשטות: "לא. יש לי עסק. ורוצה לשמוע משהו עצוב לא פחות? אני והגברת השכירה כנראה מרוויחות בסוף החודש את אותו הסכום". "איך זה יכול להיות?" אני שואל אותה. שולה, בארשת פנים רצינית עונה לי "בברוטו, אני כנראה באמת מרוויחה קצת יותר ממנה, אבל המדינה מעניקה לה המון הטבות שאני יכולה רק לחלום עליהן.

"אני לא מבקשת שהמדינה תעזור לי", היא ממשיכה, "אלא רק שתתייחס אליי כמו שהיא מתייחסת לשכירים. כשהגברת חולה, היא מקבלת מהמעסיק שלה דמי הבראה. כשאני חולה – אף אחד לא דואג לי. אני מפסידה כסף. אבל תשמע משהו חמור יותר – כשעובדת שלי חולה, לא המדינה היא שמפצה אותה – אני מפצה אותה. המעסיק הוא זה שמשלם לעובדים על ימי המחלה. נוצר מצב שבו אני גם משלמת לעובדים החולים שלי על שלא באו לעבוד, וגם לא מקבלת גרוש כאשר אני עצמי חולה".

דבריה של שולה מעלים סוגיה מעניינת: בישראל, בממוצע, אחד מכל עשרה עובדים הוא עצמאי בעל עסק. מספר מצומצם יחסית למדינות מפותחות אחרת ב-OECD. עם זאת, העצמאיים והעסקים הקטנים הם המעסיקים הגדולים ביותר במשק, ומעסיקים מעל ל-80% מכוח העבודה של מדינת ישראל.

לרוב, כשאנחנו חושבים על "עסקים", אנו חושבים על תאגידים גדולים. על חברות טכנולוגיה, חברות תרופות, חברות ממשלתיות ורשתות קמעונאות. אלא שחברות אלו, ביחד עם המדינה, מעסיקות רק כ-20% מכוח העבודה בישראל. את שאר ה-80% מעסיקים העסקים הקטנים. מכולות, חנויות צעצועים, מסעדות, בתי קפה ועוד. וציבור זה, חרף היותו המעסיק הגדול ביותר במשק, הוא המקופח ביותר כנראה על ידי המדינה. זה שנושא בעיקר הנטל.

קל מאוד לטעון לזכותה של המדינה – עצמאים בחרו להיות עצמאים, הם בחרו בחיי ה"אי ודאות" והסיכון לכאורה, ופוטנציאל ההשתכרות שלהם גדול משל שכירים שכן אינו מוגבל ואינו קבוע בחוזה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שעסקים הקטנים והבינוניים הם אלו המחזיקים את הכלכלה במדינות המפותחות, וחלק מדירוגה של מדינה מפותחת נקבע על סמך מספר העסקים הקטנים והבינוניים הפועלים בה. כיצד ניתן אם כך להסביר את העובדה שבמדינה כמו שלנו, ה"סטארט-אפ ניישן", 80% מהעסקים הקטנים והבינוניים נסגרים אחרי חמש שנים בלבד?

"עלות העסקת העובדים שלי הורגת לי את העסק", אומר אלון, 35, בעל מסעדת רחוב ברמת גן. "בלי עובדים אין לעסק זכות קיום, והתנאים שהמדינה דורשת שאעניק להם, מבלי שהיא עצמה משתתפת בהם, לא מאפשרים לעסק להרוויח כמעט. לפעמים אני פשוט מקנא בעובדים שלי.

למה?

"המדינה שלנו כל כך דואגת לעובד השכיר, שהיא מחוקקת המון חוקים כדי להגן עליו, וזה מעולה כי אם לא המדינה – אז מי יעשה את זה? הבעיה מגיעה כששואלים מי משלם על החוקים שהמדינה מחוקקת. לדוגמה, המדינה החליטה שביום בחירות, העובדים זכאים ליום חופש. זה מעולה כי אנשים יכולים ללכת להצביע, אך לא המדינה היא זו שמשלמת על יום החופש – אלא המעסיק. אני. בבחירות האחרונות העסק שלי היה סגור, ובמקום למכור מנות פלאפל בכמויות אדירות בגלל יום השבתון, שילמתי לעובדים על יום שהם לא עבדו בו כלל".

ומה מעבר לבחירות, שעם כול הכבוד, מתרחשות בפעם בארבע שנים, גג שנתיים?

"זה לא בבחירות, ואפילו לא מתבטא רק בימי חופש שעליהם אני זה שמחויב לשלם. זה פיצויי פיטורין, הפרשה לפנסיה, חופשות מחלה ועוד – הכל אני משלם. אף אחד לא מפצה אותי על העובדה שעובד שלי חולה במשך שבוע – אני עדיין מחויב לשלם לו משכורת חלקית, למרות שהוא לא מניב לי שום הכנסה. כשעובדת שלי החליטה שהיא מתפטרת אחרי ההיריון שלה, אני זה שנאלצתי לשלם לה פיצויי פיטורין, למרות שכלל לא פיטרתי אותה. לא ביטוח לאומי – אני".

מבוזרים

דני, 37, עדיין משרת בשירות מילואים פעיל בתותחנים, מספר כיצד "בספטמבר האחרון תקעו לנו תעסוקה מבצעית של חודש ברמת הגולן. עכשיו, ספטמבר זה חודש חזק במכירות, בגלל החגים. אז נאלצתי להביא עובד חדש ולהכשיר אותו כמה שניתן לפני המילואים. אבל מכיוון שלא הייתי בעסק ולא פרסמתי כי הייתי תקוע ברמת הגולן, החנות הכניסה רק כ-50% מהסכומים שהיא הכניסה באותו תקופה בשנה שעברה".

וביטוח לאומי לא מפצה עצמאים על מילואים כפי שהוא מפצה שכירים?

"לא בדיוק. שכיר ועצמאי משתכרים שונה. שכיר מקבל מהמדינה את החלק היחסי של המשכורת שהוא הפסיד. אצלי, המדינה עושה חישוב שונה: היא לוקחת את הסכום שהרווחתי בשלושת החודשים האחרונים, ועושה ממוצע. היא לא מתייחסת לתנודתיות בשוק – חודשים חלשים לעומת חודשים חזקים –או לעלויות שנוספו לי בגלל שירות המילואים, קרי: העסקת עובד חדש. כך יצא שגם עשיתי מילואים, וגם הפסדתי עשרות אלפי שקלים".

נשמע מעוות.

"זה מה שמפתיע אותך?", הוא עונה בבוז, "המדינה עושה את זה כמעט בכל פרמטר אפשרי".

איך?

"בהכל. לדוגמה, כששכיר מפוטר, הוא מקבל דמי אבטלה מהמדינה. כשעצמאי סוגר את העסק הוא לא זכאי לשקל מהמדינה, למרות ששניהם משלמים את אותו הסכום לביטוח לאומי בכל חודש. בנוסף, עצמאי לא זכאי לדמי הבראה, לא זכאי להפרש לקרן השלמות, לא זכאי לחופשות בתשלום, חופשת מחלה או לפנסיה. מכל אלו נהנה השכיר ולא העצמאי".

אז איך יכול להיות שהמדינה, שהאינטרס המובהק שלה הוא לקיים כמה שיותר בעלי עסקים קטנים, מפלה אותם באופן קבוע? ייתכן שהתשובה טמונה בגוף השאלה, או ליתר דיוק, בעצם שמם של העסקים הקטנים – בהיותם קטנים. מדובר בכוח עבודה מבוזר, עשרות אלפי אנשים לא מאוגדים, שכוחם הפוליטי חלש משמעותית מול קולה של ההסתדרות מחד גיסא (המארגנת את מרבית העובדים במשק), ומקולן של חברות הענק במשק מאידך גיסא. גם במידה שיחליטו לשבות – לא יהיה לכך אימפקט משמעותי ולמעשה הם הראשונים שייפגעו מכך.*

אקטואליה     
{ לכתבה "לא העסק של…" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות