Scott Beale / Laughing Squid", laughingsquid.com

נא להתנהג בהתאם

"עיתונאים לא יכולים לעשות שכונה בפייסבוק", אומרת עו"ד טלי ליבליך, המייצגת כמה מגופי התקשורת הגדולים בישראל, לקראת כנס תל אביב הראשון לתקשורת. ראיון

לפני כשנתיים, כשהחלו לדלוף חשדות שונים לגבי מעשים פליליים שביצע לכאורה אייל גולן, מנע בית משפט באמצעות צו את פרסום שמו. כך נולדה לה פרשת "הזמר המפורסם", זה שאסור לומר את שמו, אך רבים יודעים היטב במי מדובר. העובדה ששמו של גולן התנוסס ברשתות החברתיות, בוואטסאפ ובבלוגים הפכה במהרה את צו איסור הפרסום לפארסה, אבל הוא הוסר רק כעבור שבוע ימים. גם מעצרה של היזמית ענבל אור לאחרונה, לווה בביזיון דומה: חצי שעה לאחר שרשות המסים פרסמה כי נעצרה, הוציא בית משפט צו איסור פרסום על שמה, שגם במקרה הזה הוליד מבול של ידיעות מרומזות, קורצות ואף לועגות.

"צווי איסור פרסום הופכים להיות פחות ופחות רלוונטיים", אומרת עורכת הדין טלי ליבליך. "אולי הם רלוונטיים בשעות הראשונות של מקרים מסוימים. אבל בפרשה כמו של אייל גולן, כשהמשטרה הוציאה צו איסור פרסום, וחצי שעה אחר כך כבר ידעתי שמדובר באייל גולן מבלי לדבר עם אף עיתונאי, אז זו פארסה. זה היה כל כך פרוץ וטיפשי, שאף גוף תקשורת שאני מייצגת לא ביקש להסיר את הצו. לא היה שווה ללכת לבית משפט ולהתעסק עם זה".

בין ענת קם לנוחי דנקנר

ליבליך (51), מייצגת כלי תקשורת כבר למעלה מ-26 שנה. היא שותפה בכירה במשרד עורכי הדין ליבליך-מוזר, אולי הידוע מבין משרדי עורכי הדין שעוסקים בדיני תקשורת בישראל. בין לקוחותיו הגדולים ניתן למנות את "ידיעות אחרונות" וקבוצת "הארץ". לקראת הופעתה בכנס תל אביב הראשון לתקשורת ב-10.3, בפאנל שייקרא "חקירה נגדית: היבטים משפטיים של עיתונות חוקרת", לצד משפטנים נוספים, ביקשנו לשוחח עם עו"ד ליבליך הן על הסוגיות העקרוניות והן על פרשות משפטיות שליוותה וממשיכה ללוות מקרוב, הנוגעות לעיתונות הישראלית.

המשמעותית שבהן מתרחשת בימים אלו. ליבליך מייצגת את "הארץ" במאבק משפטי מול ענת קם שהורשעה בעבירות ריגול חמורות, לאחר שהדליפה מסמכים סודיים לכתב העיתון, אורי בלאו. קם טוענת כי העיתון התרשל והביא לחשיפתה כמקור, וכעת היא תובעת בתביעת נזיקין פיצוי על סך 2.6 מיליון שקלים.

ענת קם טענה יותר מפעם אחת כי זהותה כמקור של בלאו נחשפה בעקבות פרסום צילום של אחד המסמכים שהעבירה לו, בתחקיר שבעקבותיו נפתחה חקירת השב"כ נגדו. כמי שייצגה את עיתון הארץ כשפרצה הפרשה וגם כיום, את חושבת שייתכן שעורכי הכתבה באמת עשו טעות שהובילה, אולי, לחשיפת זהותה של קם?

"לא. אנחנו טוענים שלא היה חוסר זהירות בחשיפת המקור. לדעתי זו שטות מוחלטת לטעון שמסמך שהופיע כתמונה בכתבה זיהה אותה. זה חסר היגיון, ועובדתית כנראה לא נכון. מהרגע שהיו פרסומים ועד שהיא נחשפה, חלפה מעל שנה. אם בעקבות חשיפת המסמך ניתן היה לזהות אותה כפי שהיא טוענת, אז למה לא הגיעו אליה מיד?".

אז מה לדעתך חשף אותה?

"אני לא יודעת. אני יודעת שעל זה הוצאו תעודות חיסיון מהשב"כ [הוראה בחתימת שר ממונה לפיה גילוי או מסירה של המידע המתואר בתעודה, עלול לפגוע בעניין ציבורי חשוב; י.א.]".

הופתעת מזה שהמדינה, הפרקליטות והשב"כ החליטו לחפור כל כך עמוק בנוגע לכתבה שהצנזורה אישרה את פרסומה?

"כן, זה היה מאוד מפתיע ואף חסר תקדים. שלוש רשויות הביון הכי חזקות בארץ – המשטרה, השב"כ וצה"ל, בתנועת מלקחיים יושבות ומנסות לפצח עיתונאי, זה משהו קיצוני לכל הדעות".

אם כבר פרשות משפטיות הנוגעות ל"הארץ", איך התמודדתם מבחינה משפטית עם חרם המודעות שקבוצת IDB, בראשה עמד אז נוחי דנקנר, הפעילה על קבוצת "הארץ" לפני כמה שנים, בשל כתבות ביקורתיות שהעיתון פרסם עליה?

"מה לי כעורכת דין יש לעשות עם זה? זה התנהל בתוך המערכת".

אין לעיתונים דרך משפטית להתמודד עם תופעה של חרם מודעות?

יש, בהליך משפטי. יש גופים שנחשבים ציבוריים, המשפט המינהלי אמור לחול עליהם ולכן הם צריכים לנהוג בתום לב מוגבר. בהתאם, אם הגופים הללו מנהלים את קרנות הפנסיה של כל המדינה, אז הם לא יכולים לעשות חרם מודעות על העיתון. מנגד, הם טוענים, שכחברה הם לא חייבם דין וחשבון. ואכן, אין חוק שאומר שהם חייבים – יש חוק שמדבר על פרסומים בעיתונים מצד גופים ממשלתיים שמפרסמים מכרזים וצריכים לפרסם אותם בצורה הגונה בעיתונים מסוימים. אם יש תלונות על הגופים הממשלתיים, אז הפנייה צריכה להיות לבית משפט עליון כעתירה לבג"ץ או לבית משפט מינהלי

אז זה נראה לך לגיטימי שבעל הון, שנאלץ להתמודד עם פרסומים ביקורתיים, יגיד שהוא לא מעוניין לפרסם בכלי תקשורת מסוים?

"השאלה היא עד כמה השפעתו היא לעומק ולרוחב החברה. ככל שעומק ההשפעה של הגוף שמבקש להחרים את התקשורת, עמוק יותר ורחב יותר לציבור, דוגמת בנקים או גופים המנהלים את קרנות הפנסיה שלנו, אז הלגיטימיות של החרם נמוכה יותר. ככל שמדובר באדם שהוא סתם עשיר שבונה למחייתו ארמונות ומחליט לא לפרסם את עבודותיו, אז זו זכותו".

הפייסבוק הוא כלי עבודה

מחלון משרדה של ליבליך בנמל תל אביב, נשקף נוף מרשים לים. בשעת צהריים מאוחרת של אחד מימות השבוע, קרני שמש אחרונות חודרות דרך החלון ומאירות ישרות על שולחנה הרחב. פזורים על גביו קלסרים רבים ודפים שונים במין כאוס מסודר. עין חובבת סמליות עשויה לראות בכך מעין מטאפורה לעולם התקשורת הכאוטי גם כן, שבו ארגוני התקשורת הממוסדים מנסים לנווט את דרכם בתוך המים הסוערים של הרשתות החברתיות.

עו"ד טלי ליבליך. 26 שנה בעסק

עו"ד טלי ליבליך. 26 שנה בעסק

אנחנו רואים יותר ויותר מקרים שבהם עיתונאים נתבעים באופן אישי על אמירות שפרסמו ברשתות החברתיות, בפרופילים הפרטיים שלהם: למשל תביעת לשון הרע שהגיש נפתלי בנט נגד דרור פויר מ"גלובס", שציוץ שלו ייחס לבנט אמירה גזענית נגד ערביי ישראל, שלבסוף התקפל ממנה, או חיים לוינסון מ"הארץ" שנתבע על ידי דור רפאלי, הבעלים של אפליקציית "בליינדספוט", לאחר שפרסם את מספר הטלפון הפרטי שלו בסטטוס בפייסבוק. את חושבת שעיתון צריך להעניק סעד משפטי לכותבים שנתבעים באופן אישי בעקבות סטטוסים ברשתות החברתיות?

"זה תלוי בנסיבות. כיום הרשתות החברתיות הן כלי עבודה לכל דבר עבור עיתונאים. אני יכולה להגיד לך ששני גופי התקשורת שאנחנו עובדים איתם, גם 'ידיעות' וגם 'הארץ', נותנים הגנה משפטית לכותבים שלהם, בוודאי אם מדובר בהתבטאות לגיטימית, כלומר במסגרת העבודה. מהצד השני העיתונאי צריך לזכור שיש לו מעמד, והוא לא יכול לעשות בפייסבוק שכונה ולהתנהג בצורה מופקרת ובעיתון לכתוב בצורה ממלכתית, זה לא עובד ככה".

מה את חושבת על דרישתה החדשה של הצנזורית הראשית הטריה, אריאלה בן אברהם, מבלוגרים וממפעילי עמודי פייסבוק כמו יוסי גורביץ, להעביר פוסטים שלהם העוסקים בצה"ל לבדיקה לפני פרסום?

"זאת שאלה מעניינת, כי אם בלוגר רוצה ליהנות מהיתרונות של היותו עיתונאי, אז הוא צריך להבין שזה שטר ושובר לצדו. אי אפשר מצד אחד להציג את עצמך כעיתונאי, להנות מחיסיון מקורות, לבקש תגובות והתייחסויות מגופים ממוסדים, ומצד שני לסרב להעביר דברים לצנזורה".

בכל זאת, זה סביר מבחינה משפטית שידרשו, למשל מהבלוגר יוסי גורביץ, להעביר את הפוסטים שלו לבדיקה? אפילו עיתונים לא נדרשים להעביר כול פרסום לצנזורה.

"אני לא יודעת מה היה שם ומה היתה הדרישה. מה שכן, בכל עיתון ובכל גוף תקשורת רציני תלויה רשימה עם הנושאים שצריכים לעבור צנזורה. לא יכול להיות שעיתון 'הארץ' למשל, ירצה לפרסם משהו ויצטרך להעביר לצנזורה, ובלוגר שחושב שהוא אינו כפוף לצנזורה, יוכל לכתוב על אותו נושא באופן שעלול להוות פגיעה בביטחון המדינה".

הצנזורה הצבאית בישראל הפכה נוקשה יותר בשנים האחרונות?

"אני חושבת שיש לה התמודדות לא פשוטה עם טענות טובות מצד העיתונות, שאומרת לה שבמקרים רבים היא 'שמה אצבע בסכר', מנסה לעכב את הבלתי נמנע. זה מתחיל מידיעות שונות שבכל העולם מדווחים עליהן בזמן שלנו בישראל אסור. הצנזורה יכולה להטיל איפולים מסוימים, אבל גופים בחו"ל אינם כפופים לה ולדרישותיה. אז למעשה הצנזורה נמצאת תחת מתקפה, לעתים מוצדקת, כשהעיתונות הרצינית בישראל טוענת שאי אפשר לאסור פרסום על נושא מסוים כשמפרסמים עליו ידיעות בכל העולם".

בעידן הרשתות החברתיות, לצנזורה יש עדיין רלוונטיות? או שכמו צווי האיסור פרסום, היא הולכת והופכת מגוחכת.

"קודם כל, זה החוק. אבל זה מה שנקרא 'הארנב הטכנולוגי מול הצב המשפטי'. כלומר, בעוד הטכנולוגיה מתקדמת במהירות, החוק מזדנב מאחורה. אנחנו מתעסקים כיום עם חקיקות שחלקן בנות עשרות שנים, כשהיום אנחנו בכלל במקום אחר. למשל, חוק בתי המשפט שעוסק גם בצווי איסור פרסום הוא משנת 1984, גם אם מעדכנים בו סעיפים מדי פעם".

יש מקרים שהיית ממליצה לעיתון להתעלם מאיסור הפרסום?

"חד משמעית לא. אם יש צו, אני לעולם לא אגיד להתעלם".*

אקטואליה       
{ לכתבה "נא להתנהג בהתאם" התפרסמה תגובה אחת }

1 {מנעולן באשדוד}

אחלה פוסט בדיוק המידע שחיפשתי תודה רבה על שיתוף המידע.

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות