פושים, פושים, פושים

בירנית גורן, לשעבר עיתונאית והיום מפתחת, משוכנעת ש-2016 תהיה שנת הפושים. ומה חוץ? פייסבוק וטוויטר | מגמות 2016

מה תהיה המגמה הטכנולוגית הבולטת בשוק התקשורת ב-2016? 

"פושים, פושים, פושים! שנת 2016 תהיה שנת הפושים, כולם יריבו לנו על הפושים. כיום לעיתונות יש בעיה. לא קוראים יותר עיתונים מהעמוד הראשון עד האחרון ולא רואים מהדורת חדשות מתחילתה ועד סופה. במקום, הצרכנים מלקטים סיפור מאתרי חדשות שונים דרך הפייסבוק או הטוויטר. רוב אתרי החדשות הפכו בעצם להיות סוכנויות ידיעות שמנפקים ידיעות לעיתון הגדול – פייסבוק – ומקווים שהם יופיעו בפיד שלך. בסיטואציה המייאשת הזאת, גילו האתרים שדה חדש שבו אפשר להחזיר עטרה ליושנה ולחזור למריבות של "מי היה ראשון" – הפוש. בתפישה של כלי התקשורת, הראשון שיופיע הוא גם זה שהמשתמש ילחץ עליו כדי לקרוא את הידיעה, וכך 'ינצח'. כמובן שהתוצאה של זה תהיה, שפרט למעטים שמכורים בצורה קיצונית לחדשות ורוצים לקבל הרבה פושים, אנשים יתחילו לכבות את הפושים וישאירו לעצמם מקור אחד או שניים. בניגוד להיום, שזה סוג של 'המערב הפרוע' – באיזשהו שלב כולנו נתחיל לבחור צד".

האם את צופה שינויים משמעותיים בעבודתו של העיתונאי?

"מה שמאפיין את העיתונאים הבולטים ביותר היום בישראל הוא שהם מאוד פעילים מחוץ למסגרת הקלאסית העיתונאית שבה הם עובדים. בין אם זה רביב דרוקר שכותב בלוג ובפייסבוק ובין אם זה עמית סגל שפעיל בטוויטר. השינוי הזה מתחולל כבר כמה שנים ואנחנו רואים אותו מול העיניים. אין ספק שהאתגר הגדול ביותר איתו מתמודדים עיתונאים זה איך לעשות engagement (רמת המעורבות של הקורא ביחס לתוכן שהוא נחשף אליו, קרי תגובות, לייקים, שיתופים) עם הקורא או הצופה מחוץ לבמות העיתונאיות המסורתיות שיש להם".

האם את צופה שינויים משמעותיים בעבודתם של כלי התקשורת?

"יש לנו בארץ שלושה עיתונים ושניים שלושה ערוצי טלוויזיה. כולם פחות או יותר משדרים את אותו הדבר מבחינת הקו הפוליטי, הסגנון ונושאי הסיקור. אין כמעט הבדלים ביניהם. 'הארץ' הוא אולי היוצא מן הכלל, הוא היחיד שבאופן יחסי שונה אבל גם הוא בתהליך שינוי בשנים האחרונות. בכולם יש יותר דגש על פלילים, יותר דגש על שערוריות, וכמעט שאין התעסקות בתחקירים. זה הופך להיות נדיר יותר. זו המציאות וארגוני התקשורת לא יכולים לעשות משהו אחר. בסיטואציה כזו שבה ארגוני התקשורת הופכים בסופו של דבר לסוכנויות הידיעות של הרשתות החברתיות אז זה מה שמקבלים".

מה הגורם שיציב ב-2016 את הסכנה או האתגר הגדולים ביותר על חופש העיתונות?

"מדינת ישראל נמצאת במצב שיש מאבק על חופש הביטוי וחופש העיתונות הוא נגזרת שלו. צמצום חופש העיתונות הוא חלק מהנוף הכללי בכל הקשור לשיח הציבורי, בשאלות למי מותר להגיד מה ולמי לא, ומה נחשב להסתה ומה לא. אנחנו מדינה שנלחמת על הצביון הדמוקרטי שלה. זה לא משנה אם אתה בצד שנלחם לשמר את הדמוקרטיה או בצד שנלחם לשנות אותה. בתוך זה יש מאבק על חופש העיתונות".

האם ב-2016 לדעתך לתקשורת תהיה יותר או פחות השפעה?

"התקשורת לא איבדה את היכולת שלה לייצר שיח. אנחנו עדיין מגיבים לעובדה שמשהו הוא 'סיפור'. כשערוץ 2 פרסם את סיפור המאכער של דני נוימן, כולם דיברו על זה למחרת. לכל כלי תקשורת, כולל בלוג, יש אימפקט בזמן ובמקום הנכונים. הוואטסאפ למשל הפך להיות אחת מפלטפורמות התקשורת הכי משמעותיות היום, אולי הכי חשובה שיש, וגם שם כלי התקשורת ה'מסורתיים' מתחרים. כך שלתקשורת אין פחות השפעה מבעבר. מה שכן, מאז תחקיר הדולרים של רבין התקשורת לא הפילה פה ממשלה ואין אף עיתון שיפיל פה ראש ממשלה. כולם מסתכלים בייאוש איך אף תחקיר על ביבי לא נוגע בו, אבל במי זה כן נגע? לתקשורת יש כוח מוגבל. במובן הזה היא לא יותר חזקה ולא יותר חלשה ממה שהיא הייתה ב-2014".

אך את רואה את המפה התקשורתית בהיבט הכלכלי ב-2016?

"אם היתה לי תשובה מהו המודל הכלכלי הבא, אני מניחה שהייתי עכשיו בעלת קזינו בדובאי. אין לא לי ולא למו"ל של הניו יורק טיימס את התשובה. אנחנו עדיין בשנות המדבר ועוד מגששים את דרכנו לארץ המובטחת. בסוף נגיע לשם, גם אם לא בדור הזה אז בדור הבא. עיתונות תמיד תהיה, כי מישהו צריך להביא את המידע, להיות ספק התוכן. בישראל אוהבים לדבר הרבה על איך הציבור לא מאמין לעיתונות אבל זה לא לגמרי נכון. האינסטינקט של האנשים זה להאמין בכותרת הראשית שמתפרסמת ב'Ynet', או ב'וואלה' או ב'הארץ'. גם אם יגידו 'אני לא מאמין בזה', הם יפיצו את זה הלאה וידברו על זה".

מה צריך לקרות כדי שנראה השנה יותר נשים בתקשורת?

"עיתונאיות ועורכות מובילות היו גם לפני 20 שנה כשאני הייתי עיתונאית פעילה, וגם היום יש המון נשים בתקשורת. הבעיה העיקרית היא באילו תפקידים ומה הן עושות. כשמדברים על היעדר נשים בתקשורת, אנחנו נוטים בעיקר לשאול: מדוע למה לא רואים נשים בקדמת הבמה, על המסך. אנחנו בעיקר חושבים על הפאנל של הכתבים באולפן שישי בטלוויזיה, אנחנו לא חושבים על טובה צימוקי או סימה קדמון. במקומות כמו 'הארץ' וב-NRG יש הרבה יותר נשים מאשר בטלוויזיה – שזה המקום שאותו תופסים כמקום של היעדר נשים. בהקשר הזה, הפאנל של אולפן שישי הוא 'שוא'ו' ויש לו את החוקים של תוכנית טלוויזיה בפריים טיים. השאלה היא למה המפיקים והיוצרים והציבור מעדיפים יותר גברים ופחות נשים בפריים טיים. זו שאלה יותר תרבותית ופחות קשורה לעיתונות גרידא. אפשר באותה מידה לשאול למה אנחנו לא רואים נשים במוזיקה הישראלית או למה התרבות הישראלית לא מצליחה לייצר גיבורות".*

אקטואליה    
{ לכתבה "פושים, פושים, פושים" התפרסמה תגובה אחת }

1 {מנעולן באשדוד}

ענקקקק לא היה אפשר להעביר את המסר יותר טוב תודה רבה על הפוסט.

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות