לוול ברגמן (צילום מסך מתוך יוטיוב)

נאמן למקור

לוול ברגמן, אחד העיתונאים-חוקרים החשובים בארצות הברית, חשף בשנות התשעים פרשת שחיתות ענקית שתעשיית הטבק כולה התגייסה כדי להסתיר. במהלך מארס הוא יגיע לכנס תל אביב הראשון לתקשורת כדי להעביר שיעור בעיתונות

בשנת 1995, מצא עצמו לוול ברגמן, מהעיתונאים-חוקרים החשובים בארצות הברית, במרכזה של פרשה שהסעירה את הציבור האמריקאי וחשפה קשרי הון-שלטון מטרידים. היא הגיעה לשיאה עם התפטרותו של ברגמן מתוכנית התחקירים המפורסמת "60 דקות" שמשודרת ברשת הטלוויזיה האמריקאית CBS, זאת לאחר 14 שנים במהלכן שימש כמפיק התוכנית לצדו של המראיין האגדי מייק וואלס. העיתונאי שביקש לחשוף את הסיפור הפך, בעל כורחו, לדמות המרכזית בו; המסקר היה למסוקר.

תחילת הסיפור בקופסה מלאה בכל טוּב שנשלחה לברגמן, ובה מכתבים אנונימיים, מסמכים משפטיים ודוחות מחקריים שנגעו לענקית הטבק "פיליפ מוריס". בחיפושיו אחר אדם שיסייע לו בפענוח הממצאים שהתגלגלו לידיו, יצר ברגמן קשר עם ג'פרי וויגנד, לשעבר סגן נשיא למחקר ופיתוח בענקית טבק אחרת, בשם "בראון אנד וויליאמסון".

וויגנד סירב תחילה להיפגש עם ברגמן, אך לאחר תקופת חיזור ממושכת נעתר, והשניים החלו לשתף פעולה. במהלך החודשים הבאים נרקמה ביניהם מערכת יחסים קרובה שהתבססה על אמון, עד שבסופו של דבר חשף וויגנד בפני ברגמן כי חברת הטבק שבה עבד הסתירה מהציבור את העובדה שהכניסה לסיגריות חומרים שנועדו להגביר את השפעת הניקוטין ולהפוך אותן ממכרות יותר. לאחר מסע שכנועים מצדו של ברגמן, וויגנד אף הסכים להתראיין לתוכנית "60 דקות" ולשתף עם הציבור את המידע. לברגמן היה אקדח מעשן ביד.

ואולם, כשלחברות הטבק התברר שמתבשל תחקיר גדול על מעלליהן, הן החלו לשלוח מסרים תקיפים לראשי CBS, כולל איום בתביעת ענק במידה שהתחקיר ישודר. אנשי הרשת נבהלו והחלו להתקפל. הם בעיקר חששו שניהולה של תביעה בסך מיליארדי דולרים תפגע במשא ומתן שקיימה הרשת באותם ימים, בנוגע למיזוג ענק עם תאגיד התקשורת "וויסטינגאהוס".

"ואם לא די בכך", סיפר ברגמן בראיון שהעניק בעבר, "כמה ימים לאחר שסיימתי להקליט את הריאיון עם וויגנד, יצאה הודעה של משרד המשפטים בדבר חקירה פלילית בחשד לשבועת שקר של ראשי חברות הטבק, שטענו במהלך עדות שמסרו, כי לפי הידוע להם, ניקוטין איננו ממכר, כאשר אחד מאותם אנשים היה אנדרו טיש, בנו של לארי טיש – הבעלים של חברת  CBS ששימש כיו"ר חברת הטבק לורילארד".

ברגמן מתראיין ל-CBS על פרשת הטבק

כל אלה גרמו לכך שראשי CBS סרבו, בסופו של דבר, לפרסם את הכתבה כלשונה. וכך, בפגישה שערך צוות ההפקה הבכיר של "שישים דקות" ערב השידור, הוחלט, למורת רוחו הרבה של ברגמן, לצנזר חלקים משמעותיים מהעדויות שהביא נגד "בראון אנד וויליאמסון". התנגדותו המרה של ברגמן באותה הישיבה לא הועילה. הראיון עם ווינגד שודר בגרסה דלה ומרוככת. למרבה האירוניה, לימים, אחרי שתמלילי עדויות שמסר וויגנד בבתי משפט – במסגרת תביעה פדרלית נגד חברות הטבק – הגיעו לידי עיתונים מתחרים, פרסמה CBS את הראיון המקורי והבלתי ערוך עם וויגנד.

במסגרת הסדר שאליו הגיעו עם משרד המשפטים האמריקאי, חברות הטבק נאלצו לבסוף לשלם פיצויי ענק בהיקף של 280 ביליון דולר ולהודות פומבית בנזקי הבריאות הנגרמים מעישון. הסדר זה גם חשף אותם לתביעות אזרחיות, שבגינן שילמו עוד מיליונים רבים נוספים. אבל בשביל ברגמן כל זה כבר היה מאוחר מדי: הוא עזב את "שישים דקות" מיד לאחר צנזור התחקיר, משום שלא הסכים לשאת את הפגיעה בשמו הטוב ובמוניטין המקצועיים שלו.

״מעולם לא היה לי משרד, ומעולם לא השתתפתי בישיבות ההנהלה״, התגאה ברגמן בראיון שהעניק לאתר המכון ללימודים בינלאומיים באוניברסיטת בארקלי, וחוסר נכונות זה "לשחק את המשחק" ולהיות חשוף כתוצאה מכך לסבך האינטרסים והאילוצים של מנהליו, היה מבחינתו המפתח לאורך השנים לחופש עיתונאי אמיתי; חופש שבו השתמש כדי לחשוף עוולות שפגעו בציבור האמריקאי על ידי השלטון ובעלי ההון. "'עקוב אחרי הכסף' היא לא סתם אמירה מסרט ['כל אנשי הנשיא', על פרשת ווטרגייט]", טוען ברגמן, "במקום שבו כסף והחוק מתחברים, אפשר לקבל תובנות גדולות על איך דברים עובדים. אם אתה מבין איך כלכלה עובדת, זה קריטי לדעת מי יכול להרוויח מפעולה מסוימת".

מרקס ולנין סביב השולחן

לוול ברגמן נולד בניו יורק בשנת 1945, לזוג הורים יהודים שהיגרו לארצות הברית ממזרח אירופה בתחילת שנות השלושים. אביו חזר לאירופה בשנות החמישים, כשלוול היה בן שבע, ומאז לא שב להיות חלק מחייו. סבו וסבתו היו ממייסדי איגוד הנשים העובדות בניו יורק ואמו היתה פעילה בתנועה הקומוניסטית. משפחתו החזיקה בדעות מהקשת השמאלית של המפה, וכילד, האנשים עליהם שמע בשיחות מסביב לשולחן היו מרקס, לנין, אמה גולדמן ועוד. על הרקע האידיאולוגי הזה גדל והתחנך.

בשנות התיכון, לאחר שאמו התחתנה בשנית, החל ברגמן לעבוד בעסק של אביו החורג כטיפוגרף. כשסיים את חוק לימודיו, קיבל מלגת לימודים לאוניברסיטת וויסקונסין, שם למד סוציולוגיה והיסטוריה ושם גם התוודע לראשונה לעולם שמחוץ לניו יורק. כתלמיד וכסטודנט, היה פעיל בתנועות לקידום זכויות האדם ובתנועות אנטי מלחמתיות. המנוע שהביא אותו להתעניין בנושאים הללו היה, לדבריו, עותק מקורי של הצהרת פורט הורון (Port Huron)  – מניפסט פוליטי שקרא להעניק זכות הצבעה לשחורים בדרום – אותו קיבל מ"תנועת הסטודנטים לחברה דמוקרטית". ההצהרה הציתה בו את החיפוש הבלתי פוסק אחר שוויון.

בשנים שלאחר מכן למד פילוסופיה באוניברסיטת קליפורניה והושפע רבות ממורו, הרברט מרקוזה, פילוסוף גרמני חשוב מאסכולת פרנקפורט שנתפס אז כדמות שנויה במחלוקת, שכן מחאות רבות בשנות השישים נקשרו בשמו והרעיונות שקידמו התבססו על הגותו. "למדתי איתו ב-66', בדיוק כשהוא הפך למעין גיבור של השמאל החדש באירופה", סיפר לימים ברגמן על מרקוזה. "אחד השאלות הרדיקליות שהוא העלה היתה – אם אנשים לא יודעים למה הם עושים דברים מסוימים, למה הם עושים אותם בכל זאת?".

אל פאצ'ינו מגלם את ברגמן ב"המקור". הבמאי למד עם ברגמן באוניברסיטה

אל פאצ'ינו מגלם את ברגמן ב"המקור". הבמאי למד עם ברגמן באוניברסיטה

כשנשאל בעבר ברגמן למה הוא עצמו עושה את מה שהוא עושה – קרי, עיתונות חוקרת – השיב: "אני שונא להשתמש במילה 'תחקיר', כי היא כבר לא אומרת כיום כלום. אבל מבחינתי, לעשות עבודה עיתונאית טובה, משמעו ליצור סיפור שכולל דיווח אמיתי ומנסה לרדת לשורשי הבעיה, להסתכל מעבר לאופן שבו מסתכלים בדרך כלל, בצורה מסורתית. לגייס נקודת מבט מעט פילוסופית, ולנסות להציג אמת שניתן לייצג מבלי להיאחז בדעות קדומות או במה שלכאורה כבר נאמר". ואכן, השאלות בהן עסק באותן שנים, שנות שישים, היו כיצד ארצות הברית, ערש הדמוקרטיה, מקיימת אפרטהייד נגד שחורים או כיצד, כלוחמת שלום, היא הפציצה בלאוס ובווייטנאם.

עבודתו הראשונה כעיתונאי החלה בשנת 1969, אז ייסד עם כמה עמיתים סטודנטים את "העיתון החופשי של סאן דייגו", עיתון אלטרנטיבי שלימים הפך ל"ז'ורנל הרחוב של סאן דייגו", כהגדרתו, והיה חריג בנוף השמרני של המדינה. הניצוץ העיתונאי נדלק לראשונה בברגמן בעקבות פעילותן האגרסיבית של תנועות ימין נגד מורו מרקוזה – בין היתר, הן דרשו לפטרו מהאוניברסיטה. בהמשך, עבד במגזין הפוליטי ״ראמפרטס״ (ramparts) ובעיתון היומי ”the san francisco examiner”, שניהם מזוהים עם השמאל הפוליטי. עבודתו המוקדמת כעיתונאי לוותה בשאיפה להתעקש ולהגן על החוק, על זכויות ועל שוויון.

"מביט מאחורי מה שנאמר"

לוול ברגמן יתארח ביום חמישי ה-10.3 בכנס תל אביב הראשון לתקשורת שיתקיים באוניברסיטת תל אביב, וישמש כדובר המרכזי. מיד לאחר הרצאתו, יוקרן הסרט "המקור", המבוסס על פרשת תחקיר הטבק ושאף היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר. את דמותו של ברגמן גילם בסרט השחקן אל פצ'ינו.

במאי "המקור" (The Insider), מייקל מאן ("המוהיקני האחרון", "היט", "עלי"), חבר של ברגמן מתקופת לימודיהם המשותפים באוניברסיטת וויסקונסין, סיפר בעבר שיצר את הסרט סביב החוויות והתהליכים שחווה ברגמן לאורך הפרשה: "הסרט לא על נשק או סמים ואפילו לא על תעשיית הטבק עצמה אלא על מה שקרה לברגמן בסיפור הזה".

ואכן, פרשת תחקיר הטבק היתה אבן דרך משמעותית בהיסטוריה המקצועית של ברגמן. ברמה המעשית, מעבר לכך שאילצה אותו להתפטר, היא גם גרמה לפגיעה קשה ביחסים עם חבריו הקרובים ביותר בתוכנית, מי שהיו שותפיו לדרך לאורך שנים ארוכות. אולם גם זה לא הזיז את ברגמן מעקרונותיו המקצועיים והאתיים הקשיחים.

מייק וואלאס. כתב CBS הבכיר שהסתכסך עם ברגמן בעקבות התחקיר

מייק וואלאס. כתב CBS הבכיר שהסתכסך עם ברגמן בעקבות התחקיר

ב-1998 הוא החל לעבוד ב"ניו יורק טיימס", שם בנה שיתוף פעולה מרשים עם מגזין התחקירים הטלוויזיוני "פורנטליין" של חברת השידור הציבורית בארצות הברית. במהלך שנות עבודתו על התוכנית, הפיק והיה מעורב במגוון סיפורים ופרשיות גדולות, ביניהם חקירת משבר האנרגיה בקליפורניה, סדרת תחקירים על שורשי אירועי ה-9/11, וכמו כן סיפורים על איום הטרור בתוך ארה"ב ואירופה.

הפרסום הזכור ביותר בפרק זה של הקריירה של ברגמן היה סדרת תחקירים בשם "עסק מסוכן" ("A Dangerous Business") אשר חשפו הפרות בטיחות בעבודה, לצד הפרה שיטתית של דיני איכות הסביבה בענף צינורות הביוב, המים והברזל. בעקבות הסדרה, זכה ברגמן בשנת 2004 בפרס פוליצר על שירות לציבור.

ככלל זכה ברגמן בפרסים רבים על תרומתו לחברה ועל עבודתו העיתונאית: שלושה פרסי פיבודי (פרס על מצוינות בשידורי הרדיו והטלוויזיה מטעם בית הספר לעיתונאות ותקשורת המונים באוניברסיטת ג'ורג'יה), פרס פולק (פרס על מצוינות בעיתונות המודפסת והמשודרת בארצות הברית מטעם אוניברסיטת לונג איילנד), פרס סידני הילמן לדיווח עיתונאי יוצא דופן בנושאים סוציאליים (ניתן על ידי קרן סידני הילמן), פרס בארט ריצ'רדס לסיקור עיתונאי ביקורתי מצטיין ופרס ג'יימס מדיסון לחופש מידע מאגודת העיתונאים המקצועיים.

בקרב קרוביו, מתואר ברגמן כתערובת של ידע, שנינות, קסם, ערמומיות, עקשנות ויהירות. הוא יכול להיות "בריון חצוף" ובה בעת "מחושב ובעל חוכמת רחוב", כדברי קולגה שלו שצוטט שלא לייחוס. "אימא טבע נתנה לו חיוך שכמעט אף אחד לא יכול להתנגד לו", אמר עליו בעבר דייב מארש, כתב חדשות בכיר ברשת ABC ומי שעבד עם ברגמן שנים, "לברגמן יש חוש ההומור וקסם של ביטול עצמי. הוא מראיין מבריק אשר מצליח להפוך אדם שרק הכיר למקור עיתונאי. הוא פשוט אחד הטובים ביותר בעסק". היכולות הללו בהחלט עשויות להסביר כיצד הצליח ברגמן להיות המערבי הראשון שהשיג בתחילת שנות ה-90 ראיון עם מנהיג חיזבאללה הראשון עבאס מוסאווי, שלימים חוסל על ידי ישראל.

ומה סוד ההצלחה שלו בעיני עצמו? "אני פשוט סקרן", אמר ברגמן בריאיון שנתן לאתר SFGATR, "העבודה שאני עושה לא שונה מכל דיווח אחר או איסוף מידע – חוץ מהבדל אחד. אני מביט מאחורי מה שנאמר לי. אם משהו לא נראה מחובר, אני חוזר ובודק את זה באותו הרגע או מאוחר יותר".

סייעו בהכנת הכתבה: התלמידים

מאז 1991, ברגמן, במקביל לעבודתו כעיתונאי-חוקר, מעביר סמינרים בעיתונות חוקרת בבית הספר לעיתונאות באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. ב-2006 אף התמנה כפרופסור של כבוד מטעם המוסד. הקורסים שלו מתרכזים ב"דרכים למצוא ולפתח סיפורים שמאתגרים מוסדות ואינדיבידואלים אשר מחזיקים בידם כוח יוצא דופן".

מאז שהחל ללמד, ברגמן מקפיד לשתף את הסטודנטים בתחקירים שהוא מפיק, וכחלק מהקורס הם מתבקשים לייצר תחקרים גם בעצמם. באחד השנתונים עקבה הכיתה אחר ג'ין ברנרד לאסנאוד, סוחר נשק צרפתי שחי בפלורידה ושהציע למכור טילי סקאד באינטרנט; כתוצאה מהתחקיר נעצר לאסנאוד בשווייץ, הוסגר לארגנטינה ושם נשפט למאסר על סחר בנשק.

במהלך שנותיו כעיתונאי-חוקר ברגמן היה עד לשינויים רבים בתחום, בעיקר בכול הנוגע ללחצים המופעלים על עיתונאים סביב פרסום סיפורים העלולים לפגוע באינטרסים כלכליים של המסוקרים. "פעם עיתונאים היו מחויבים לאידיאל לפיו הם ידווחו על כל דבר ללא פחד, רווח כלכלי או בגידה במקורות או בעקרונות", מספר ברגמן, "היום נלקחים בחשבון בשיקולי הבחירה של הסיפור שיעסקו בו גם האינטרסים מסחריים של רשתות הטלוויזיה, כולל התחשבות במפרסמים ובעלי האחזקות ברשת".

בעולם שבו תוכן ממומן ופרסום סמוי הולכים ותופסים תאוצה, ברגמן רואה חשיבות עליונה בקידום הדור הבא של העיתונאים-חוקרים: "עיתונאים הם כמו האסירים שהשתחררו במשל המערה המפורסם של אפלטון: הם חייבים לאתגר את התפיסות הפופולאריות על מנת לחשוף את האמת. יכול להיות לך את כל המידע שאתה רוצה בעולם, אבל אם אין לך את האנשים המתאימים שמעלים את השאלות ומחפשים מתחת לפני השטח, אתה לא תמצא תשובות".

בעידן המידע של היום, האינטרנט מאפשר גישה מידית למאגרי מידע עצומים, אבל "זה שהמידע נגיש לא אומר שהוא מובן", טוען ברגמן. "כדי שזה יקרה צריך להקצות אנשים אלא שיש פחות ופחות אנשים ופחות מו"לים ושדרנים שמשלמים להם על מנת שיבחנו בעין ספקנית את המידע".

 *

אקטואליה      
{ לכתבה "נאמן למקור" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות