חשופים בעורף

טיול בחברת בר, חיילת בודדה שאימה הציתה שרפה בביתה וכעת היא מנסה להשיב את חייה למסלול. תסתכלו עליה, ותראו רבים מאתנו

היא עמדה בפתח הדלת. בחורה צנומה עם שיער מתולתל. עיניה הגדולות והעייפות הביטו בי במבוכה ומתחת להן נמתח חיוך עצוב. "תיכנסי, תיכנסי", אמרתי לה, "תרגישי בנוח". היא נכנסה בהיסוס קל, עם תיק קטן על הגב. "להביא לך משהו?", שאלתי. "לא, אני בסדר. אפשר רק מים?". מזגתי לה. היא בטח רעבה. היא בטח לא התקלחה כבר יומיים. היא בטח לא קיבלה חיבוק שנים.

היא הניחה את התיק על הרצפה. הסתכלתי עליו וניסיתי לחשוב מה אני הייתי שמה בו אם הייתי במקומה – בחורה שנמלטה רק יומיים קודם לכן משריפה בבית שהציתה אמה הלוקה בנפשה בעת התקף פסיכוטי. חשבתי לעצמי: מה אני הייתי עושה עם הדמעות בגרון, הרעד בידיים, האש שמתגברת והפחד שמתעצם. "היא איבדה את זה", סיפרה לי על אמה, "צעקה על כל הבית ואז היא הוציאה את הבגדים מהארון, זרקה אותם בערימה על הרצפה והציתה אותם". זה כבר קרה בעבר. זו הסיבה שבעטיה הועברה לפנימייה. כעת היא גמעה את המים בשקיקה והניחה את הכוס על השיש. "תודה", מלמלה, "תודה על הכל ואני מצטערת על השעה".

קוראים לה בר, והיא מעיר גדולה במרכז הארץ. אמה כאמור לא שפויה ולא מטופלת, אביה נרקומן שמסתובב ברחובות. הכרתי אותה בשנה שעברה, כשאני וחברתי, הילה מיארה, החלטנו לארגן אירוע שכולו "תודה" לנשים אמיצות. רצינו להעניק להן מעט נחת, מתובלת בהעצמה נשית, והרמנו טיול אקסטרימי אך מפנק לשלושים חיילות בודדות של צה"ל, איך לא, ביום האישה הבינלאומי.

נפגשנו בטיול, בעת עבודתי כמנהלת פרויקטים של עמותה לחיילים בודדים בשם "אח גדול". הסיפור הפרטי שלה אמנם בולט בייחודיותו, אבל לא חסרים מקרים מצערים רבים נוספים – ברבים מהם נתקלתי במהלך העבודה. עכשיו השעה היתה מאוחרת ובר היתה מותשת. "הנה מגבת, והמים חמים. תרגישי בנוח", אמרתי. היא לא הרגישה בנוח, אבל הנהנה וחייכה בנימוס. "תבחרי פיג'מה, יש בארון מאחורייך, במדף העליון".

"יש לך פדים?" היא שאלה בפתאומיות. "בטח, יש לי גם כדורים נגד כאבים, טמפונים, מה שאת צריכה". "זה בסדר אני לא… זה לא הזמן הזה בחודש", אמרה, ואז זה נחת עליי – לילדה אין תחתונים ללבוש, לא גרביים ולא כלום. כי כשאת בורחת לאחר שאימך הציתה את כל בגדייך, את לא עושה "רשימת מכולת"; את תופסת מה שאת רואה מבעד לעשן ולדמעות ורצה. "רצה רחוק", כך סיפרה לי מאוחר יותר. היא לא נעצרה לרגע, אפילו לא כדי להביט לאחור. לבסוף היא לא נכנסה למקלחת, היא בקושי נכנסה לפיג'מה. כל מה שהיא רצתה זה להניח את הראש.

* * *

"אני לא מסוגלת!" היא צעקה בזמן שהגיעה תורה לקפוץ סנפלינג. החוויה, ראו עליה, מבעיתה אותה. "את מסוגלת!" החזרתי לה – אני ועוד 30 קולות נשיים (כמו גם חמישה גבריים שסייעו בתפעול הזירה). היא הסתכלה מסביב וראתה את מה שידעה מלכתחילה: יש לה רק שתי אפשרויות. הראשונה, לקפוץ כמובן ולתת לחבלים המאובטחים לשמור עליה מנפילה. השנייה, לוותר על התענוג הכרוך בדילוג מעל צלע ההר המשקיף למדבר היפהפה, וליהנות מהבופה קצת קודם. אך לוותר זו לא דרכה. היא לא ויתרה על דברים משמעותיים יותר, כמו צבא, לימודים, שמחת חיים, חיי חברה – אז על סנפלינג? אין מצב, היא קופצת ויהי מה. "אמאאאאא!!!"

"אף פעם לא פחדתי ככה", היא סיפרה לי בקול חלש. אפילו לא כשהלכה לתחנת המשטרה וביקשה שם, התחננה, שרק ייתנו לה להניח את הראש תחת השגחה כלשהי, זאת לאחר שבסיום התקרית עם אמה החלה לשוטט ברחובות ובאותו הלילה נכנסה לתחנת משטרה. נערה בת 21, חיילת שסיימה שירות בכבוד והשתתפה ב"צוק איתן", לוחמת אמיתית – גם אם ממערך תומכי הלחימה – שגברה על מחבל שניסה לחטוף לה את הנשק. היא פחדה גם אז אבל סיפרה על זה כמו שמספרים בדיחה. על איך שהוא משך והיא משכה ובסוף כל החברים צחקו שהיא היתה צריכה, נועדה ממש, להיות לוחמת.

צהריים והיא עדיין ישנה. אני בינתיים עושה טלפונים. בית החייל – לא מקבלים. עברה חצי שנה בדיוק ומתברר שחצי שנה מתאריך השחרור לא מקבלים שם חיילות. משפחות מאמצות – מצאתי שתיים. שתיהן קיבלו רגליים קרות בתוך כמה שעות. אתם מבינים, "חיילת בודדה משוחררת" זה פחות קורץ, במיוחד ישראלית. מי יודע מי היא ומה היא ומי הם הוריה הישראלים ש"העניקו" לה את הטייטל הנחשק הזה, או בשמו הרשמי יותר – "חיילת חסרת עורף משפחתי".

זהו טייטל שנושאים כיום כ-6,000 חיילים וחיילות. מתוכם, כ-60 אחוז ילידי וילידות הארץ (בניגוד לעולים שמגיעים מחו"ל ונמצאים כאן, מטבע הדברים, ללא משפחתם) – והמספרים רק עולים. גם ברגעים אלו, בעת כתיבת הדברים, הם עולים. בישראל יש מדי יום יותר ילדים למשפחות קשות יום, יותר משפחות שזקוקות להתערבות סוציאלית, יותר משפחות שזקוקות להכוונה, לעזרה כלכלית ופסיכולוגית, לתקווה לעתיד טוב יותר.

* * *

וכך נגמר לו היום. הבנות ישבו יחד וציחקקו תוך שהן מחליפות טלפונים וחוויות מהשירות הצבאי, מהחיים. ניגשתי לבר ושאלתי אותה איך היה. היא חייכה מאוזן לאוזן וענתה לי בהתרגשות איך היא רוצה עוד חוויות כאלה, עוד ספורט אקסטרים, עוד טיולים. אבל כסף אין. היא כנראה תצטרך לחזור הביתה. הוא ריק ממילא. אמא ואבא לא שם אף פעם. אמא חולה ואבא מסתובב מחוץ לבית.

בינתיים הטלפון צלצל, הסתכלתי על המסך והוא הראה לי את שמה של הילה, חברתי. "ההורים שלי ישמחו לקבל אותה עד שהיא תעמוד על הרגליים". חשתי הקלה עצומה. לא יכולתי לבשר לה חדשות רעות שוב. בינתיים התחלתי לאסוף לה בגדים, נעליים, פה ושם לק וצמיד. שיהיה לה משהו להתחיל איתו. כשסיפרתי לה, היא התרגשה. כעבור רגע ההתרגשות דעכה ופניה התקדרו.  "מה יהיה?", היא שאלה אותי בדאגה.

חייכתי. שאלתי אותה "מה התכניות שלך? מה את רוצה לעשות בעתיד?". בינתיים הבנות כבר התחילו לעלות על האוטובוס והמדריכים קיפלו את הבופה והחבלים. היא הסתכלה עליי ולרגע לא ידעה מה לענות. שאלות על העתיד מרגשות רבים מהחיילים, אבל מפחידות עד העצם את הרוב המוחלט של החיילות הבודדות. לבסוף שיתפה אותי: "אני רוצה ללמוד, לעשות משהו מעצמי. אני אוהבת דברים אמנותיים, לצלם. אני מצלמת כל הזמן, בינתיים עם מצלמת פלאפון כי מצלמה טובה היא יקרה. תיראי, צילמתי גם היום". הסתכלתי על התמונות שהיא צילמה. לילדה יש את זה ללא ספק.

עברה שנה מאז הטיול הזה והמסורת עודנה חיה בזכות עמותת "אח גדול לחיילים בודדים" והסוכנות היהודית. ביום האישה האחרון 30 חיילות בודדות יצאו לחוויה המעצימה והמרגשת הזו. אני לא הייתי שם הפעם אך צפיתי בקטעים נבחרים.*

אקטואליה   
{ לכתבה "חשופים בעורף" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות